שכר טרחה סביר לעורך דין בתיקי הוצאה לפועל שבהם זוכה החייב

הוטעם כי סעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי זוכה המיוצג על ידי עורך דין בתיק הוצאה לפועל זכאי לשכר טירחת עורך דין.

לשכר טירחת עורך דין שישלם חייב, כאמור בסעיף 10 לחוק, יווספו הפרישי הצמדה וריבית מן המועדים המפורטים להלן, לפי הענין, עד יום התשלום: (1) בעד הגשת בקשה לבצוע פסק דין, שטר או תביעה על סכום קצוב – מיום שהוגשה בקשת הבצוע ללשכה; (2) בעד ניהול תיק ההוצאה לפועל – מתום המועד הנקוב באזהרה לתשלום החוב; (3) נקבע שכר הטירחה בידי רשם ההוצאה לפועל – מיום שנקבע.

סעיף 10(ב) לחוק קובע שבמקרים שבהם רשם ההוצאה לפועל קובע את שכר טירחת עורך הדין כאמור בסעיף קטן (א) – קרי: לפי בקשה שהוגשה לו או במקרים שבהם עליו לקבוע את שכר הטירחה בהעדר בררת מחדל – רשאי הוא לקבוע שכר כולל בשל הטיפול בתיק שבבירור או שבדיון בפניו, ורשאי הוא גם לקבוע שכר בשל פעולות מיוחדות שביצע עורך הדין.

עיון בפסיקה מעלה שלא אחת אושרה הפחתת שכר טירחה כסנקציה על הפרת חובת תום הלב בפתיחת תיק ההוצאה לפועל ובניהולו או כששכר הטירחה עמד ביחס בלתי סביר לפעולות שבוצעו.

...

לאחר שהצדדים טענו, אמר בא כוחו של רובין: אני מקבל את המלצת ביהמ"ש לפיה יוחזר התיק לרשמת הוצל"פ, כפי שמבקש חברי, על מנת שתדון ותקבע האם תיק ההוצל"פ נפתח או לא נפתח כדין, האם נפתח בתום לב או בחוסר תום לב, וכן תדון בשאלת החיוב בשכ"ט עו"ד. הסכמנו כי הדיון בפני הרשמת יהיה על בסיס הבקשה לאיפוס החוב והתגובה שהגיש המשיב, והתשובה שהגיש המבקש וכן כל כתב טענות או מסמך אחר ונוסף אשר מי מהצדדים ימצא לנכון לצרף לדיון.

אבקש לציין כי במסגרת התגובה שהגשנו לבקשה לאיפוס החוב, התייחסנו לכל טענותיו של המבקש, לרבות לטענותיו לדבר העדר חוסר תום לב, ולרבות לעניין הייצוג והחיוב בשכ"ט. בית המשפט (כב' השופט העמית מ' סובל) נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים וקבע: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, אין כל ספק כי רשמת ההוצל"פ הנכבדה לא הכריעה, לפחות לא באופן מפורש, בטענות המבקש בדבר נסיבות פתיחת תיק ההוצל"פ ובעניין החיוב בשכ"ט עו"ד, הכל כמפורט בדברי ב"כ המבקש ובבקשה לאיפוס החוב.

אין עילה להתערב במסקנה שלא היה מקום לייחס נפקות לכך שרובין יוצג על ידי רעייתו, שהיא עורכת דין פעילה.

בהיעדר הסכמה מפורשת מצד גרובר לשלם את החוב עובר למועד פתיחת התיק (ואף לא לאחר מכן), לרבות בדרך של שיתוף פעולה עם מימוש העיקולים הזמניים, מתבקשת המסקנה שרובין פעל כדין כשפתח את תיק ההוצאה לפועל על סכום החוב כולו.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הבקשות לרשות ערעור נדחות.

דא עקא, פרידמן כלל לא טרח לפרט כיצד הגיע למסקנה זו, וכיצד ערך את התחשיב, אשר כלל אינו מתיישב עם המפורט בתדפיס מערכת ההוצל"פ "כלים שלובים" (נספח ב' לתצהיר פרידמן) המצביע על שכ"ט פסוק כולל של 93,313 ₪ בשני תיקי ההוצל"פ. בעיניין זה יש להפנות להוראת סעיף 10 (א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") הקובעת: "זוכה המיוצג על-ידי עורך דין בתיק הוצאה לפועל זכאי לשכר עורך דין כאמור בתעריף המינימאלי שנקבע לפי סעיף 81 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, זולת אם קבע רשם ההוצאה לפועל שכר אחר, על פי בקשה שהוגשה לו ...". ור' ע"א (מחוזי - חי') 2780/01‏‏ נחום פרבר נ' קאדרי בסאם (18.3.2002) שם נקבע כי שכר טירחה אשר נפסק בהוצאה לפועל לטובת הזוכה וכאשר החייב משלמו לזוכה, מחובת הזוכה להעבירו לעורך דינו.

