שינוי סיווג ארנונה בהתאם לעיקרון ההגדרה המתאימה ביותר

האם עסקינן ב"תעשיה" או "מלאכה". תעריף "מלאכה" גבוה יותר מתעריף "תעשיה". המערערת טוענת, כי יש לסווגה כ"תעשיה" ואילו המשיבה טוענת כי הסווג הנכון הוא "מלאכה". המערערת היא עסק לעיצוב וייצור קולקציות תכשיטים אשר פועל מזה כ- 20 שנה במיקומים שונים במיתחם הבורסה ברמת גן. המערערת טוענת, כי בשנת המס 2009 החליטה עריית רמת גן לשנות את סיווג הארנונה ל"מלאכה"; וקודם לכן חויבה בסווג של "מלאכה ותעשיה זעירה". השגה אשר הגישה המערערת נדחתה בחודש מרץ 2011 (נספח ב').

כאשר מעיינים בהגדרות "בית מלאכה" ו"תעשיה" בצו הארנונה ניתן לראות, כי הסווג הראוי הוא סיווג של "תעשייה". ג) השמטת / שינוי סיווג "תעשייה זעירה" בנגוד לדיני ההקפאה, נעשתה ללא סמכות חוקית ודינה להתבטל.

שאלות עקרוניות יותר כמו סבירות גובה הארנונה או אופן הטלת ארנונה, כך גם סוגיות של דיני ההקפאה וכיוצ"ב, אינן טענות שמעלים בפני מנהל הארנונה וממילא לא בפני ועדת הערר ועל כן אין מקום להדרש לטענות אלו גם בעירעור שלפנינו.

במקרה דנן ועדת הערר פעלה בהתאם לסמכותה לבחון את שאלת סיווג הנכס של המערערת לצרכי ארנונה ולא מצאתי כי היתקיים כל חריג המחייב היתערבות בהחלטת ועדת הערר כפי שאפרט.

לטענתו, הוא העלה טענות אלו בכתב העירעור לצרכי זהירות על מנת שלא ייטען כי הוא מושתק מלהעלות טענות אלו אך אישר, כי במסגרת העירעור, בית משפט זה אמור לידון רק בשאלה – אם הסווג נכון ותואם את צו הארנונה הקיים.

...

עיננו הרואות כי בעניין זוהר, בית משפט היה צריך להבחין בין "שירותים" לבין "מלאכה" מה שלא ניתן לעשות בענייננו וממילא על פי המבחנים שנקבעו על ידי כב' השופט מזוז אין כל סיבה להגיע למסקנה ולפיה נכס המערערת לא נכנס לגדר "מלאכה". ו) ועדת הערר הסתמכה בהחלטתה על פסק דינו של כב' השופט ד"ר מרזל בע"מ בעמ"נ 726/09 עופר ל. אלומיניום נ' עיריית ירושלים.

ב"כ המערערת אמנם טוען, כי לא ניתן להסתמך על הלכת עופר אלומיניום בענייננו, שכן על פי אותו פסק דין ניתן להגיע למסקנה כי המערערת היא מפעל תעשייתי ולא בית מלאכה מכיוון שהמערערת לא מוכרת ללקוחות ספציפיים והיא מייצרת עם פס ייצור בהיקף ניכר.

מקובל עלי כי אכן על פי הממצאים העובדתיים שעליהם נסמכה ועדת הערר ניתן היה להגיע למסקנה כי מדובר ב"מלאכה" ולא ב"תעשיה" על פי ההלכה הפסוקה שנסקרה לעיל ועל כן החלטת ועדת הערר ניתנה כדין במסגרת סמכותה ואין מקום להתערב בה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המערער ציין כי לאחר ביקורת במקום נמצא כי הנכס אינו משמש "אך ורק" לריקודים – כפי ההגדרה התקפה בצו הארנונה הנוכחי – ולכן לא ניתן לחייב את המשיבה על פי סיווג זה. אשר לטענה כי המשיבה זכאית להנות מהוראת הגבייה המדורגת השיב המערער כי זו "חלה רק במקרים שבהם חל שינוי בחיוב מכוח האישור החריג" ולכן היא אינה רלוואנטית לענייניה של המשיבה.

