שירותי דואר בסיסיים בשכונות ללא תיבות דואר

היא ביקש מאיש הבטחון לשלשל את התצהיר לתיבת השרות.

אכן, כטענת הנתבע, כאשר היא הגישה את הדו"ח הרב שנתי מיום 26.1.14, היא ציינה שהיא רווקה וגם מסרה כתובת שבה לא התגוררה באותה עת, אך לא הייתה כל כוונה להטעות את הנתבע שכן היא כבר הייתה בסכסוך עם גרושה, והיא לא שינתה באופן רישמי את כתובתה בתעודת הזהות כך שזה נשאר בואדי ג'וז. התובעת מכחישה קיומן של זכויות כלשהן לאביה בנכס בשכונת הדואר, וטוענת כי הנתבע לא הוכיח שיש לאביה זכויות כאלה.

בהתאם לכך, אין מקום לטענת הנתבע שהתובעת לא הוכיחה כי היא מתגוררת במקום שעליו הצהירה בתביעתה, ואין בסיס לדחיית התביעה מנימוק זה. ככל שהנתבע טוען להיעדר שתוף פעולה מצידה אשר נעוץ בכך שפאתנה לא איפשרה לחוקר הנתבע לצלם את ביתה, הרי שלא ניתן להעלות טענת אי שתוף פעולה על ידי צד ג' כנימוק לדחיית תביעת מבוטח.

...

לפיכך, גם אם בית הדין נוטה לקבל את עדותה של התובעת בדבר מגוריה אצל אחיותיה פאתנה ושאדיה חליפות, באופן שאינו שולל את המסקנה שהיא תושבת ישראל, בית הדין סבור שדין התביעה להידחות בהיעדר מסירה של מידע מלא אשר רלוונטי להכרעה בתביעתה.

לפיכך החלטנו לדחות את התביעה.

סוף דבר התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

"אימא שלי נפלה, נזקקנו בגלל הגדר לעבור לבית חנינה לתקופה מסוימת כדי שיהיה לנו קל יותר להגיע לקופת חולים וגם בעיניין העבודה, כי בגלל הגדר יש קיים לעבור, אם היינו מהצד השני של הגדר. ש. כמה זמן הייתם שם בבית חנינה. ת. שנתיים וחצי. ש. אחר כך חזרתם לשכונת הדואר. ת. כן. אימא שלי רצתה את הבית שלה, היא רצתה לחזור הביתה כי היא לא רואה ולא שומעת טוב והיא רוצה את הבית. לכן חזרנו".(דגש ש.ש.) המחלוקת האם התובעים הם תושבים והאם כדין נשללה תושבותם.

פסק דינו של בית הדין האיזורי נותר על כנו בעב"ל 39020-11-13 עתאלה גאסר נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 25.06.18) ושם נאמר "כפי שפורט לעיל, תושבות של מבוטח נבחנת בראש ובראשונה על בסיס במקום בו מתגורר הלכה למעשה. משכך בעניינינו שעה שמקום מגורי המערערים אינו נכלל בשטחי מדינת ישראל, הרי שאין מקום לקביעה כי המערערים הנם תושבים. ודוק, בחינת "מירב הזיקות" לירושלים אינה יכולה להקים את הזכות להיחשב כתושב ירושלים, מקום בו המגורים אינם בתחומי מדינת ישראל.

במסמכים אותם צרפה לתצהירה בדבר תעסוקתה לא מצוין מיקום המוסדות ומופיע תיבת דואר, אך גם אם נניח כי כל עבודתה הייתה בירושלים המסמכים קודמים לשנת 2006 ואף אינם רצופים.