בסיכומיו הסביר פרידמן את השהוי בכך שלא שת ליבו לכותרת החשבון הסופי אלא לגובה שכר הטירחה המופרז והבלתי סביר לטענתו שבקש שגב עבור טיפולו בהליכי העירעור וההוצל"פ (סעיף 52 לסיכומי התשובה).

בהקשר זה נאמר כי: "תביעה ותביעה שכנגד יכולות להחשב לתביעות באותו נושא אם הן נסבות על תקופות קרובות, אך להחשב לתביעות שאינן באותו נושא אם חלף זמן רב בין המועדים שבהם היתרחשו האירועים הרלוואנטיים לתביעה לבין המועדים שבהם היתרחשו האירועים הרלוואנטיים לתביעה שכנגד. כשיש פער זמנים גדול כאמור, תביעות כאלו עשויות להחשב גם כנובעות מנסיבות שונות" (חבקין, "היתיישנות", נבו הוצאה לאור, התשע"ד -2014, עמ' 120) לפיכך, אני קובע כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו חל בנסיבות העניין.

...

נוכח האמור, אני קובע כי שגב לא עמד בנטל להוכיח קיומו של חוב בגין ההליכים הנטענים על ידו.

אשר על כן, דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר תביעת פרידמן ותביעת שגב נדחות הדדית.

עו"ד ברנט לא רשם את המישכון כנדרש וגם לא יצר מישכון מופרד, הוא פעם נוספת ויתר בשם התובע על בטוחה שניתנה לו והסתפק בכך שהייצוג בתיקים אלה הועבר לידיו, כאשר את שכר טירחתו ואת חובת הנאמנות שלו הוא חב בעיניין זה לאיגמה ולא לתובע.

בהסכם זה הוסכם שעד לפרעון יירשם "שיעבוד או מישכון על זכויות הלווה בתיקי ההוצאה לפועל שבהם הלווה ו/או מי מטעמה מצויה בסטאטוס זוכה לרבות תקבולים ו/או כספים המתקבלים במסגרת התיקים הנ"ל, וכן מניות החברה וכל הכספים ו/או הזכויות המגיעים לה". ביום 10.12.12 נרשם מישכון בנוסח זה ברשם המשכונות (ת/57), וטענת התובע בסיכומיו היא שהנתבע 6 התרשל כעורך דין שכן היה עליו לרשום את השיעבוד ברשם החברות ולא ברשם המשכונות, על פי סעיפים 180-178 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 ותקנה 16 לתקנות המישכון [סדרי רישום ועיון], תשנ"ד-1994.

לעניין ההוצאות, על פי התקנות זכאי הצד שזכה בתביעתו להוצאותיו הסבירות, כאשר סכום שכר הטירחה לא יפחת מהתעריף שנקבע בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס-2000.

...

בהתחשב בשיקולים אלה ובעובדה שאותו עורך דין ייצג את הנתבע 1 ואת הנתבעים 5-2, אני מחייב את התובע בהוצאות כמפורט להלן: התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות משפט בסך 58,500 ₪.

התובע ישלם לנתבעים 5-2 הוצאות משפט בסך 117,000 ש"ח ועוד שכר המומחים כפי שיוכח על ידי בקשה שתוגש על ידי הנתבעים 5-2 בתוך 7 ימים.

התובע ישלם לנתבע 6 הוצאות משפט בסך 292,500 ₪.

שכר הטירחה שנפסק סביר והגיוני, ועתירת המערערת לכתחילה לפסיקת שכר טירחה כה גבוה אינה ריאלית כלל.

זוכה המיוצג על - ידי עורך דין בתיק הוצאה לפועל זכאי לשכר עורך דין כאמור בתעריף המינימאלי שנקבע לפי סעיף 81 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 ,2 זולת אם קבע רשם ההוצאה לפועל שכר אחר, על פי בקשה שהוגשה לו; ואולם בתיקי הוצאה לפועל של פסקי דין למזונות, לבצוע בעין לפי פרק ו' ולחיובים אחרים שאינם כספיים, יהיה שכר עורך הדין כפי שקבע רשם ההוצאה לפועל.

