נאמר את דברינו ברורות: מעת אשר נקבע בחוק ראשי כי בית הדין הרבני הוא ערכאה משפטית מוסמכת בישראל והדיינים שבו נבחרים וממונים על פי חוק על ידי נשיא המדינה, הרי דינו של בית הדין הרבני כדין ערכאה מוסמכת לכל דבר ועניין, ובהתאם לכך סמכותו וחזקת התקינות שלו אינה פחותה מכל ערכאה משפטית מקבילה אחרת!
כפי שברור לכל שבית המשפט לעינייני מישפחה יכול לידון באופן צודק והוגן בכל מכלול סיכסוכי המשפחה של בני הזוג, הכוללים בתוכם את חלוקת הרכוש בין בני הזוג ושאר תביעותיהם בעיניין, החזקת הילדים והסדרי השהות וכן גם את עינייני מזונות הילדים, ונתונה לבית המשפט חזקת התקינות שלא יקפח חלילה את עניינם של הילדים בין כלל העניינים הנדונים לפניו – באותה מידה נתונה גם לבית הדין הרבני חזקת תקינות זו. חזקה על בית הדין הרבני כי גם הוא ידון באופן צודק והוגן במכלול עינייני הגירושין הנדונים לפניו, וברור כי גם הוא ידאג לכך 'שטובתו של הקטין לא תוקרב על מזבח הסיכסוך בין ההורים', לא פחות ממה שידאג לכך בית המשפט לעינייני מישפחה.
התקופה השנייה – במרכזה עומד פסק דין שרגאי משלהי שנת 1969, אשר שינה מהותית מסמכויות בתי הדין הרבניים מכפי שנקבעו קודם בפסיקות בית המשפט, וצמצם את סמכות כריכת מזונות הילדים רק למקרים שבהם בעל הדין התובע אותם הוא אחד מההורים ולא מי מהילדים, וזאת במסגרת "השבתם ממי שחייב לזון את הילד". שינוי זה, כאמור מציין השופט הנדל, "נעשה ללא היתייחסות לפסיקה שהוצגה בתקופה הראשונה".
התקופה השלישית – פותחת בפסק דין אברהם אשר ניתן לאחר מתן פסק דין שרגאי ואשר קבע כי "תביעה למזונותיהם של ילדים יכול שתעלה בתביעתם של אחד ההורים ויכול שתעלה בתביעת הילדים עצמם" וזאת באמצעות "תביעה למזונותיו של ילד יכול ותהיה משולבת בתביעת גירושין שבין ההורים". לאחריו ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין חבושה, אשר לדברי השופט הנדל "מהוה עליית מדרגה נוספת לאחר הילכת אברהם", כאשר הוא קובע כי לא רק שתביעת מזונות הילדים בבית הדין יכול שתכרך על ידי הילדים עצמם אלא אף שככל "שמוכח, שעל-פי תוכנו של הדיון, היתקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, וניתנה בו החלטה, יש מקום לראות בכך הליכים, בהם הקטין היה צד, ויש בהם לחייבו'".
התקופה הרביעית – כותב עליה השופט הנדל כי "יסודותיה נטועים בתקופה השנייה והשלישית. ראשיתה בתחילת שנות האלפיים והיא נמשכת עד זמננו". תקופה זו מאופיינת בחוסר בהירות ואחידות בשאלת הקף סמכותו של בית הדין הרבני בתביעת מזונות ילדים כרוכה לתביעת הגירושין וכל שכן בחוסר בהלכה אחת, אחידה ומחייבת.
...
על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).
כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.
מסקנה ומתן הוראות
לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.
