שינוי ישות משפטית להתחמקות מחובות

ביום 11.11.15 הגישה התובעת תביעה זו, בה היא מבקשת פסק דין הצהרתי המכריז כי הנתבעת "באה בנעליה" של עמותת שטראוס תוך שינוי שמה בלבד, לצורך המשך הליכי ההוצל"פ כנגדה.

(ההדגשה הוספה) הינה כי כן, חוק החברות מאפשר לייחס חוב של חברה לבעל מניות במקרים חריגים שהמשותף להם הוא השמוש בישות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שלא אליו התכוון המחוקק, ובילבד שאותו בעל מניה היה מודע לשימוש כאמור.

כבר נכתב על עיקרון הרמת המסך: "עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, חולש על המשפט התאגידי ומהוה חיץ בין החברה ובין בעלי מניותיה. לעיקרון זה קיימים חריגים, אשר נועדו למנוע מצב בו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה, מיסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מהדין או מחיובים חוזיים. בהתקיים חריגים אלו, ניתן להרים את מסך ההיתאגדות, להיתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת ולייחס זכויות וחובות של חברה לבעלי מניותיה. כלל הוא, כי מסך היתאגדות יוסר במקרים חריגים בלבד ונוכח שמדובר בסעד חריג ויוצא דופן, יש לעשות בו שימוש במשורה (ר' ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינאוי (1.8.2010))." (ההדגשה הוספה) ת"א 11644-11-12 א. **** פרזול בע"מ נ' א.ד כיפוף ומעקות בע"מ, מיום 02.02.2016).

...

אשר על כן, גם דין התביעה שכנגד להידחות.

הוצאות בשים לב לתוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לפיכך, ובשים לב לדחיית התביעה החלטנו לחייב את התובעת בהוצאות כמפורט לעיל.

עיקר טענתה נגד הנתבע הייתה, כי הנתבע עושה שימוש בעמותה באופן מלאכותי ולמראית עין על מנת לחמוק מתשלומי מע"מ וכי הנתבע עוסק, למעשה, בהשכרה של דירות לעובדים זרים ובתיווך לבצוע עיסקאות מסוג זה, שעה שהעמותה לא שכרה ולא החזיקה באף אחד מהנכסים, אלא שימשה כסות על מנת להרחיק מעל הנתבע את חובת תשלומי הארנונה ואגרת המים וכדי "שהאחריות לתשלום תשלומי החובה לתובעת, תוטל על שכם העמותה". העברת החיוב על שם העמותה, כך נטען, נעשתה "בידיעה כי לעמותה אין נכסים וכי בבואה לגבות את חובות הארנונה מהעמותה, תיוותר התובעת מול שוקת שבורה". עוד טענה התובעת, כי "כל תשלום שלא שולם בגין אגרת מים, למעשה התגלגל לכיסו של הנתבע 2 [הנתבע]" וכי בעשותו כן התעשר על חשבונה שלא כדין.

כך למשל, מסך ההיתאגדות יוסר במקרה בו הישות המשפטית הנפרדת היא מלאכותית ונועדה אך על מנת להונות נושה או כדי לשמש מפלט לבעל מניות הפוגע בדרך לא חוקית בזולתו, או במקרים בהם מסך ההיתאגדות נועד לשם קפוח נושה, באופן הפוגע בתכלית התאגיד (ובעניינינו העמותה), תוך שבעל המניות נוטל בשם התאגיד סיכון בלתי סביר הפוגע ביכולתו של התאגיד לפרוע חובותיו, שעה שהוא מודע לכך (ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (12.9.04)).

התובעת אף לא טענה (ולא הוכיחה), כי הסתמכה על כך שהעמותה היא גוף שלא למטרות רווח לשם הטלת חיובי המים או כי שינתה לרעה מצבה בשל כך בכל דרך אחרת.

...

טענה ל"מימון דק" לא נטענה, לא הוכחה ולא מצאתי כי הנתבע נטל, בשם העמותה, התחייבות כלפי התובעת בשעה שידע שהעמותה לא תוכל לעמוד בה. אני מקבל את טענת הנתבע, כי העמותה נקלעה לקשיים תזרימיים, כי לא היה בידה לשלם את מלוא חובותיה וכי פעלה על מנת לשמר את מצבה כ"עסק חי" ולשם כך פרעה את מלוא החובות שהייתה חייבת לפרוע לשם המשך פעילותה.

עם זאת יש באמור ללמד, כי בידי התובעת לנקוט בהליכי גביה נגד העמותה על מנת לגבות את חובה וממילא אין בכך שאיני מחייב את הנתבע בסכום החוב כדי להותיר את התובעת מול "שוקת שבורה". לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין העמותה לנתבע או לחיובו האישי של הנתבע בחובות העמותה (בין בשל ביצוע עוולה נזיקית ובין מדיני עשיית עושר).