נתייחס לתוכנו מחמת שצורף: "נכון אמנם שהשכונה איננה בתחום המונציאפלי, אולם שרים לעינייני ירושלים החליטו בזמנו כי למרות זאת... (מילים לא ברורות), לא נכללת שכונה זו בתחום ישראל ( 2 מילים לא ברורות), הרי כל רשויות השילטון יתייחסו למעשה גם זו כאילו שהיא נימצאת בתחומי המדינה ובתחומי ירושלים, כך למשל חלים כל חוקי הביטוח הלאומי, החוקים על תושבי השכונה וכל התושבים מחזיקים תעודת זהות ישראלית). לאור האמור לעיל, אין מקום לאפסקת מתן השירותים על ידי (לא ברור)? התברואה, הריני לבקשתך לגרום לכך שיחודש פינוי אשפה בשכונה". (טעויות במקור, יש מילים שלא ניתן לזהות)(דגש ש.ש.).

...

בנסיבות אלה נדחית טענת ההסתמכות.

סוף דבר נוכח כל הנימוקים המפורטים לעיל, התביעה נדחית ביחס לכלל התובעים, כל אחד ונימוקיו הנוגעים להעדר הוכחת תושבות או מירב זיקות.

נדחית תביעת גב' ג'מילה, נדחית תביעת גב' מרי נדחית תביעת מר סאמי ונדחית תביעת מר יוסף, בשל היות כולם תושבי דחיאת אל בריד אשר מחוץ לתחום ומחוץ לגדר ובהעדר הוכחה של זיקות המקימות תושבות.

מר צבי טל יוסף העיד כי בנק דואר בשכונה משרת ככל הנראה את תושבי השכונה ודימטרי העיד כי כל העסקים אליהם מתייחסת התובעת בסיכומיה, הם עסקים קטנים שמטבעם, ממהותם ולאור קירבתם לדיירי הפרויקט, ברור כי ישמשו בעיקר את הדיירים עצמם בשונה מקאנטרי גדול, סניף בנק גדול או סופר מרקט שהם עסקים אליהם עשויים להגיע צרכנים שאינם דיירי הפרויקט.

אנחנו נותנים בית דואר לדוגמא, אנחנו נותנים מכבסה שתשרת את הדיירים, מכבסה אוטומאטית שתשרת את הדיירים.

בשולי המכתב נכתב "לאור האמור לעיל ולמען הזהירות, הח"מ קיבל את עצתו של עו"ד חיים טורקל מהלישכה המשפטית בעריית באר שבע, ולפיכך מבקש בזאת את חוות דעתך בכל הקשור לפרשנות התכליתית המוסמכת של התיבה "בנק הדואר" כפי שצוינה בהערה מספר 1 לתקנון כאמור לעיל".

" וכשנשאל עת/1 "אתה כבר ראית תב"ע ותקנונים ואני מניח שראית תקנונים שבהם כתוב "שימושים: מסחרי"?" וענה "אני מניח שכן." מלבד התרשמותי כי עת/1 נימנע במודע מלענות באופן כן וישיר לשאלות, הרי שגם מתשובותיו המתחמקות ברור כי הוא היה ער לכך שהמושג "מסחר" אינו מופיע כלל בתקנון התב"ע ולכל היותר המדובר בפרשנות שהוא בחר להעניק לאמור בתקנון, מבלי שהיה לו בסיס או יסוד לבסס פרשנות זו דוקא.

...

מטעמים אלו באתי לכלל מסקנה, כי לא זו בלבד שלא עלה בידי התובעת לבסס טענותיה כלפי הנתבעות במישור האחריות, הרי שגם במישור הנזק הנטען, לא עלה בידיה להוכיח ולבסס טענותיה.

אולם מאחר ודחיית טענות התובעת במישור האחריות לא נעשו על יסוד קביעות השמאי, ובשים לב לכך שהגעתי לכלל מסקנה כי נזקי התובעת לא הוכחו, איני רואה צורך והצדק לבחון את חוות הדעת לגופה.

אשר על כן, נוכח כל המקובץ לעיל, הנני בדעה כי דין התביעה להידחות.

