שיקולי בית המשפט במתן סעד הצהרתי, כגון היעדר סעד אחר

העדר עילה, העדר יריבות וחוסר סמכות עניינית בכתב התביעה שהגיש גוטמן הוא עתר למספר סעדים (ראו סעיפים 9-5 ו- 108-104 לכתב התביעה): (-) הסעד העקרי שנתבע הוא "הפרדת כוחות" באופן "שיביא להיפרדות מלאה איש מרעהו". גוטמן הוסיף וציין בכתב התביעה כי "נראה שאין מנוס ממתן הוראות על ידי בית המשפט לשם העמדת החברה למכירה לגורם חצוני שירבה במחיר (באמצעות בעל תפקיד שימונה על ידי בית המשפט לשם כך)" (להלן: סעד המכירה).

הדברים יפים גם ביחס לסעד הכספי הנוסף שנטען על ידי גוטמן: הפצוי בגין הנזק שניגרם לגוטמן בגין הפגיעה שנגרמה לחברה; כלומר פיצוי בגין הפגיעה בשווי החברה בשל היתנהגות להב [עם זאת יוער כי הכללתו של סעד זה בכתב התביעה לצד סעד ההפרדות מעורר מספר קשיים מהותיים ודיוניים, כגון עצם זכותו של גוטמן לטעון לסעד זה במקום החברה והעיכוב שעלול להגרם בבירור הסעד העקרי – ההפרדות; אך מאחר והצדדים לא התייחסו לעניינים אלו, לא ארחיב].

נתבקשו סעדים לפיהם בית המשפט יקבע, יצהיר ויורה כי על הצדדים לנהל הליך של מכירת האחזקות במניות החברה של מי מן הצדדים לצד האחר כדי להביא לסיום השותפות בין הצדדים; וכן כי הליך ההפרדות המבוקש יתנהל על דרך של היתמחרות בין הצדדים.

מנגד, ברע"א 9920/17 סולל נ' KEYRUS SA FRANCE (12.4.2018) (להלן: עניין סולל) נקבע כי סעד בגדריו מתבקש בית המשפט ליתן הוראות לכפות רכישת מניות המיעוט, אף מבלי לפרט את טיבן ומהותן ומבלי להעריך את שווי המניות, הוא סעד אופראטיבי ולא סעד הצהרתי ועל כן יש לשלם בגינו אגרה לפי תקנה 6 (כלומר 2.5% משווי המניות).

החברה מותירה לשיקול דעת בית המשפט את הבקשה למתן פסק דין חלקי, אך מיתנגדת למינוי רואה חשבון חקירתי ממספר טעמים: ראשית, נטען כי להב לא עתר לסעד עקרי שהמינוי המבוקש במסגרת זו עשוי לקדם אותו; שנית, משום שאין בסיס לטענות להב לגבי אי סדרים בחברה; שלישית, החברה משתפת פעולה עם להב ומעבירה לו מידע כך שאין אין לקבל את הטענה כי הוא ממודר ממידע.

...

אני מחליט למחוק את הסעד שעניינו תשלום תגמול לגוטמן (סעיפים 6.1 ו- 105.1 לתביעת גוטמן), יתר חלקי הבקשה נדחים.

הבקשה למתן פסק דין ולמינוי רואה חשבון חקירתי – הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח את ההחלטה לגורמים הבאים לצדדים; וכן תשלח את ההחלטה בצירוף החלטתי מיום 1.10.2022 לרו"ח חוסאם בשארה.

לעניין זה אין אלא להפנות להלכה הפסוקה שנקבעה ב-עע"מ 2418/05 מילגרם נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים (פורסם בנבו), אליה הפנה בית המשפט במסגרת פסק הדין, ובה נקבע כדלקמן: "התערבותו של בית המשפט בהחלטות של רשויות התיכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות היתערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממיתחם הסבירות". ודוק, ההלכה לעיל מתייחסת לבקורת השיפוטית של הערכאה המוסמכת, הלא הוא בית המשפט לעניינים מינהליים, על החלטות רשויות התיכנון.

סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, מעגן את סמכותו של בית המשפט הדן בעיניין אזרחי להעניק צו מניעה קבוע, ולפיו: "כל בית משפט הדן בעיניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". ההלכה הפסוקה נתנה פרשנות מרחיבה להוראת החוק לעיל, ובנידון נקבע ב-ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפורשיין, פ"ד מט(2) 102, כדלקמן: "כך לדוגמה, מקנה סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 לבית המשפט הדן בעיניין אזרחי סמכות רחבה להענקת סעדים שונים בהתאם לשיקול דעתו. בגידרו של סעיף זה, רשאי בית המשפט ליתן לא רק סעדים הצהרתיים, צוי עשה וצוי ביצוע בעין, אלא גם 'כל סעד אחר', כפי שיראה לנכון בנסיבות העניין ואין המדובר ברשימה סגורה של סעדים ..... הסמכות האמורה טומנת בחובה לא רק האפשרות לסלול הדרך לסעדים חדשים, אלא גם את שיקול הדעת בנוגע לאופן הפעלתה. פריסה רחבה של שיקול הדעת בהפעלת הסעדים יורדת לשורשה של שיטתנו המשפטית בכך שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות להתאים לכל מקרה שלפניו את הפיתרון המשפטי הראוי ביותר בנסיבות העניין" (שם, עמ' 109).

ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"ד, 30 נובמבר 2023, בהיעדר הצדדים.

...

· הואיל וטענות התובעים נדונו ונדחו על ידי רשויות התכנון, כמו גם במסגרת פסק הדין, אזי הדבר יוצר השתק פלוגתא ומטעם נוסף זה דין התביעה להידחות.

יוצא אפוא, כי לכשיינתן היתר הבנייה, אם ינתן, ממילא אין בכוונת הנתבעות לעשות דין עצמי ולבצע עבודות בדירה בהתאם לאותו היתר, אלא בכפוף לפסק דין שינתן בתביעת פינוי אשר תגשנה נגד התובעים.

חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל מצאתי בעובדה כי לנתבעות בתור בעלים של הבניין, מוקנית זכות בדין לתכנן שינויים בנכס, להגיש תוכניות ובקשות להיתר בניה לביצוע אותם שינויים ולקבל היתר בהתאם.

באשר למאזן הנוחות, נטען, כי על הדירה רובצת משכנתא אשר בימים אלו יש בכוונת נהוראי ומיכל לשנות את תנאיה וליטול משכנתא נוחה אחרת בעקבות ירידת הריבית, וכי מתן סעד כמבוקש יכול לגרום להם לנזק כבד בשל חוסר יכולת להסדיר את עינייני המשכנתא וכן יקשה על השלמת העברת הכספים המגיעים לכל המשפחה בהתאם להסכם המכר.

דיון והכרעה כידוע, הלכה היא כי בדיון בבקשה למתן סעד זמני, על בית המשפט לבחון שני שיקולים עקריים: הראשון הוא סכויי התביעה במסגרתו יש לבחון את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לקיום עילת התביעה [ראו: תקנה 95(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות")]; והשני הוא מאזן הנוחות אשר במסגרתו יש לבחון האם אי מתן הסעד הזמני עלול להסב למבקש נזק שיעלה על הנזק שעלול להגרם למשיב אם הסעד יינתן [ראו: רע"א 343/21 יפרח נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 8 (נבו 9.5.2021); רע"א 1708/23 אשמי נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פס' 13 (נבו 7.5.2023) (להלן: "עניין אשמי"), וכן הוראות תקנה 95(ד)(1) לתקנות].

ואכן, ישנם מצבים בהם בהעדר סעד זמני הניתן כבר בעת בירור התביעה וטרם הוכרעה, ישתנה מצב הדברים באופן אשר יקשה, אפשר אף ימנע, את מימוש פסק הדין לטובת מבקש הצוו, ובעניינינו המבקשת [ראו למשל: רע"א 2071/21 חצרי אלף בית דוד המלך בע"מ נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פס' 15–16 (נבו 13.7.2021); רע"א 3368/22 אראל אלקטרומכניקה בע"מ נ' רותם בטיחות בע"מ, פס' 22 (נבו 6.7.2022)].

