שיקולי נשיא המדינה במתן חנינה

יתרה מזו, הוראות סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה קובעות כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". גם אם תנתן חנינה הרי שלהבדיל מפסק דין חלוט, אין בה כדי לקבוע כי המעשה שבגינו הורשע העובד לא נעשה, אלא רק לקבוע כי העובד לא יישא בתוצאות הפליליות בגין ביצוע המעשה, דהיינו, מירשם פלילי או עונש.

באשר לפצויי הפיטורים, בבואנו לשקול את עבודתו רבת השנים של המשיב (משנת 2002) מחד ואת המעידה של המשיב מאידך, הגם שמדובר במעידה חמורה ואין להמעיט ממעשי המשיב בפרט על רקע תפקידו בנמל, הרי שעצם פיטוריו של המשיב הם כשלעצמם מהוים ענישה קשה דיה ויש ליתן משקל לעובדה שמדובר בארוע אחד אשר המשיב הודה בו ושיתף פעולה מיד עם גילוי הפרשה וכן למשך תקופת העבודה ונסיבותיו האישיות של המשיב.

...

כפועל יוצא מהמסקנה שאליה הגענו וכעולה מהוראות אלה, יש לראות את מועד סיום העבודה ממועד ההשעיה, דהיינו, 8.3.15, ועל המשיב להשיב למבקשת את כל תשלומי השכר שקיבל ממועד זה ואילך.

בנסיבות אלה, לא מצאנו מקום לשלול מהמשיב את תשלום פיצויי הפיטורים.

לאור התוצאה שאליה הגענו כאשר מצאנו כי התנהלות ההסתדרות היתה חסרת תום לב, הגם שמדובר בסכסוך קיבוצי, סברנו כי יש להטיל על ההסתדרות את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו למבקשת תוך 30 יום.

ביום 23.5.17 ביקש המשיב את תגובת משיבה 3 – התובעת הראשית במשרד הבריאות – לבקשת המערערת, תוך שהתבקשה היתייחסות לשאלה "מניין לי הסמכות לידון בבקשה? האם יש גורם אחר במשרד הבריאות המוסמך לכך?". בו ביום מסרה משיבה 3 את תגובתה בה נאמר, כי לדעת משיבה 3 "אין כל סמכות לפי פקודת הרופאים לאפשר לשקול הקלה בהחלטה לפי סעיף 41 לפקודה" (סעיף 14 לתגובת משיבה 3).

החוק הזה בא לומר שניתן לנשיא המדינה סמכות לתת חנינה גם לכל אלה שנפסק דינם בועדות המשמעתיות של הגופים המוסדרים, אבל החנינה כאן תהיה שונה; אם הנשיא יכול לחון חנינה מלאה ולהוציא אדם שהואשם בדין הפלילי – לנקות אותו לגמרי, פה החנינה תהיה להקל רק בשני תחומים: תחום אחד זה בהתליית רישיון לעסוק במקצוע לתקופה קצובה – אם זה שהוא קיבל עונש שמתלים את הרישיון שלו, הנשיא יכול לקצר את התקופה הזאת.

...

אנחנו מצאנו שזה דבר ראוי, כי זה תמיד יהיה במקרים יוצאים – מיוחדים מאוד, אבל זה דבר ראוי, כי תמיד טוב שתהיה איזושהי אפשרות – חלו שינויים במהלך החיים, השתנו דברים, אתה רוצה לבחון, אתה רוצה – טוב שיהיה, ואנחנו סומכים על נשיא המדינה – כמו שאנחנו סומכים עליו בדין הפלילי, שהוא יכול לחון, גם אנחנו סומכים פה שיחון רק באותם תנאים ש – זהו.

סוף דבר.

מהטעמים עליהם עמדתי החלטתי לדחות את הערעור.

מן הכלל אל הפרט לאחר שעשינו את המלאכה מבראשית ובמסגרתה עמדנו על מהות החנינה; על מהותו של שיקול הדעת שבידי הנשיא בכושרו כמעניק חנינה; על מהותה המשפטית של החנינה על תנאי; על כללי הפרשנות אשר חלים על חנינה על תנאי כפועל יוצא של כל אלה; וכן על טעויותיהן של הערכאות קמא – אוכל להראות כי הכללים אשר קובעים כיצד יש לפרש את כתבי החנינה המותנית בתנאים תומכים בעמדתו של המבקש תוך שהם שוללים את עמדת המדינה מניה וביה.

...

ולאחר שהגענו למסקנה הפרשנית לגבי כתב ההקלה "נרכיב" על כך את הוראת סעיף 30(ב)(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ולכן תחול הסיפא של הסעיף ולפיה "קבע הנשיא אחרת בהחלטתו", ואידך זיל גמור.

בדומה לשופט עמית אני סבור כי ניתן להגיע לתוצאה של קבלת רשות הערעור באמצעות מהלך פרשני נכון, כפי שנעשה על ידי שני חבריי, מבלי להיזקק לשאלת סמכות החנינה וליחס בינה לבין חוק שחרור על תנאי, ועל כך אוסיף את הדברים הבאים.

טענה ממנה ניתן להסיק מסקנה פרשנית אחרת, לפיה הוטמנה מלכודת בכתב החנינה הינה טענה שאינה ראויה להישמע בהינתן מעמדו ותפקידו של נותן החנינה.