היועץ הוסיף כי דוקא הקביעה שהוראת הגבייה המדורגת תחול גם על נכסים חדשים פוגעת בשויון כלפי יתר תושבי הרשות המקומית, שכן בעוד שאלה נדרשים לשלם ארנונה בהתאם לסיווג המתאים לנכס על פי צו הארנונה התקף החל עליהם, ייהנו מחזיקי הנכסים החדשים מהסדר ייחודי.

בעיניין זלצר הבעתי דעתי – בהחלטה בדן יחיד – כי הוראת הגבייה המדורגת שבה עסקינן היא בבחינת הוראת מעבר החלה רק על נכסים ישנים: "הוראת המעבר נועדה לרכך את נטל המס המוטל על נישומים שהחזיקו נכסים אשר עובר לשינוי סווגו כ-'אולמות המשמשים לריקודים ו/או למופעי בידור' (לפי סעיף 3.4.9 בנוסחו הקודם), ולאחר השינוי – המצמצם את תחולת הסעיף ל-'אולמות המשמשים אך ורק לריקודים' – לא יבואו עוד בגדריו. כתוצאה משינוי הצוו, הנישומים יידרשו לשלם מס בשיעור גבוה יותר בגין נכסים אלו; ומדובר בשינוי שלא היה באפשרותם לצפותו. מצבה של המבקשת, לעומת זאת, שונה [...] לפיכך, אין לקבל את טענתה כי התגבש אצלה אינטרס הסתמכות ראוי להגנה ביחס לאופן הסווג" (שם, פסקה 6)).

בהקשרם של דיני הארנונה מחייב עקרון השויון כי שני נישומים העושים שימוש זהה בנכס יחובו בתעריף ארנונה זהה, כפי שנקבע בצו הארנונה התקף לגבי הנכס (ראו תקנה 1 לתקנות המגדירה "סיווג נכס" כ"קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו"; עניין עריית חולון, פסקות 13-12; ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון, פסקה 13 (9.2.2003)).

...

משעיינו בטענות הצדדים, החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

בה בעת, מצאנו כי לא ניתן לאמץ את פרשנות המערער להוראת הגבייה המדורגת שלפיה הוראת הגבייה המדורגת תוסיף לחול על מחזיקים בנכסים ישנים למשך פרק זמן ממושך נוסף.

בה בעת, יש ליצוק תוכן למסקנה המשפטית אליה הגענו בגדרם של הסעדים שהתבקשו בהליך זה. פרשנות הוראת הגבייה בראי תכליותיה אינה מאפשרת לאמץ את החלופה הפרשנית שלה טוענת המשיבה ומתן סעד שיורה על כך. זה המקום להבהיר כי גם פסק הדין בענין שקם שאליו הופנינו – ואשר עמד בבסיס פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים – אינו תומך במתן סעד במתכונת שלה טוענת המשיבה.

סוף דבר, אם דעתי תשמע הערעור יתקבל במובן האמור.

החלטת ועדת הערר בנושא זה הוועדה בהחלטתה מבהירה כי המשיבה חייבה בארנונה שטח של בורות אליהם הוכנסו מכלי הדלק, הבורות כונו בהחלטה "המיכלים". לאחר ניתוח המצב המשפטי והסיווגים הקיימים בצו הארנונה, קבעה הועדה כי לא מצאה מבנה או נכס אחר בצו הארנונה "שיותר מתאים לסיווג מהסיווג שקבע המשיב" ואישרה את עמדת המשיב בהתאם לחוק, הפסיקה והרציונאל הכלכלי בהטלת ארנונה.

הגם שבאותו זמן ביססה הערייה את דרישתה על סעיף 274ב לפקודת העיריות, סעיף שבוטל, איני סבור כי הראציונאל שבבסיס ההחלטה השתנה.