העותרים הגישו עתירה כנגד ההחלטה לפסול את הצעתם אשר הוגשה במסגרת מיכרז צפ/380/2014 לבניית עצמית בדיר חנא, השכונה המערבית.

שם כתב העותר כי נודע לו שלא זכה במיכרז ושמו לא הגיע לתיבת ההגרלה של קבוצת משרתי כוחות הבטחון.

ראו לענין זה רעא 5255/11 עריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.06.2013)- כב' השופט פוגלמן - "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מירשם אוכלוסין; לעניין חובת חברה לעדכן על שינוי במענה הרשום ראו סעיף 123(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים (ראו: ע"א 3613/97 אזוב נ' עריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 806-805 (2002) (להלן: עניין אזוב)). המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוואנטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען." העותרים לא סתרו את חזקת המסירה הלכאורית.

...

עוד נטען כי יש לדחות את העתירה לגופה שכן תנאי המכרז ברורים באופן חד משמעי.

טענה זו נדחית ראשית, בשל כך שהיא מהווה הרחבת חזית .

לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחית.

מטעם הנתבעים/תובעים שכנגד העידו מר שמעון ברק - המספק לבנין שירות טפול במעלית, מומחה ביחס לקרינה מר אברהם דישון , דיירים ותובעים שכנגד - גליה פרוינד, נזירי אורה, גב' שי לי, מר ליבנה, נתבעים ותובעים שכנגד - שוש ליבנה, איתמר מילר, **** בוקה, אורן בג'יו. הצדדים הגישו סיכומים .

השכנים שהיו חרדים לבריאותם , לחייהם ולמשפחתם התארגנו בדרך הקמת ועד פעולה נגד מתקן הגישה/האנטנה, וקבוצת מחאה, שהיא קבוצה סגורה ומצומצמת, של דיירי הבניין והשכונה, למחאה, שליחת הודעות דוא"ל בתוך הקבוצה , וכן שליחת מכתבים לגורמים מוסמכים והכל לשם הסרת האנטנה.

לטעמי, והגם שניתן להבין צורך זה, וכאשר טוב עשה החוקר, שהבחין בין רכוש פרטי לרכוש משותף, עדיין התקנת מצלמת מעקב במעלית הבנין ועל רקע הארועים נשוא התביעה כאן, אינה אמצעי מידתי דיו, ופגיעתה עולה על תועלתה ונחיצותה, והגם שהמעלית מהוה רכוש משותף, והיה בסיס לטענות התובעים בעיניין, שכן עדיין מדובר בחלל סגור עם דלת , שבו רשאים הדיירים המשתמשים לצפות ליותר אינטימיות ופרטיות, מחלל הלובי, או החצר המשותפת.

שימוש ברכוש המשותף נטען כי התובעים פגעו בתיבות הדואר של מספר דיירים ביניהם נתבעים 1,3 , במנורה בלובי , ריססו את קירות הבניין, וביצעו שינויים ברכוש המשותף , התקנת והשחלת כבלי תיקשורת מסוג סיב אופטי , דרך תשתית התיקשורת המשותף לבנין – ארון התיקשורת, ארונות הסעף הקומתיים, וצנורות ההולכה שעוברים לאורך כל קומות הבניין, וכן חיבור של מצלמה למעלית הבניין, בצורה פירטית ע"י גורם שאינו ידוע, ושאינו חשמלאי.

...

מתקבלת חלקית ביחס לפיצוי נדרש בגין פגיעה בפרטיות , ומשכך התובעים/נתבעים שכנגד ישלמו לנתבעים/ תובעים שכנגד , ולמעט תובעים שכנגד 7 ו 9 , סך של 5,000 ₪ לכל אחד , כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלום בפועל .

שאר הדרישות הכספיות שבתביעה שכנגד נדחות.

נוכח התוצאה, וכאשר ברי שלכל צד נגרמו הוצאות לא מעטות, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.