המבקש, סגל, פנה אל בית המשפט, כך: "אני רוצה להגיד כמה דברים. היה לי משרד לפני 20 ומשהו שנה בתל אביב, היה לי 40 עובדים. והשתנתה מדיניות וכתוצאה מכך הסתבכתי כלכלית, הסיבוך הזה זה בגלל בעיה כלכלית ולא היה לי עו"ד. אני חי היום עברתי שני אירועים מוחיים, 3 התקפי לב, 6 צנתורים ו 7 ניתוחים בידיים. וכולי כאב, לא רק בגלל פיזית גם בגלל שאני חי בשכירות ואישתי פוטרה מעבודה בגלל הקורונה. אני חי מקיצבת נכות שזה ... אני חי מרווחה שאני מקבל אוכל יבש. אנחנו מבקשים נדבות כל הזמן והכסף שאין לי אני צריך לכאבים שיש לי. אין לנו כסף לכלום. (מתייפח). נשיא המדינה נתן לי חנינה הוא ראה את המצב שלי, שהיו לי קנסות בתעבורה. ועכשיו נישברו לי שיניים תותבות, חודש וחצי אכלתי אוכל רך ולא היה לי כסף לתקן את זה. אין לי גרוש. שילמתי כבר 15 אלף ולא 13 אלף. באתי בייסורים לפה. אני בן 58. בייסורים ועשרות אשפוזים. שיקומים...". דיון והכרעה הבקשה להפחתת תוספת פיגורים לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין בקשת המבקש להפחתת תוספת הפיגורים לפצוי שהושת עליו – להיתקבל.

במצב דברים זה, ואף לנוכח עמדת המשיבה בנקודה זו (שם נדמה כי היא מותירה, ולו במרומז, את הענין לשיקול דעת בית המשפט), לאור העובדה שכל חובותיו האחרים של המבקש נמחקו נוכח מצבו הקשה, ומדובר בחוב אחרון, בשילוב מצבו הרפואי, נכותו, ומצבו הכלכלי, וגם לאור חלוף הזמן הרב מאוד מאז ביצוע העבירות נגד המתלונן – בשנת 1994 – יש להורות על ביטול תוספת הפיגורים, וכך אני מורה.

...

בהמשך לאמור בסעיף 16 לעיל, איפוא, כאשר המבקש הוא נכה, עיוור, חולה (אם לא שכיב-מרע ממש), שרוי במצוקה כלכלית ובריאותית קשה ומטופל בששה ילדים, ביניהם קטינים, סבורני כי מוטב שהסכום שהופקד ישמש למבקש לצרכיו הבסיסיים ביותר; כך, רק למשל, יוכל המבקש לתקן את שיניו התותבות, ואידך זיל גמור.

לאור האמור לעיל, כאשר מחד גיסא ניצבת זכותו של המתלונן להיפרע מהמבקש, ומאידך גיסא – הוא לא בנמצא, והמבקש נמצא במצוקה קיומית, אני קובע, ולו לפנים משורת הדין, כי אם לא תאתר המשיבה את המתלונן בתוך 45 ימים מהיום – יושב הכסף שהופקד לידי המבקש.

כמתחייב על פי הוראת סעיף 69 לחוק העונשין, הנני קובע כי בנסיבות הענין, נוכח השילוב של מצבו של המבקש, שהוא בכי רע, לשון המעטה, וחלוף הזמן החריג (עשרות שנים) – הגיע העת לשים קץ לפרשה, ועל כן לא ראיתי לתת רשות ערעור, למי מהצדדים.

על רקע הלכה זו ובהתייחס לעניינו של העותר קבע בית המשפט, כי אין כל עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המפקד הצבאי שלא לקצוב את עונשו: "לנוכח הקף ההתערבות המצומצם בשקול דעתו של נשיא המדינה בישראל, ושל המפקד הצבאי באיו"ש, בשאלות של חנינה והקלה בעונש, לא ראיתי כל בסיס להתערבותנו בהחלטתו של המפקד הצבאי בנדון דידן. בחינת הבקשה לקציבת העונש היא אינדיבידואלית בהתייחס למעשה ולנסיבותיו של העושה, ולנוכח חומרת עבירת הרצח המיוחסת לעותר ומידת האכזריות הגלומה בה, לרבות השחתת הגופה לאחר הרצח הנתעב, וחרף נסיבותיו האישיות של העותר, אין לומר כי נפל פגם בהחלטתו של המפקד הצבאי, המצדיק היתערבות. יצוין, כי המפקד הצבאי רשאי היה ליתן משקל, בבואו לקבל את החלטתו, לעמדת הגורמים המקצועיים, ממנה עולה כי אין מדובר בקבלת אחריות מלאה מצדו של העותר על מעשיו, ובאותה מידה היה רשאי להיתחשב במצב הביטחוני השורר באיו"ש, ולהשלכות קציבת העונש על מצב זה" (בפיסקה 28 לפסק דינו של השופט שוהם) (ההדגשה הוספה – ש' ש').

...

טענת העותר לפיה לאסיר יש זכות קנויה לקציבת עונש מאסר "זכות שטרם הוכרה מפורשות בפסיקה בישראל, אך נובעת מזכות האדם לכבוד, מעקרונות המשפט הישראלי ומהדין הבינלאומי", דינה להידחות אף היא.

אין בידי לקבל את טענת העותר בעניין זכותם של אסירי עולם לקבל ייצוג משפטי לשם הגשת בקשת הקציבה.

סוף דבר, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את העתירה על כל חלקיה, ולהותיר את החלטת המפקד הצבאי על כנה.