לפיכך, התביעה נדחית.

ד"ר אירית חביב סגל ז"ל בספרה, דיני חברות, כרך ב', 2004, ציינה בעמוד 202 כדלקמן: "כל עוד החברה חיה ונושמת, כפופה היא להליכי גבייה אינדיוידואליים: כל נושה זכאי לנהל הליך משפטי נפרד להוכחת חובו בבית המשפט ולגבייתו של החוב בהליכי הוצאה לפועל, כאשר קיומו של ההליך המשפטי האחד כימעט שאינו משפיע על כל הליך אחר כנגד החברה. ההנחה הסמויה המסתתרת מאחורי שיטת הגבייה האינדיווידואלית היא שכל עוד עולה שווי נכסי החברה על שווי התחייבויותיה, הרי שכל אחד מן הנושים יוכל להפרע את מלוא חובו, במסגרת ההליך האינדיוידואלי של ההוצאה לפועל. לעומת זאת, עם כניסתה של החברה למצב של חידלות פרעון, הרי ששווי החובות עולה על שווי הנכסים, ואין די עוד בנכסי החברה על מנת להפרע את מלוא חובותיה. אז, הליך הגבייה האחד עלול להשפיע על הליך הגבייה האחר, כך שנושה המצליח להקדים את גביית חובו ייהנה מפרעון מלא, בעוד שנושים אחרים עלולים להוותר עם שווי אפס. במילים אחרות, הליכי הגבייה האינדיווידואליים מביאים למשטר שרירותי, שבו 'כל הקודם זוכה,' גם אם אין לכך כל הצדקה נורמאטיבית". עמדה זו מצאה ביטויה גם במאמריו של ד"ר דוד האן, העברת ערך לנושה והמחאת זכות על-ידי נושה: על העדפת נושים בחדלות-פרעון, מחקרי משפט, טז (תשס"א), 197: "תהליך ההתדרדרות הפינאנסית של חייב יכול שיהיה מהיר ויכול שיהיה אטי, אולם לעולם אין הוא בחטף. כשמו כן הוא: תהליך. עד שייפתח הליך הפרוק, יוסיף כל נושה לפעול מול החייב באורח עצמאי וללא כל תלות בשאר הנושים. הקולקטיביזציה תחל רק עם פתיחת ההליך המשפטי הפורמאלי, הפרוק. ברם, פעולות עצמאיות של נושים ערב הפרוק עלולות לשנות את כללי-המשחק שיחולו במהלך הפרוק עצמו. הוצאת ערכים כלכליים מקופת חידלות-הפרעון והעברתם לידי נושה מסוים משנות את התמונה. ככלל, בטרם מופעל הליך משפטי קולקטיבי, כל נושה 'משחק' באופן אינדיוידואלי ללא כל מניעה לכך מצד הדין". מכאן, משבחרו הנתבעת 11 וקברניטיה, הנתבעים 12-14, לפעול לפרעון חובותיהן של הנתבעות 1-3 לנתבעת 11 באמצעות הסכם ההקמה, הרי עצם נקיטתם של הליכים אינדיבידואלים אלה, הגם שפגעו ביכולת הגבייה של התובעת מהנתבעות 1-3, אין בו להקנות עילת תביעה, בגין הברחת נכסים, כנגד הנתבעת 11 וממילא אף לא כנגד מנהליה, הנתבעים 12-14.

וכאמור, ברישא הסכם ההקמה הוצהר על ידי הצדדים כדלקמן: "והואיל וברצון סונול מצד אחד, ואיבי ומוטעי, כבעלי מניותיה של יפתח תידלוק מצד שני, להקים חברה משותפת בה תחזיק סונול % 51 מהון המניות הנפרע של החברה החדשה ואיבי ומוטעי במשותף ובחלקים שוים % 49 מהון המניות הנפרע של החברה החדשה, ואל חברה זו תעביר יפתח תידלוק את כל פעילותה בכל הקשור בענף הדלק, הכל בתנאים המפורטים להלן בהסכם זה". חרף הנחת המוצא, כי חברה היא ישות משפטית עצמאית ונפרדת, סבורני, כי מכלול הנסיבות שפורטו מערערות נקודת מוצא זו. מכלול הנסיבות שפורטו מבסס אכן חשד, שהנתבעת 10, שקמה מתוך חדלונן של הנתבעות 1-3 וחוסר יכולתן לפרוע את חובן לנתבעת 11, בין היתר, גם לתובעת, אינה אלא הזהות החדשה של הנתבעות 1-3, כאשר אליה הועברו מלוא נכסיהן ותוך היתעלמות מחובותיהן של הנתבעות 1-3 לתובעת.

