שכר טרחת עורך דין בעתירות לבג"ץ

בנסיבות המתוארות לעיל, ומאחר שלשיטתו של המל"ל – התביעה לא באה בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ולא ניתן לפיכך לאשרה כתובענה ייצוגית – עתר המל"ל לקבלת העירעור, תוך חיוב ההסתדרות בהוצאות ובשכר-טירחת עו"ד. ממילא סבר המל"ל כי אין מקום לפסוק גמול להסתדרות ושכר-טירחת עו"ד לבאי-כוחה.

לדבריו: "השיקול המרכזי" שעמד מאחורי ההחלטה לפסוע בדרך הדיונית שנבחרה (במקום לפנות בעתירה לבג"ץ, למשל) היה הצורך: "להגיש תובענה שמטרתה כספית, קרי להחזיר לחברי הקבוצה את הכספים המגיעים להם". בתוך-כך נטען כי מאחר ש"ההליך הבג"צי יכול לתקן את הדברים מכאן ואילך, אך לא יכול להעניק סעד כספי" – הוגשה התביעה במתכונת שבה ניפתח ההליך.

זאת ועוד: יש להבחין בין המטרות שלשמן נועדה פסיקת הגמול לתובע הייצוגי, שהן פיצוי על הנטל שקבל על עצמו בשם הקבוצה כולה, ועל הסיכון שנטל, וכן עדוד תובעים ייצוגיים נוספים להגיש תביעות ייצוגיות (ע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול נ' ערד השקעות, פ"ד נו(2) 247, בפיסקאות 14-13 (2001)), לבין המטרות שבבסיס פסיקת שכר-הטירחה, שהן, בעיקרן, לפצות את עורך דין על ההוצאות שנגרמו לו בניהול ההליך בצרוף רווח סביר, ושכר-טירחה זה אמור לשקף שכר טירחה שהיה נגבה על ידו בשוק הפרטי בעד השרות המשפטי לקבוצה (ראו: פלינט וויניצקי, תובענות ייצוגיות, בעמ' 678-677).

...

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למחיקה או לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה יצוגית" (ת"צ (מינהליים ת"א) 31733-01-10, מיום 15.07.2010.

סוף דבר, התוצאה היא שההליכים בין הצדדים בעניין התובענה הייצוגית הסתיימו, וכך או כך – אין מקום לפסוק גמול למשיבה ושכר טרחה לעורך דין כבתובענה ייצוגית.

בד בבד, סבורני כי נוכח תרומת המשיבה לשיפור המצב במכלול, לרבות התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי, ותוך ראייה רחבה של ההליך כולו שכן מוסכם כי ראוי ששיקול זה ייעשה בידי בית משפט זה ולא בית משפט קמא – הייתי מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דינה של ההסתדרות בסך של 75,000 ש"ח. הוחלט כאמור בחוות דעתם של השופטים: נ' הנדל ו-י' עמית, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר.

לפיכך, אציע לחבריי לקבל את העירעור ולהורות כי תבוטלנה קביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן יש למחזיקים זכויות של "בני רשות" במקרקעין ולפיהן אין המערערים רשאים לסלק את ידם מחלקות 13 ו- 23 מטעם זה. הוא הדין באשר לחיוב המערערים בהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין.

עוד אציע לחייב את המשיבים 4-1 בבג"ץ 953/11 וכן את המשיבה 38 בעירעור (המשיבה 53 בבג"ץ) בהוצאות משפט ושכר טירחת המערערים-עותרים בסכום של 25,000 ש"ח. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לאמור בחוות דעתה המקיפה של חברתי הנשיאה, ולתוצאות המוצעות על ידה בעתירה ובערעור.

...

בנסיבות אלה אין צורך להידרש ולהכריע בסוגיה זו. לסיכום הדיון בערעור האזרחי, לו הייתה דעתי נשמעת, היינו קובעים כי אין להתערב בפסק הדין קמא, לפיו סעיף 5 לצו חל בנסיבות העניין.

יחד עם זאת, יתכן שהתוצאה בהליך האזרחי אינה מחייבת את דחיית העתירה באופן מלא, ולא נשמעו טענות מפורטות ביחס לכלל המשמעויות של תוצאת ההליך האזרחי על העתירה לבג"ץ. בנסיבות אלה, וכנגזר מהחלטתי כי יש לדחות את הערעור, הייתי מורה על מחיקת העתירה, שהתשתית שביסודה אינה רלוונטית עוד.