בנסיבות המקרה דנן, המבקשת עותרת במסגרת תביעתה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול הסכם המכר, וכן סעד הצהרתי שלפיו זכויותיה של המנוחה (1/9 מהזכויות בדירה) יושבו אליה, בהיותה היורשת החוקית של המנוחה.

...

מכאן שאני סבורה כי דבק במבקשת שיהוי סובייקטיבי.

סוף דבר לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, לאחר שקלול סיכויי התביעה ומאזן הנוחות כמו גם השיהוי שדבק בהתנהלות המבקשת, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

המזכירות תואיל לדוור החלטתי זו לב"כ המבקשת ולמשיבים.

ליתן כל סעד אחר בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד".

תוצאה א. ניתן בזה סעד הצהרתי, לפיו המשיבה היתה מחויבת לכלול את חלקה 119, שכיום נימצאת בבעלותו של המבקש 1, בתכנון שיזמה וקידמה (יחד עם הועדה המקומית), במסגרת תכנית מתאר שפיים 401-0245522, ושכללה את שינוי ייעודן של חלקות מקרקעין שבבעלותה מייעוד חקלאי לייעוד אחר, ומשלא עשתה כן היא הפרה את היתחייבותה כלפי המבקשת 2 וכלפי המבקש 1 שרכש את זכויותיה בחלקה, לפי ההסכם שנעשה ביניהם בשנת 2005.

ניתן היום, י"ד אב תשפ"ב, 11 אוגוסט 2022, בהיעדר הצדדים.

...

לא ניתן להיעתר לכך.

מלבד זאת, לא ניתן לבקש סעד כה מרחיק לכת במסגרת "סעד הסל" של "שיקול דעתו של בית המשפט". גם הסעד החילופי שהתבקש בסיכומי המבקשים נדחה, אפוא.

בהתחשב בכלל הנסיבות שתוארו, ובכך שהמשיבה העלתה טיעוני שווא שיצדיקו את התחמקותה מקיום התחייבותה, אני מחייב את המשיבה בתשלום שכ"ט המבקשים בסך 50,000 ₪ ובהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

בד בבד עם הבקשה לסעד זמני, הגישה המבקשת תביעה במסגרתה עתרה למתן צו עשה; סעד הצהרתי; צו למניעת הפרעה ושימוש במקרקעין - בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין); וצו להסרת עוולות מיטרד בהתאם להוראות סעיף 44 לפקודת הנזיקין – זאת, נוכח הצבת מחסום בפתח חניית בית המגורים בבעלות המבקשת דנן, אשר כאמור מונע מהמבקשת את השמוש בפועל במקרקעיה ובחניה שבמקום.

(ד) בהחלטתו אם לתת סעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, הקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר, את השיקולים האלה: (1) הנזק שעלול להגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק העלול להגרם לאדם אחר או לעניין צבורי; (2) אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני; (3) תום ליבם של בעלי הדין, הן בקשר לגוף העניין והן בקשר להגשת התביעה ובקשת הסעד הזמני, והאם המבקש לא השתהה יתר על המידה בנסיבות העניין בהגשת כתב התביעה או בהגשת הבקשה לסעד הזמני".

בנוסף, על בית המשפט לשקול גם האם הבקשה לוקה בשיהוי, העדר ניקיון כפיים, תום לב המבקש ועוד (רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 29 (20.1.2013) (להלן – רשת נגה)).

...

לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה.

בהתאם נקבע, כי סעד כזה יינתן רק במקרים חריגים במיוחד, ורק כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי התערבותו נדרשת כדי למנוע תוצאה קשה ביותר, ולולא התערבותו ייגרם למבקש הסעד נזק משמעותי שאינו בר פיצוי.

בית המשפט העליון כבר פסק כי מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא כאמור לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ [פורסם בנבו] (12.01.2010), פסקה 14).

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, ועיקרם שיקולי מאזן הנוחות, מצאתי כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות.