שינוי מקום מגורים לאחר גירושין ללא הסכמת ההורה השני

מעיון באשר מונח לפניי עולה, כי לאחר הגירושין התגוררו הצדדים בישובים סמוכים יחסית, אם כי לאורך השנים היו שינויים כאלה ואחרים במקומות המגורים של כל אחד מהם.

לדידו, השינוי החד צדדי במקום מגורי הקטינים ובמסגרות החינוך שלהם עלול לפגוע בקשר שלו עימם ולשבשו, ובהתאם להוראות הדין, בהיעדר הסכמה בין ההורים הוא טעון אישור של בית המשפט.

הצדדים הסכימו כי תנתן החלטה על יסוד החומר המונח בפני בית המשפט, ומשכך ניתנה על ידו ביום 05.06.2023 ההחלטה נושא הבקשה שלפנינו בגדרה נדחתה עתירת המבקש לצוו מניעה, תוך שנקבע, בין היתר לאמור: "... המבקש לא עמד בתנאים הנדרשים למתן צו מניעה, החל במאזן הנוחות והנזק העלול להגרם לו מאי מתן צו מניעה כאמור. דוקא כאן ראיתי להדגיש ולציין כי בהנתן שהמשיבה רכשה דירה בעיר .. ואין ברשותה מקום מגורים ביישוב ... הרי שבמתן צו המניעה הנזק שייגרם למשיבה גדול מזה העלול להגרם למבקש אם בכלל. לא שוכנעתי כי במעבר מגורי הקטינים לעיר ... אין בו כדי להוות פגיעה בקטינים (כך במקור – פ.ג.כ), בקשר של מי מהם עם המבקש אביהם או בחלוקת זמני השהות. כן הגעתי לכלל מסקנה, כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, בעיתוי מתוכנן ומדויק עת המשיבה נימצאת בעיצומו של מעבר דירה מהיישוב ... ל... 'על ארגזים', כאשר הבקשה הוגשה תוך מטרה לבצע מחטף או למיצער, הכבדה מיותרת על המשיבה". בשולי ההחלטה מצא בית המשפט קמא להעיר על היתנהלות ב"כ המבקש במסגרת הדיון שהתקיים לפניו.

...

לדידו, יש בהתנהלות זו מסר פסול על פיו ניתן להפר צווים שיפוטיים ובית המשפט עובר על כך בשתיקה; כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מהוראות הדין ומן הכלל הקבוע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לפיו, בהעדר הסכמה בין ההורים באיזה מעייניהם של ילדיהם הקטינים, יכריע בית המשפט ולא מי מהם בצעד חד צדדי; כי נפלה שגגה במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא בנוגע לעמדתו בעניין הצעת הפשרה שניתנה ע"י בית המשפט; בהצעת הפשרה שניתנה ע"י בית המשפט טמון מסר לפיו המשיבה לא פעלה כדין משההפרה הצווים השיפוטיים שניתנו; כי ההחלטה ניתנה בלא שטובת הקטינים נבחנה כדבעי.

דיון והכרעה על יסוד תקנה 138(א)(5) ותקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בתיק שהתנהל בבית המשפט קמא, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, משלא מצאתי כי יצאה שגגה תחת ידי בית המשפט קמא ומשנחה דעתי, כי אין טעות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו וכי הם תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע.

על יסוד כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

העובדה שהוא מוכר בציבור ההורים הגרושים לא רלוואנטית, העמותה בה הוא חבר הוקמה לאחר שהדברים פורסמו.

מעבר מגורים - בשלב הגשת הסיכומים עתר התובע בבקשה דחופה, ליתן צו מניעה שיאסור על הנתבעת לעבור מקום מגורים באופן חד צדדי לעיר אחרת.

, והאפוטרופסות, התשכ"ב 1962- , ס' בהיעדר הסכמה בין ההורים, לעניין שינוי עיר המגורים של הקטינה, ההורה האחד אינו רשאי לקבל החלטות על דעת עצמו באופן חד צדדי או בנגוד לעמדת ההורה השני.

מובן שאין בכך כדי למנוע מהנתבעת עצמה לעבור מקום מגורים, ברם בכל הנוגע לבת המשותפת, יש להיתחשב בכך ששני הורים לה. לעניין פסיקת הוצאות, לאחר שחלק מהעתירות נדחו, וחלקן נתקבל, אין צו להוצאות.

...

תמצית טיעוני הנתבעת לטענת הנתבעת, את התביעה "בעניינה של קטינה", הגיש שלא בהתאם לתקנות, לא הפריד בין עילות התביעה כנדרש, ותבע סעדים שלא ניתן להעתר להם כאן.

לסיכום ובשקלול כל האיזונים שפורטו, נמצא לחייב את הנתבעת, לשלם לתובע פיצוי בסך .

לסיכום, בהתאם לחוק השמות ולהסכמת ההורים ניתן לקטינה שם משפחתם של שני ההורים.

התביעה נדחית.

עיקר טענות הצדדים עיקר טענות האב · האם עזבה עם הבנות ביום 5.8.2018 למקלט לנשים מוכות ללא כל עילה, ויצרה "מעשה עשוי", יצרה ניכור הורי, ופגעה בזכויותיו הבסיסיות של האב כהורה, וכל זאת בנגוד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962, הקובע בפירוש כי שינוי מקום מגורים ייעשה רק בהסכמת שני ההורים או באישור בית הדין או ביהמ"ש. פסק דין שאינו מחייב את האם להשיב את הבנות לאשקלון, נותן יד להיתנהגות פסולה זו. · האב זכאי להסדרי שהות לפחות כמו כל אב. הסדרי השהות כיום יוצרים טירחה וסבל לקטינות במעבר בין עיר לעיר.

מניעה של גרושה לעבור מקום מגורים שאלה עקרונית זו, האם יש מקום לחייב את האם לאחר הגירושין להשאר במקום מגוריהם של הילדים או שאין למנוע ממנה לעבור, נדונה בפסקי דין רבים.

...

עי' בפד"ר (חלק ד עמוד 95 ואילך), בפס"ד מביה"ד אשקלון (תיק 65393/5), ובפסקי דין מביה"ד באר שבע תיק 1037916/3 (שעליו חתום גם אב ביה"ד הח"מ), תיק 1280465/5 (בענין מעבר מאילת לצפון), ותיק 1199769/2, ובמקורות שהובאו שם. ובפס"ד מביה"ד הגדול (תיק 1073383/1) מיום כ"א באב תשע"ו (25.8.2016) נכתב: "אנו מודעים לתסקיר שקבע כי טובת הילדים להיות קרובים לשני ההורים, יחד עם זאת, אולם הואיל ולדברי האם היא מרגישה בדידות במקום מגוריה, רחוקה מהוריה, ואין לה תמיכה משפחתית שהיא כה זקוקה לה, ומקום המגורים הוא רחוק ממקום עבודתה, לכן היא רוצה לעבור להתגורר ליד הוריה בצפון, לפיכך לא ניתן לאסור עליה לעבור ולגור באשר תחפוץ, וזכותה לגור בכל מקום שתרצה, וטובת הילדים אינה יכולה למנוע ממנה לעבור דירה. מה עוד שבסופו של דבר אם האם תחיה חיים של צער יהיו לכך בודאי השלכות לא טובות על הילדים, ונמצא שכר עיכובה במקום – בהפסדה [ההדגשה אינה במקור][...]

זאת מכיוון שביה"ד אינו יכול להימלט מן החשש, שבנדון דידן, החזרת האם והבנות לאזור אשקלון דווקא תגדיל את החיכוך, תגדיל את המתח בין הצדדים, ותהפוך את המאבקים בין ההורים לשגרת יום, שבסופו של דבר תשפיע לרעה על הבנות.

מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע: בית הדין אינו מחייב את האם להשיב את הבנות להתגורר באזור אשקלון.

נראה כי בסופו של יום, חרף טרמינולוגיה חריפה בה נעשה שימוש, להורים שניהם אין טענות של ממש כנגד היתנהלותו ההורית של ההורה האחר ככל שהדבר נוגע לשגרת החיים של הקטינים אלא שטענותיהם מצטמצמות לניהול מאבק עיקש סביב סוגיית מקום המגורים ומסגרות החינוך של הקטינים.

בקשתו של האב התקבלה חרף היתנגדות האם ובהתאם להחלטות מיום 17.11.22 ומיום 21.11.22 מונה ד"ר **** גוטליב ממכון שינוי כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת טובת הקטינים בשאלת מקום המגורים ומקום מסגרות החינוך וכן בקשר להתנהלות ההורית של כל אחד מההורים לרבות אפשרות לקיום הסתה ו/או ניכור הורי והמלצות טיפוליות ככל שישנן.

האם טוענת כי תנאי הסכם הגירושין נקבעו מחוסר ברירה לנוכח היתנהלות כוחנית של האב וכי למעשה, העידר היתנגדותו למגורים בפועל ב XXX על פני כשנתיים מהוה הסכמה למעבר.

טובתם הקטינים, לדידו, גולמה בהסכם ולא ניתן לאפשר לאם לקבוע עובדות בשטח החורגות מההסכם וזאת שעה שעל דעת עצמה כשלושה חודשים לאחר אישור ההסכם ביצעה מעבר במקום המגורים, בלא הסכמה של האב או הסב, למעט משא ומתן שנוהל בדבר ניסיון לעבור למקום מגורים אחר.

...

גם אם, כמומחה, לא מצאתי כי ברגיל ישנה עדיפות דרמטית בבחירת מסגרת חינוכית אחת על פני השניה בנסיבותיהם של הקטינים, הרי שעצם התאמת השהות של הקטינים באופן שיפחית מזמן הנסיעה השוטף שלהם מבית לבית, מובילה למסקנה כי יש מקום לאפשר לאם לרשום את הקטינים למסגרות החינוך המשויכות ליישוב XXX.

לעניין זה, המסקנה היא כי יש לאפשר שהקטינים "... ילמדו בקרבת מקום למקום המגורים של ההורה איתו הם נמצאים יותר – גם אם מדובר בהבדל של שלושה ימים מול יומיים..." (עמ' 12 לחוות הדעת, סעיף 14 בעמוד זה).

בנסיבות אלה, אני מקבל את המלצת המומחה גם בהקשר זה ומתיר לאם לרשום את הקטינים במסגרות החינוך המשויכות ליישוב XXX.

ביחס לכל אלה אף אעיר, כי במיוחד לאחר פגישתי עם הקטינים שוכנעתי, כי המלצות המומחה עולות בקנה אחד עם טובתם והן בבחינת "הרע במיעוטו" במצב הדברים שההורים שניהם – מי במעשה ומי במחדל - יצרו.

ביום 05.11.20 נעתרתי לבקשה וקבעתי כי לאור מאזן הנוחות ומשום שהשאלה כיצד יש לפרש את הנוהל במקרה של הורים גרושים אינה נקייה מספקות וכי בטיעוני שני הצדדים יש ממש ויש חשיבות לידון בסוגיה וללבנה, יש לאפשר למערערת לשהות בישראל עד להכרעה בעירעור ולא לשנות מהמצב הקיים, גם אם ימצא לבסוף כי יש לדחותו.

תמצית טיעוני הצדדים העובדות בעיקרן מוסכמות על הצדדים, והמחלוקת העיקרית ביניהם היא משפטית ונוגעת לפרשנות הנוהל במקרים של הורים גרושים לילדים קטינים, הנותרים לגור במדינת המוצא בהיעדר הסכמת ההורה השני־ה לעלייתם לישראל יחד עם ההורה העולה כזכאי שבות כנכד של יהודי.

בעיניין קוזמינה, שעסק בתנאים להיתאזרחות קטין שהוריו גרושים אשר מגיע לישראל יחד עם אחד ההורים שנישא לישראלי־ת ופותח בהליך מדורג לשם היתאזרחות, נקבע כי לא נידרש שההורה השני־ שנותר בחו"ל יסכים במפורש להיתאזרחות הקטין, אלא די בכך שלא הביע היתנגדות לכך לאחר קבלת הודעה על קיום ההליך.

. על רקע זה, התגבשו במשפט הישראלי ובמשפט הבנלאומי שורה של כללים שנועדו להגן על הקשר ההורי ולמנוע מצב שבו ילד יעתיק את מקום מגוריו למדינה אחרת יחד עם הורה אחד ללא הסכמת ההורה האחר (.

...

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הפעלת שיקול דעתה של הרשות ושל בית הדין לעררים, בהגינות, ביושר, בשוויון ובאופן ענייני, אינם יכולים להיתלות באי הכללת שמה של המערערת בטופס ובאי הגשת בקשה במקרה זה. אף אילו היה אביה ממלא את הטופס כנדרש, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת העניין ובתו לא היתה רשאית לעלות יחד עמו ולא היתה יכולה להתאזרח יחד עמו, לאור התנגדות אמה שהיתה ההורה המשמורן.

בנסיבות אלה אני סבורה כי התלות בנימוק טכני של מילוי טופס, ובמיוחד לאור ההחלטה שקיבלה המערערת עת בגרה לקשור את חייה עם מדינת ישראל מרגע שהוסר האילוץ שמנע זאת ממנה קודם לכן, אינה מצדיקה את דחיית הבקשה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.