"בהקשר זה ראוי לעמוד על ההבדלים שבין דחיית העיון המוקדם במסמך עד למועד שמיעת הראיות לבין שינוי סדר הבאת הראיות במסגרת הוכחת התביעה. סמכותו של בית המשפט לדחות עיון במסמך נדונה בפסק-הדין בעיניין סויסה. שם התעוררה השאלה אם יש להתיר לנתבע לדחות את העיון בחלק ממסמכיו עד לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם התובע. נקבע כי ככלל, יש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם במסגרת ההליכים המקדמיים; אולם בית המשפט רשאי לסטות מכלל זה במקרה בו העיון המוקדם עשוי לשמש את התובע לשם שבוש ראיותיו. ההכרעה בשאלה אימתי החשש לשיבוש ראיות מצדיק סטייה מן הכלל הרגיל של גילוי נתונה, כך נקבע, לשיקול דעתו של בית המשפט לפי נסיבות העניין.
יחד עם זאת תקנה 52 לתקנות בית הדןי לעבודה (סדרי דין) שתנ"ב – 1991 (להלן – "התקנות"), קובעת לענין סמכות בית הדין, כדלהלן:
"51. בכפוף לכל הסדר שיקבע השופט בתוקף סמכותו לפי סעיף 18(ד)(4) לחוק –
(1)ייפתח הדיון בבית הדין האיזורי בדברי פתיחה של התובע ולאחר מכן יישמעו עדיו – אם יש לו עדים, ויוגשו ראיותיו האחרות; לאחר מכן ישמע בית הדין את דברי הפתיחה של הנתבע ואת עדיו, אם יש לו עדים, ויוגשו ראיותיו האחרות, אולם רשאי בית הדין, לפי שיקול דעתו, להתיר לבעל הדין הפותח להביא עדות סותרת בטרם יסכמו בעלי הדין את פרשותיהם.
...
לאור האמור, אני סבורה כי יש לקבל את המסמך לתיק בית הדין, שעה שמדובר בראיון של התובע, הנוגע להתייחסותו לפנצריה נשוא התביעה, כ- 6 חודשים לפני האירועים נשוא המחלוקות שבפני.
בהחלטתי זו אין משום קביעה לענין המשקל שיש ליתן למסמך זה ו/או משמעותו ביחס לטענות התובע בתיק זה.
יחד עם זאת, אין בידי לקבל את עמדת הנתבע כי לא ניתן היה לאתר מסמך זה בטרם דיון ההוכחות.
בנסיבות אלו אני קובעת כי הוצאות הדיון מיום 31.1.2024 ילקחו בחשבון בסיום ההליך.
