שינוי מזונות ילדים בבית הדין הרבני

בנוסף, גם משמורת הילדים כמו מזונות הילדים "לעולם נתונה לבחינה מחודשת, אם חל שינוי מהותי". נחזור ונציין כי הדבר עולה בבירור גם מלשונו של החוק, באופן חד-משמעי אשר לדעתנו אינו ניתן להשתמע לשני פנים: "יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג" – סמכותו של בית הדין הרבני בעניינים הכרוכים היא של 'שיפוט יחודי' הנותן מענה מלא אשר אינו מותיר מקום וצורך עוד להמשך דיון בבית המשפט.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

להלן טיעוני המערערת המרכזיים: טענתה המרכזית של המערערת (על ידי בא כוחה) היא כי בית הדין הרבני משולל סמכות לידון בתביעת כריכת מזונות מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית: לדבריה, בית הדין קמא בהחלטתו בעיניין הסמכות קבע כי הילכת שרגאי שונתה, אך לטענת המערערת בית הדין שגה בכך והלכת שרגאי לא בוטלה; שנית: לדבריה, הילכת שרגאי שנשארה במקומה אינה מאפשרת כריכת מזונות ילדים בבית הדין הרבני, אלא אם כל הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לסמכות בית הדין, שאז הסמכות תהיה מוקנית לפי סעיף 9 לחוק.

...

באשר לטענת המערערת כי תביעת מזונות הילדים נכרכה שלא כדין ולא בכנות: גם טענה זו דינה להידחות.

פסק דין לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור נדחה מהנימוקים דלהלן.

] בג"ץ 2898/03 פלונית הנ"ל, בעמ' ומנגד, מקום בו היתקיים דיון ובירור כאמור, הרי בכל עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, נתונה סמכות נמשכת לערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו..

במסגרת תביעת המזונות שהוגשה בשנת 2014 העמיד תחילה בית הדין הרבני במהלך דיון שהתקיים ביום 15.06.14 את מזונות הקטינים על סך של 2,000 ₪ נוכח החובות המוטלים על המשיב וקבע כי החלטה בעיניין המזונות תנתן לאחר קבלת פסק הדין בתביעת האב להפטר/איחוד תיקים בגין חובותיו.

מזונות הילדים סך של 2,600 ₪ לחודש החל מיום 01.02.15 מכאן, כי בית הדין לא דן ופסק בעיניין מזונות הקטינים בהליך זה אלא אישר את הסכמת הצדדים.

...

עם זאת נוכח היעדרו של דיון פרונטלי מהותי לגופה של סוגיית המשמורת אין די בשקילה כאמור כדי להוביל למסקנה כי בית-הדין 'דן ופסק' בסוגיה האמורה ] לצורך רכישת סמכות נמשכת".

ביום 15.02.15 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה ישלם המשיב עבור .

משקבעתי שתניית השיפוט אינה חוסמת את דרכם של הקטינים בהגשת תביעה בעניין מזונותיהם בבית המשפט ומשבית הדין הרבני לא קנה סמכות מכוח כלל הסמכות הנמשכת, הרי שהסמכות מסורה לבית משפט זה. אשר על כן, הבקשה נדחית.

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את העירעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לידון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האשה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האיזורי." כמו כן ציין ב"כ האשה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לידון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לידון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בנגוד להילכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הילכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בבטול הילכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הילכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שבקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לידון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

...

בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע: "לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי." כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב: "...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)." עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק ‏1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.

עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16): "דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."

לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך, "כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין." אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.

" מסקנה לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.

במענה לבקשת האיש ולתגובת האישה הוצאנו ביום ט"ז חשון תשפ"ג (10.11.2022) החלטה בה קבענו, כי לאור פסק דינו של "בית הדין הגדול מיום ד' חשוון תשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 שהאריך בפסיקה מנומקת, שבסיומה נכתב: 'בסמכות בית הדין הרבני לידון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה'", בית הדין מוסמך לידון בתביעת מזונות הילדים שכרכה האישה, והוספנו כי "ככל שיחול שינוי בפסיקה המחייבת את בית הדין, בית הדין יתייחס לכך כמתחייב". על החלטתנו זו הגיש האיש עתירה לבג"ץ 8219/22 בה טען כי החלטתנו בעיניין כריכת מזונות הילדים סותרת את פסיקת בע"מ 7628/17, אשר ההלכה בה לטענת האיש כאמור נקבעה בדעת הרוב על פי עמדת השופט מזוז.

...

ברם הגענו לכלל מסקנה כי במצב הדברים הקיים נכון יהיה למשוך את ידינו מן הדיון ולהותיר לצדדים לברר את עניין מזונות הילדים באופן מלא, כפי שיראו לנכון.

טעמי יעילות, הגינות וחובת הכיבוד ההדדי שבין ערכאות השיפוט אינם מותירים מנוס ממסקנה מצערת זו. צר לנו על שהאשה התובעת והאיש הנתבע מהעבר השני ובמידה מסוימת אף ילדיהם, ייאלצו עתה, כפי הנראה, להיטלטל ולעבור שוב מסכת נוספת של דיונים משפטיים, עקב העברת העניין אל סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, במקום לסיים את ענייני מזונות הילדים הכרוכים להליך הגירושין וכל העניינים שביניהם תחת אותה קורת גג. לא אנו הבאנו לכך.

לאור האמור, אנו מורים על מחיקת התביעה ל'השבת הוצאות למזונות הילדים' המונחת לפנינו וסגירת התיק בנדון.