וייס, בכתב התביעה התמציתי מטעמם, טוענים, כי אגמי פתחו פתחים בקירות חצוניים של הבניין וזאת על מנת לאפשר יציאה מדירתם לחצר המשותפת.
לעניין זה ר' הגדרתו הברורה של סעיף 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"):
"רכוש משותף" – כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדריגות, מעליות, מקלטים, וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת.
ההלכה בעיניין זה נפסקה עוד בעיניין ע"א 429/80 צבי גרפינקל נ' דיאנה ארליך [פורסם בנבו] (3.8.1983) (להלן: "הילכת גרפינקל"), כאשר במסגרתה נפסק באופן חד משמעי כי פתיחת פתח בקיר חצוני, לחלון או לדלת, ללא הסכמת יתר הדיירים, מהוה פגיעה ברכוש המשותף, ואצטט:
"אשר להרחבת החלון בדירה על-ידי פריצה בקיר המשותף של הבית, נראה לי, כי יש להחיל לגביה את שנאמר לעיל לעניין בניית המרפסת. שהרי בפריצת הקיר ובהתקנת החלון בשטח זה נטלה המשיבה לעצמה חלק מהקיר, שהוא רכוש משותף"
אציין כי הילכת גרפינקל לא שונתה מאז, ואף קנתה לה אחיזה בפסיקות רבות של הערכאות הדיוניות וכן בהחלטות המפקח על הבתים המשותפים.
...
כלומר, הגב' אגמי מודה כי אין היא יכולה להציג את היתר הבניה, וכי זמן רב לאחר סיום הבניה היתר זה עדיין הינו "בתהליך".
מכאן, אף אם הוגשו תלונות על ידי וייס בדבר בניה ללא היתר, הרי לא הוכח כי תלונות אלו, היו בגדר "תלונות שווא".
סיכום והוצאות
לאור האמור והמנומק לעיל, אני קובע כדלקמן:
ניתן בזאת צו המורה לנתבעים, יוסף ושרונה אגמי, לסגור את הפתח שנפתח בקיר החיצוני לחצר המשותפת וזאת עד ליום 15.5.2020.
יתר הסעדים בתביעה העיקרית נדחים בזאת.
אני דוחה את התביעה שכנגד על כלל חלקיה.