עינינו הרואות, איפוא, כי בנגוד להליכים רגילים המתנהלים בלישכת ההוצאה לפועל ובהם נפסק שכר הטירחה בהתאם לתעריף המינימאלי שנקבע עפ"י סעיף 81 לחוק לישכת עורכי הדין (זולת מקרים בהם החליט אחרת על יסוד בקשה שהוגשה לפניו בעיניין), הרי שבהליכי גביה של פסק דין למזונות, קובע המחוקק, כי לרשם ההוצאה לפועל מסור שיקול דעת מוחלט בכל הנוגע לפסיקת שכר טירחתו של עורך הדין, ואין הוא כבול לתעריף המינימאלי שנקבע בחוק לישכת עורכי הדין או לכל תעריף אחר.

...

אין בידי לקבל טענת המערערת, ולא מצאתי כי נפלה בהחלטה טעות משפטית, וודאי לא טעות קיצונית, ואף לא פגם או פסול בשיקול הדעת של הרשמת.

מסקנה זו מתבקשת גם נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שניתן לאחרונה (מפי כב' השופטת גאולה לוין), בו הובהר, כי סעיף 10 לחוק ההוצאה לפועל קובע הוראה ברורה בעניין פסיקת שכר טרחה, וכשמדובר בהליכי ביצוע של פסקי דין למזונות, אין מקום להידרש לתעריף המינימלי שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין ועל החלטה בעניין להיות מנותקת ממנו.

גם טענת המערערת לפיה יצאה שגגה תחת ידי הרשמת בקבעה, כי אין לפסוק שכר טרחה בגין התקופה בה נוהלו כנגד המשיב הליכי פשיטת רגל, דינה להידחות.

רקע התובע, דוד עובדיה (להלן: "התובע"), והנתבע נתן וסר (להלן: "הנתבע"), עורכי דין ותיקים העוסקים בהוצאה לפועל.

.כמו כן לאור ההטעיה הנ"ל שגרמה לבזבוז זמן רב לח"מ ולמערכת ההוצל"פ כולה מבוקש לחייב את עוה"ד דוד עובדיה בהוצאות מרתיעות לבל ישוב ויעשה שנית מעשה הטעה כנ"ל" (להלן: "המכתב", נספח 15 לתצהיר התובע).

בכל מקרה הנתבע הוסיף שאין לו היתנגדות עקרונית להעברת התיקים לטיפולו של התובע לאחר שהזוכה תשלם לו את מלוא שכר טירחתו ועד אז התובע איננו יכול להגיש בקשה לשינוי הייצוג בתיקי ההוצל"פ (נספח 6 לתצהירו).

ביום 1.8.2010 פנה התובע לנתבע במכתב שכותרתו "ייצוג הזוכה" ובו נרשם שמשיחה שקיים עם הלקוח סוכם שהוא ימשיך לטפל בתיקים ועל כן על הנתבע להמנע מהגשת בקשות כבא כח הזוכה בתיקים שבהם הוא נרשם כבא כוחה ולמחוק את שמו כמייצג את הזוכה (נספח 9 לתצהירו).

על בית המשפט לבחון את מהות הפירסום במשקפיו של "האדם הסביר" במבחן אובייקטיבי ועל פי המשמעות הרגילה והמקובלת של הדברים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני (30.7.1989); ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ נ' חב' החשמל (24.2.1977); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (28.12.2005)).

...

במסגרת הגנתו הנתבע טען שדין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, המכתב פורסם ב-9 לאוגוסט 2010 והתביעה הוגשה בחלוף 7 שנים – 8 נובמבר 2018.

אני מקבלת את גרסת התובע שהוא נחשף למכתב רק בשנת 2018 ועל כן יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד זה. סביר בעיניי שלו התובע היה נחשף למכתב קודם לכן, וכטענת הנתבע כבר בשנת 2010, היה מגיש את התביעה כבר אז ולא "ישן" על זכויותיו.

יתכן שהלקוח התלבט בין התובע לנתבע והראייה היא שבסופו של דבר ב 2.9.2010 הוא הודיע לפקיד ההוצל"פ שהוא מאשר כי תיקי הזוכה שהיו בזמנו בטיפול הנתבע ימשיכו להיות בטיפולו (נספח 16 לתצהיר התובע) יש גם לקחת בחשבון את היקפו המצומצם יחסית של הפרסום (שני תיקים) היות ולא הוכח בבדל של ראייה שמדובר בפרסום נרחב יותר.

נוכח כל האמור לעיל על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט.