שינוי מעמד תייר למעמד תושב ארעי בישראל

תחילה, מעמדם של התובע ושל אישתו בישראל היה מעמד של תיירים.

החלטה זו איפשרה מתן מעמד של תושב אירעי להוריהם של ילדים שנולדו בישראל.

לדעתנו, החלטת משרד הפנים על כך שהתובע היה תושב אירעי (עם אשרה מסוג א/5) בתקופה שמשנת 2006 (או 2008) ועד יום 31/10/10 ולאחר מכן לא היה בגדר תושב כזה עד יום 14/11/11 ולאחר מכן שב בחזרה להיות תושב כזה, כאשר בכל אותה עת לא היה כל שינוי בתושבותו האמיתית של התובע ושל אישתו וכאשר בכל אותה תקופה מרכז חיי התובע ואישתו היה בישראל - אינה סבירה ואינה יכולה להשאר על כנה.

...

לסיכום בשל המוסבר לעיל, אנו קובעים כי - בכל הנוגע ליחסים שבין התובע לבין הנתבע - מעמדו של התובע, גם בתקופה שמיום 1/11/10 ועד יום 13/11/11, היה מעמד של "תושב ארעי" בעל אשרה מסוג א/5, כשם שהיה בתקופה שלפני כן וכשם שהיה בתקופה שלאחר מכן.

על כן, אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לנהוג עם התובע כמי שהיה "תושב ארעי" בעל אשרה מסוג א/5, גם בתקופה שמיום 1/1/11 ועד יום 31/10/11.

משכך, על הנתבע לשלם לתובע גמלה מיוחדת בהתאם להסכם, גם בעבור תקופה זו. מאחר שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אין אנו מחייבים את הנתבע בהוצאות משפט.

לטענתו אם ישונה מעמדו הזמני, לאשרה מסוג א/1 – עולה חדש שטרם החליט אם ברצונו להשאר בישראל או לסוג א/5 – רישיון כללי לישיבה ארעית, לא יחולו עליו המיגבלות שבסעיף 4 לרישיון ייבוא כללי.

המדינה הבהירה בתגובתה לסעד הזמני כי תייר ותושב חוץ פטורים מתשלום מכס לפי פרט 7.1050 לתעריף המכס שם יש סמכות להאריך את התשלום של המיסים החלים עד לשנה.

המדינה הפניתה לצוו מיום 15.10.09 המשנה זכויות של תושב אירעי ולכן אשרה מסוג א/1 לא מזכה בהקלות של עולה לצרכי המכס ופרט המכס לא מכיר במעמד א/5 כמעמד המאפשר להיתעלם ממגבלת גיל הרכב.

...

עם זאת, מקובלת עליי טענת המדינה כי לא ניתן להעניק סעד מעין זה כל עוד מעמדו של המשיב אינו מקנה לו את הזכות להמשיך ולהחזיק את הרכב בארץ.

אין לאפשר למשיב לעכב את הוצאת הרכב מהארץ עד אשר יעלה בידו לשכנע את משרד הפנים לשנות את מעמדו בארץ, בדרך של ערר או כל הליך משפטי אחר.

מעבר לדרוש אעיר כי לא שוכנעתי כי עלה בידי במשיב לסתור את טענת המדינה כי גם לו יקבל המשיב מעמד אחר בישראל, רישיון שהייה מסוג א/1 או א/5, לא ניתן להאריך את תקופת השימוש ברכב בארץ.

על כן, אני מורה על מחיקת התביעה.

כדי לאפשר למשיב לתאם עם המדינה מועד לייצוא הרכב מהארץ ובכך למנוע את חילוט הערבות, אני קובע כי הצו הזמני שניתן ביום 27.2.20 יעמוד על כנו עד ליום 1.8.20.

עמדה זו התבססה על הוראת סעיף 4(2) לחוק הוראת השעה, אשר אפשרה להעניק לתושבי איזור היתרים לשהייה זמנית בישראל אם הגישו בקשה בעיניין זה לפני המועד הקובע, "ובילבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת אירעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל". בנוסחו של סעיף זה חל, בחלוף הזמן, שינוי, שאליו נתייחס בהמשך הדברים.

לשר הפנים מוקנה, אם כן, שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לישראל והשתקעותם בה. זאת, כנגזרת של העקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, לפיו למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה ואין לו לזר זכות להיכנס למדינה בה אין לו מעמד, אם כתייר ואם כתושב.

נוכח כל האמור, אם תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את העתירה בכל הנוגע לעותרים 1 ו-2 ולהפוך את הצוו על-תנאי שניתן בעיניינה של העותרת 3 לצוו מוחלט במובן זה, שהחלטתו של שר הפנים בעיניינה – תתבטל ויוענק לה מעמד של תושב אירעי בישראל.

...

נוכח האמור, אין מנוס מן המסקנה כי ההחלטה שהתקבלה בעניינה של העותרת 3 חורגת ממתחם הסבירות ודינה להתבטל.

נוכח כל האמור, אם תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את העתירה בכל הנוגע לעותרים 1 ו-2 ולהפוך את הצו על-תנאי שניתן בעניינה של העותרת 3 לצו מוחלט במובן זה, שהחלטתו של שר הפנים בעניינה – תתבטל ויוענק לה מעמד של תושב ארעי בישראל.

המשיב ישלם לעותרת 3 הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט פוגלמן.

כבר נפסק, כי למבקש רישיון ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל, אין זכות קנויה לקבלו, והדבר נתון לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים, הנובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה; "זאת, כנגזרת של העקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות, לפיו למדינה שיקול דעת רחב בנושא כניסתם של זרים לתחומיה ואין לו לזר זכות להיכנס למדינה בה אין לו מעמד, אם כתייר ואם כתושב" (בג"ץ 1905/03 ראגח עכל נ' מדינת ישראל – שר הפנים (5.12.10); בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)).

כך, בבקשתה לקבלת מעמד מיום 25.10.98 ציינה העותרת כי היא מעוניינת להשאר בישראל – בשל עבודתה בגן הקבר; ובהחלטת המשיב, שבה הוענק לעותרת הרישיון צוין, כי הוא ניתן על-יסוד המלצת הועדה הבינמשרדית במשרד הפנים, לפיה העותרת "עוסקת באירגון התיירות של גן הקבר, אתר זה מרכזי לביקורים של צליינים נוצרים רבים...". הרישיון לישיבת אירעי שניתן לעותרת הוארך מעת לעת על-יסוד עבודתה באתר גן הקבר, כאמור; ולכל הפחות החל משנת 2005 נתנה מחלקת העדות הדתיות את המלצתה להמשך שהותה של העותרת בישראל, בשל עבודתה בגן הקבר, כנדרש לפי נוהל אנשי דת – והכל בידיעת העותרת.

במילים אחרות, אין בטעות שנפלה לעניין סיווג הרישיון, כדי לשנות את הטעם שבגינו קיבלה העותרת אשרה לישיבת אירעי בישראל, קרי – עבודתה בגן הקבר; טעם אשר חדל להתקיים.

...

ביום 10.10.11 נענתה הגב' שפירא על-ידי משרד הפנים, כי לא ניתן להיעתר לבקשת העותרת, שכן זו "אינה קריטריונית", וכי ההחלטה בערר בעניינה, עומדת בעינה.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת מבקשת כי המשיב יעניק לה מעמד של "תושב קבע" בישראל למפרע מיום 1.3.05 ויקבע כי היא שוהה בישראל כדין, במעמד של תושב ארעי (א/5) למפרע וברציפות מספטמבר 92'.

ביום 17.12.03 הודיע המשיב לעותרת החלטתו לאמור: "הגב' סוסלינה אלוירה נכנסה ארצה בתאריך 21/11/1991 וקיבלה מעמד תייר מסוג ב/2 לחודש ימים בלבד.

לטענתו, מדובר בהסדר חד פעמי לשעה שנעשה לפנים משורת הדין ולכן אין בו כדי לשנות את מדיניות הממשלה בתחום זה. לטענתו, הטעם והתכלית למתן המעמד על פי הנוהל הינם הילדים.

...

העותרת טוענת כי, בהתאם להחלטת המשיב מיום 17.12.03, המעניקה לה אשרת שהיה מסוג א/5 בהסתמך על כך שהיא היתה נשואה לאזרח ישראל תקופה ארוכה וכי לשניים בת משותפת, היה על המשיב להיעתר לבקשה לחידוש הרשיון מבלי להפנותה לוועדה הבינמשרדית.

מכאן, עולה בבירור כי למרות שהמשיב גבה מהעותרת אגרה עבור כל חודש של ישיבה בארץ ללא היתר (בסה"כ עבור 138 חודשים) הוא לא נתן לה שירות כלשהו עבור אגרה זו. המסקנה המתבקשת מכך היא שמדובר במעין קנס שגבה המשיב מהעותרת בשל העובדה שהיא שהתה בישראל שנים רבות ללא היתר כחוק.

לפיכך אין מנוס מלקבוע כי מדובר בגבייה של "קנס" שאין לו כל בסיס בחוק.

לאור האמור דין העתירה בנוגע לבקשת העותרת להעניק לה מעמד בישראל רטרואקטיבי (משנת 1992) להידחות.