ראו האמור בענין דלק: "מהאמור עולה כי קיים קושי רב בקביעה לפיה מיכלי דלק תת קרקעיים, להבדיל ממיכלי דלק עיליים, הנם סוג נכס בר חיוב בארנונה. ואולם, גם אם לאור הפרשנות המרחיבה של הפסיקה למונח "בנין" יהיה מי שיסבור כי ניתן להכליל מיכלי דלק תת קרקעיים בהגדרה זו, מכך נגזר לכל היותר כי מיכלי דלק תת קרקעיים ניתנים בעיקרון לחיוב בארנונה".

...

ולכן אני מקבל את הערעור בנושא השטח של 104.49 מ"ר שכונה בתשריט המשיב "מתקן תת קרקעי", שטח שמתחתיו נמצאים מיכלי דלק תת קרקעיים, מבטל את חיוב שטח זה בסיווג מבנה בתחנת דלק וקובע כי יש לחייבו תחת הסיווג "קרקע תפוסה", המשיב יכין שומה עדכנית תוך 30 יום וימציאה למערערת.

אני מורה למזכירות להשיב למערערת באמצעות באי כוחה, את הפיקדון בסכום של 6,000 ₪ שהופקד על ידה.

אני מחייב את המשיב לשלם למערערת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ואני מחייבו להשיב למערערת את האגרה ששולמה על ידה בצירוף הפרשי הצמדה מיום 15.3.15 ועד ליום ההשבה בפועל.

כן מלין המנהל על שינוי סיווג שטחי חניית הנכים לחניה שלא בתשלום ועל סיווג שטח של 55 מ"ר כבית כנסת הפטור מתשלום ארנונה.

תחולת הפטור שבסעיף 3ט לנספח ג/3 לצוו הארנונה על שטחים משותפים במלון סעיף 3ט לנספח ג/3 לצוו הארנונה של עריית ירושלים לשנת קובע: "שטח משותף" – "כל שטח המשותף לשתי יחידות דיור בבניין או יותר (כגון: חדרי מדרגות, מקלטים, חדר הסקה וחדר כביסה, שטח לחנייה וכד') – לא ייכלל בשטח הדירה". בטרם הכרעתה בשאלה האם המלון אכן הוכיח כי השטחים שבמחלוקת הנם שטחים משותפים, דנה ועדת הערר בטענתו העקרונית של מנהל הארנונה, ולפיה הוראת הפטור שבסעיף 3ט לנספח ג/3 לצוו הארנונה חלה רק על שטחים משותפים במבני מגורים, ואינה חלה על שטחים משותפים במבנים שאינם למגורים.

בעיניין נשמת ביסס בית המשפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט משה סובל) את מסקנתו על פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 9597/11 עריית יהוד מונוסון נ' אורגל א.ל.פ סחר בע"מ (3.4.13) (להלן – עניין אורגל) שבגדרו נקבע כי "כאשר השטח המשותף מסב עצמו על 'השטח המשותף ליחידות דיור בבניין, משמע שהכוונה היא לפטור מחיוב שטחים משותפים בבניינים המיועדים למגורים". בנוסף לכך נקבע כי הביטויים "יחידות דיור" בבניין והאמירה כי שטח משותף לא ייכלל בשטח "הדירה", מתאימים לדיור המשמש למגורים, תוך הפנייה לספרו של י' ויסמן דיני קניין – בעלות ושתוף (1997) כי "המובן המקובל של 'דירה' הוא מקום שבו אדם דר, לאמור – מקום למגורים". בית המשפט הוסיף והפנה להוראת סעיפים 32(ד), 151(ב3)(5), 151א(א) ו-158ו2(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולהוראת סעיף 198א(א) לפקודת העיריות, שם הביטויים "יחידת דיור" ו"דירה" מתייחסים ליחידות המשמשות למגורים.

לובי המלון (בקומה 0) ועדת הערר דחתה את טענת המלון כי שטחי הגישה לחנויות שבקומת הלובי הנם שטחים משותפים: "מקובלת עלינו עמדת המשיב כי שטחי הלובי אינם בגדר שטחים משותפים. הלובי הנו חלק מהותי ומרכזי משטח המלון והוא חלק מהותי מבית המלון שאף מגדיר אותו כבית מלון. הרי שטחי הלובי הם אלו שמהווים את שער הכניסה לבית המלון, לא רק מהבחינה הפיזית אלא אף בעיני הרואה אותם ויודע לפרש בנפשו 'הגעתי למלון'. הם אלו שנותנים למלון את הנוף הייחודי של בית המלון. הם משמשים את בית המלון וזהו ייעודם. בפסיקה הודגש כי שטחים משותפים יסווגו בהתאם לסיווג השטחים העקריים היינו – שטחי המלון. היכולת של צדדים שלישיים להנות משטחי הלובי אינו הופך את שטחי הלובי של בית המלון לשטחים משותפים. בפסיקה הודגש, כי לעיתים קשה לאמוד את ההנאה של כל משתמש ומשתמש, אולם את הארנונה יש להטיל על הנהנה העקרי". המלון מלין על קביעה זו ומדגיש כי בקומת הלובי כ-11 חנויות הרשומות בערייה כנכסים נפרדים ומשלמות ארנונה ישירות לעריית ירושלים.

...

מהמקובץ עולה כי בנסיבותיו של העניין שלפנינו אין ועדת הערר מוסמכת לדון בשאלת הטלת החיוב הרטרואקטיבי.

משכך אין עילה להתערבות בהחלטתה של הוועדה בעניין זה, ומשכך דינה להידחות.

סוף דבר ערעור מנהל הארנונה מתקבל באופן חלקי בנושאים שלהלן: חיוב השטחים המשותפים במלון (סעיף 17 לפסק הדין).

         בצוי הארנונה, כפי שפורסמו החל משנת 2003 ואילך, חל שינוי, והסיווגים הרלוואנטיים לענייננו הם:             סוג 661 – "מבנה חקלאי באזורים א', ב', המשמש את אותו משק בלבד".             סוג 911 – "בית אריזה וכן מבנה חקלאי שאינו עונה על הגדרת הנכסים בסעיפים 661, 662".             הגדרת "מבנה חקלאי" – "מבנה המשמש במישרין או המיועד לשמש את הגידול החקלאי, לרבות גידול בעלי חיים". 3.

            ועדת הערר לא פירטה מהם הטעמים שהובילו אותה למסקנה, כי הסווג המתאים ביותר הוא מבנה חקלאי, בהתאם לסיווג 661.

שכן, באותו מקרה, על אף שנקבע ע"י ביהמ"ש כי בית האריזה והמיון לביצים איננו ניכנס להגדרת "מבנה חקלאי", בכל זאת נתקבלה העתירה, והנימוק היה כי "העקרון של השויון והיעדר ההפליה חייב להדריך את הערייה בסווג הנכסים באיזור שיפוטה", ו"נוצר מצב פסול, שבו יש שלושה בתי אריזה, שפעילותם דומה, ושמשלמים, בשל סיבות שונות, עד 2006, לפי התעריף הנמוך של "בנין חקלאי", בעוד שהעותרת נידרשת לשלם לפי התעריף הגבוה של "ביניין מסחרי" .

...

אין מנוס מהמסקנה כי העותרת הופלתה לרעה לעומת יתר בתי האריזה".

ועוד אעיר, כי בכל מקרה לא ניתן להושיט למערער את הסעדים שנתבקשו על ידו בערעור זה. הסעד הראשון שנתבקש היה לבטל את קביעת ועדת הערר כי הסיווג הוא 661 "מבנה חקלאי", ולסווג לפי 911 "בית אריזה". סיווג זה, של מנהל הארנונה, נעשה על יסוד טענתו כי בית הקירור מהווה חלק ומשרת את בית האריזה וטפל לפעילותו.

לסיכום, אני דוחה את הערעור.