שיקולי ענישה במקרים של אלימות במשפחה

בפסיקה הודגש לא אחת כי עבירות המבוצעות בתוך התא המשפחתי נתפסות כבעלות חומרה יתירה, המצדיקה ענישה מחמירה: "למרבה הצער, לאחרונה רבו מקרי האלימות נגד נשים, בפרט בתוך מערכת היחסים הזוגית. תופעה חמורה זו יש להוקיע מכל וכל. הגינוי החברתי צריך למצוא ביטוי מעשי בענישה מחמירה ומרתיעה ביחס למי שהורשעו בעבירות מין ואלימות כלפי בנות זוגם" (ע"פ 8136/18 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.5.2020).

בסיכום בינים, בהתאם לעקרון ההלימה ותוך היתחשבות בערכים החברתיים שנפגעו מבצוע העבירה, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, מצאתי לקבוע כי מיתחם העונש ההולם לשלושת האישומים בכתב האישום נע בין 9 חודשי מאסר (שניתן במקרים מתאימים לרצות בעבודות שירות) לבין 15 חודשי מאסר.

בנוסף, וכאן העיקר, לנפגעי עבירות אלימות במשפחה יש לעיתים קרובות רגשות סותרים כלפי הפוגעים, ומערך סמוי של שיקולים מנחה אותם.

...

הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, לקולא ולחומרא, לצד שיקולי הרתעה שקיימים תמיד בסוג זה של עבירות, כמו גם בעניינו הספציפי של הנאשם שהתרשמתי ישירות, ולא לטובה, ממזגו (ר' פסקה 12 להכרעת הדין) – כל אלה הביאוני למסקנה שיש לגזור את הדין בתחתית החלק המרכזי של מתחמי הענישה שקבעתי.

סיכום לאור האמור אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו בתיק זה לפי רישומי שב"ס. הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום 30.7.23 בשעה 1:00 בבית מעצר "ניצן" או במקום אחר עליו יורה שב"ס ככל והנאשם יפנה להליך של מיון מוקדם.

בטרם אפנה למדיניות הענישה הנוהגת אזכיר כי "קביעת מיתחם העונש ההולם איננה עניין אריתמטי וכי לבית המשפט נתון בהקשר זה מרחב מסוים של גמישות" (ר' ע"פ 3877/16 פאדי ג'באלי נ' מ"י (17.11.16)), בהיות מיתחם הענישה מגלם שיקולים נוספים של מדיניות ערכית ונסיבות המקרה המסוים ובכלל זה, הנזק שניגרם, הנזק שצפוי היה להגרם, משך הארוע, הקף הארוע, חומרת האלימות שננקטה ועוד .

בית המשפט העליון היתייחס בחומרה לעבירות וציין כי על בתי המשפט לנקוט בענישה מרתיעה ומחמירה כלפי עבירות אלימות במשפחה, והדגיש כי "לצד הנזק הפיזי אשר נגרם לקורבנות העבירה, עבירות מעין אלו פוגעות בתחושות הבטחון של בני המשפחה". רע"פ 2750/22 ליולקו נ' מ"י (9.5.22) המבקש הורשע המבקש לאחר ניהול הוכחות בבצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ואיומים, בגין ארוע יחיד במהלכו נטל בכוח את הטלפון מידיה של המתלוננת, הכה בו בראשה, ובידו האחרת הכה אותה באגרופו.

...

איני מקבלת טענת ההגנה לפיה מעשי הנאשם חוסים תחת הקרבה לסייג על רקע היותו מטופל תרופתית בתחום בריאות הנפש.

נוכח זאת ובשים לב למכלול הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם נע בין 9 חודשי מאסר שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות ל-18 חודשים, לצד ענישה נלווית.

אבהיר כי ערה אני לכך כי עונש מאסר עשוי לפגוע בנאשם אך אין מנוס מהמסקנה כי לא די בשיקולים המקלים הקיימים כאן, כדי להצדיק השתת עונש שאינו כולל מאסר ולו בעבודות שירות.

סוף דבר לאור האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 9 חודשים.

ראו למשל ע"פ 9150/08 מ"י נ' ביטון (23.7.09) שם נקבע כי: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונימצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השויון בפני החוק". הכללים המנחים לבחינת סוגיית אי ההרשעה נקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מ"י, פד"י נב (3) 337 (להלן: "הילכת כתב"), ולפיהם: "המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...". בעניינינו, מדובר בעבירת אלימות שבוצעה במסגרת זוגית.

עם זאת, ניתן לומר כי בנסיבות המתאימות ניתן להמנע מהרשעה, שכן האפשרות לבטל את ההרשעה לא הוגבלה אך ורק לעבירות מסוימות, וקביעת כלל גורף לפיו בעבירות אלימות במשפחה לא ניתן להמנע מהרשעה - חותרת תחת תכלית הענישה האינדיווידואלית, לפיה יש לבחון כל מקרה בנסיבותיו.

סיכומו של דבר מצאתי כי בנסיבות הייחודיות של המקרה המונח לפניי, לאור עמדת המתלוננת, הליך השקום אשר עבר הנאשם ועודנו צפוי לעבור במסגרת צו המבחן שיושת עליו, בהיתחשב בעובדה כי הרשעה עלולה לפגוע בעיסוקו, ובהיתחשב בכך שעסקינן בנאשם אשר קיבל אחריות מלאה והביע חרטה כנה על ביצוע העבירה, ולאור המלצתו של שירות המבחן, יש מקום ליתן לנאשם את ההזדמנות לשקם באופן מלא את חייו, לבטל הרשעתו ולהעמידו בצו מבחן למשך שנה.

...

דיון והכרעה שאלת ההרשעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני ההגנה ועיינתי במסמכי ההגנה שהוגשו, נחה דעתי כי עסקינן במקרה חריג המצדיק הימנעות מהרשעה.

סיכומו של דבר מצאתי כי בנסיבות הייחודיות של המקרה המונח לפניי, לאור עמדת המתלוננת, הליך השיקום אשר עבר הנאשם ועודנו צפוי לעבור במסגרת צו המבחן שיושת עליו, בהתחשב בעובדה כי הרשעה עלולה לפגוע בעיסוקו, ובהתחשב בכך שעסקינן בנאשם אשר קיבל אחריות מלאה והביע חרטה כנה על ביצוע העבירה, ולאור המלצתו של שירות המבחן, יש מקום ליתן לנאשם את ההזדמנות לשקם באופן מלא את חייו, לבטל הרשעתו ולהעמידו בצו מבחן למשך שנה.

לאור האמור לעיל הנני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם בדין, קובעת כי ביצע את העבירה, ומטילה עליו כך: צו מבחן למשך שנה.

בית משפט קמא עמד על הצורך בנקיטת ענישה מוחשית ומרתיעה בעבירות של אלימות במשפחה לנוכח חומרתן המיוחדת והעלייה המדאיגה בשכיחות התופעה בשנים האחרונות.

על חומרתן המיוחדת של עבירות אלימות נגד בנות-זוג ועל מגמת ההחמרה בענישה הנדרשת בעבירות אלו עמד השופט ע' גרוסקופף בע"פ 6968/16 גרני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.5.2018): "בית משפט זה קבע, וחזר וקבע, כי עבירות אלימות נגד נשים במסגרת התא המשפחתי יזכו ליחס מחמיר (ראו: ע"פ 1568/14 דובגילנוק נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (31.3.2015); ע"פ 305/12 ‏מדינת ישראל נ' צוובנר, פסקה 9 (24.6.2013)). החמרת הענישה במקרים אלה מייצגת את חשיבותו של הערך המוגן שמונח על הכף, והוא "לספק בטחון לכל אשה ואשה בביתה, מקום מבצרה, בחיק משפחתה" (שם, שם)".

לצד זאת, הובהר שהתגייסות להליך טפולי ושקום מוצלח אינם חזות הכול, וכל מקרה יישקל לגופו, תוך מתן מענה הולם גם ליתר שקולי הענישה [רע"פ 1787/15 עמר נ' מדינת ישראל (24.3.2015)].

...

ודוק, עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות אינו עומד בגבולות מתחם הענישה שנקבע, ומשלא מצאנו לחרוג מהמתחם, ברי שממילא לא ניתן לרצות בדרך זו את תקופת המאסר שנקבעה.

בהינתן האמור, הגענו לכלל מסקנה שאף בסוגיית מיקום עונשו של המערער בגבולות מתחם העונש ההולם, לא נפלה כל שגגה תחת ידיו של בית משפט קמא.

אשר על כן, הערעור נדחה.

"עבירות אלו, מתרחשות על דרך הכלל בבית פנימה, באין רואה ובאין שומע, ומוסתרות היטב מהסביבה. פעמים רבות, שרוי התוקף בקונספציה שגויה לפיה אין בכוחו של החוק לפרוץ את מפתן ביתו, בו רשאי הוא, לשיטתו, לנהוג במשפחתו כרצונו, כמו הייתה קניינו. אלמנטים אלו, המשולבים דרך כלל בעבירות האלימות במשפחה, מעצימים את הסכנה הנשקפת מן התוקף כמו גם את חשיבותם של שקולי ההרתעה האישית והציבורית". לצורך קביעת מיתחם הענישה, אפנה למספר פסקי דין שעשויים לשמש ככלי עזר, חלקם דנים במקרים קלים מענייננו, מחמת טיב האיומים או מספרן של העבירות.

ככלל, למעט מקרים חריגים, אין מקום לביטול הרשעה בעבירות של אלימות במשפחה, נוכח האנטרס הצבורי המובהק במיגור תופעה פסולה זו ועמדת הפסיקה לפיה יש לבכר שקולי הרתעה, גמול והגנה על שלום הציבור על פני שיקולים אישיים של הנאשם (רע"פ 6979/22 דודקה נ' מדינת ישראל (30.10.2022)).

...

מכל מקום, מהתסקיר ומחוות הדעת המטפל הפרטי עולה כי בני הזוג מנסים לשפר ולבסס תקשורת מקדמת ביניהם, גם אם בסופו של דבר לא יחזרו לקשר זוגי ולכך יינתן משקל לקולה בגזירת העונש.

סיכומם של דברים, חרף הקשיים המפורטים לעיל, הצטברותם של השיקולים לקולה ובהם הודיית הנאשם, ההליך הטיפולי, התסקירים החיוביים, הרתעתו של הנאשם מההליך הפלילי, מצבו הרפואי של הנאשם של ועמדת המתלוננת, שכנעוני בסופו של דבר שיש מקום לסטות ממתחם העונש ההולם, זאת אף בהינתן הפער הקטן בין תחתית המתחם שקבעתי לבין אפשרות ריצוי העונש בעבודות שירות וכן להיותו של הנאשם אדם נעדר הרשעות קודמות, העומד לדין לראשונה בחייו.

לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 9 חודשים.