סוף דבר, לו הייתה דעתי נשמעת, דין הערעור האזרחי להידחות ודין העתירה להימחק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 65341-10-21 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים מספר בקשה:3 לפני כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט העותרת המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר ע"י ב"כ עו"ד **** שנהר ואח' משיב מתאם פעולות הממשלה בשטחים ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) החלטה

נקודת המוצא לדיון היא תקנה 41(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדר דין), התשס"א-2000, המסמיכה את בית המשפט לעניינים מנהליים "לחייב בעל דין בתשלום שכר טירחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר". באופן כללי, פסיקת ההוצאות בבית המשפט לעניינים מנהליים לא צריכה להיות שונה מפסיקת ההוצאות בהליכים אזרחיים אחרים (ראו: עע"ם 4620/11 אומימה חאמד קישאוי נ' שר הפנים, פסקה 9 (7.8.2021); דפנה ברק ארז משפט מנהלי כרך ד' 463-68 (2017)).

לכך היתייחס בית המשפט העליון כשקבע כי "העידר המענה מצד המשיב לפניות העותרים במשך תקופה כה ממושכת הצדיק, אובייקטיבית ולא רק סובייקטיבית, את עצם הגשת העתירה. אם הגשת העתירה הביאה לקבלת מענה, הרי שעניין זה מהוה אף הוא סעד, ולו חלקי" (בג"ץ 5562/08 סאמיה פארוק אמין סקא נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, פסקה 4 (11.12.2008)).

...

והחלטתי שבתי ועיינתי בכתב העתירה ובטיעונים שהגישו הצדדים לעניין ההוצאות, כן נתתי דעתי לאמור בחוק ובתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים ולפסיקה הרלוונטית והגעתי למסקנה כי יש טעם לבקשת העותרת וכי בנסיבות יש מקום לחייב את המשיב בהוצאות.

אני מורה למזכירות להחזיר לעותרת את האגרה בהתאם לתקנות האגרות.

שונים הם פני הדברים ביחס לתשלום שכר טירחת עורך הדין המייצג בבג"צ. בסיום הטיפול בעתירה, נקבע כי אין צו להוצאות, ואין עילה בנזיקין בדבר פיצוי על ניזקי ניהול הליך משפטי.

...

המסקנה העולה מן הדברים היא כי עקב תקלה או טעות, לא צורף לתצהירו של העד קלסר הקבלות והחשבוניות, ביחס לכל הוצאה והוצאה, אולם עקב חקירתו הנגדית המפורטת, עלה בידי העד, אשר התרשמתי כי עדותו מהיימנה, לפרט ולהרחיב ביחס להוצאות שבטבלה ולהראות כי ההוצאות שנרשמו בטבלה מגובות בהנהלת החשבונות של החברה וקיים לגביהן תיעוד ואסמכתאות.

אף שהיה על התובעות לצרף לתצהירו של רואה החשבון את הקבלות, החשבוניות והאסמכתאות לביצוע התשלומים, עלה בידי העד, במהלך חקירתו הנגדית, לשכנע כי ההוצאות שנרשמו על ידו בטבלה, היו מגובות באסמתאות אותן הציג בחקירתו ואליהן הפנה ושוכנעתי כי יש בכך בסיס נאות לאישור ההוצאות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נקבע בזאת כי על הנתבעת לשלם לתובעות סך של 823,348 ₪.

ב-2008 הגיש התובע ערר על החלטת הועדה המחוזית ועתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הש' וילנר) ואחר כך עתירה לבג"ץ (בג"ץ 3017/11).

(וראו העתירות אותן צירף כראיה לפועלו, בהן בכותרת/שמות הצדדים נרשם עו"ד ברינט ואחרים כשמי מהנתבעים לא ננקב כבעל דין ואף לא ניתן ייפוי כוח לשם הגשת תביעות אלו).

אין לדחות על הסף את טענת התובע לפיה גם אם עורכי דין נוספים פעלו אין הדבר מייתר מניה וביה את זכותו של התובע לקבלת שכר טירחה לפי הסכם 1992.

...

מכל הטעמים, נראה שחלה התיישנות ודין התביעה להיות מסולקת נגד כל הנתבעים.

לפיכך, התביעה נגד נתבעים 2,3 נדחית על הסף בהתאם לתקנה 101 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

אני קובעת לישיבת קדם משפט ליום 7.4.21 שעה 10:00.