ובלשונו של בית המשפט, בת"א 20014/92, אור אלום בע"מ נ' גליק מור חיים בע"מ (לא פורסם), פורסם בספרו של עו"ד אבי זילברפלד, אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך-דין, פסיקה ופרקטיקה, כרך ב', עמוד 1377: "10. מהשתלשלות העובדות הללו ומעדויות הנתבעים 2 ו-3 עולה, כי מטרת הקמת גמח היתה היתחמקות מתשלום חובות הנתבעת לנושיה, תוך הברחת המלאי והציוד שלה לחברה החדשה ותוך הסבת העבודות שהיו באמצע תהליך ביצוע, על ידי הנתבעת אל גמח על מנת שזו תיהנה מהרווח שהופק מעבודות אלה ולא נושיה של הנתבעת.

...

הנני מחייבת את הנתבעים 1-5 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך כולל של 200,000 ₪.

כן הנני מורה על הסרת מסך ההתאגדות, המפריד בין הנתבעות 1-3 והנתבעת 10, על מנת שניתן יהיה לראות דרך הנתבעות 1-3 אל הנתבעת 10, ומטילה על הנתבעת 10 לשאת בהתחייבויותיהן של הנתבעות 1-3 כלפי התובעת.

התביעה כנגד יתר הנתבעים, הנתבעים 6-9, 11-24 ו-16, נדחית בזאת.

בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון (22.1.2015) נקבע כי: "הסעד של הרמת מסך הנו סעד קצוני ומרחיק לכת, שיש לעשות בו שימוש זהיר ביותר במקרים חריגים ולא כדבר שבשיגרה, כיוון שמשמעותו הנה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ושינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות משנת 2005, כשבמסגרת התיקון הצטמצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההיתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה" ובהמשך הוטעם: "בית המשפט רשאי להרים מסך בין החברה לבעלי מניותיה, אם מצא כי בנסיבות העניין 'צודק ונכון לעשות כן', רק 'במקרים חריגים' שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" ודוק: לצורך הרמת מסך ההיתאגדות ולייחס לבעל המניות בחברה את חובות החברה, אין די בטענה, ואף לא בקביעה, כי בעל המניות היה מעוניין להנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת.

בית המשפט אף הוסיף וקבע, גם לעניין הטענה לפעילות במסגרת אשכול חברות, כי ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות ראציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להיתחמק מתשלום חובות (פסקות 7-6 לפסק-דינו של כבוד השופט ריבלין).

כל חברה היא בגדר ישות משפטית נפרדת, וניתן להרים את המסך בין החברות רק בהתקיים התנאים הקבועים לכך בדין.

...

לפני תביעה כספית לפיצוי בגין איחור של 19.5 חודשים במסירת הדירה אשר רכשה התובעת מהנתבעת 1, וכן לסעד הצהרתי לפיו שטח הגינה הינו בבעלותה של התובעת, ולחילופין, ככל ולא ניתן להיעתר לסעד ההצהרתי, סעד כספי שווה ערך.

משכך, גם דין התביעה ביחס לליקויי בניה להידחות בהעדר הוכחת הליקויים.

לפיכך, התביעה נגד הנתבעות 2-3 נדחית.

סוף דבר לנוכח האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה בחלקה כמפורט להלן: הנתבעת 1 תשלם לתובעת בגין איחור במסירה סך של 226,812 ₪.

הצטברות הנסיבות העובדתיות שהובאו בפניי ביחד עם עדויות הצדדים הביאוני למסקנה כי הקמת החברה החדשה נעשתה בשל ניסיונה של החברה הישנה להיתחמק מקיום התחייבויותיה כלפי התובעת, תוך שימוש לרעה בישות המשפטית של החברות המצדיק הרמת מסך.

אולם המשיבה הצליחה לערער נקודת מוצא זו, והצביעה על חשד מבוסס שהחברה שקמה מתוך חדלונה של השותפות, אינה אלא הזהות החדשה של השותפות, אותה גברת בשינוי אדרת, ומעשה יצירתה של אישיות משפטית נפרדת לא בא לעולם אלא כדי להסיר מהמפעל את החשש מעיקולים מצד נושים ולאפשר את המשך פעילותו כשהוא משוחרר מנטלי עבר של חובות.

...

כל הראיות דלעיל, מובילות למסקנה אחת והיא, כי הנתבעים 1 ו-2 הפסיקו את פעילותה של החברה הישנה ורוקנו אותה מכל תוכן, תוך שהם נוטלים את תוכנה של החברה, רכושה והונה, בין הריאלי ובין הרוחני, ומעבירים אותו לרשות חברה אחרת שהקימו, תוך קפוח נושיה, ובמטרה ברורה להימנע מפירעון חובות לנושים.

בנסיבות אלה ראוי להחיל את סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות, להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 4 ולחייב הנתבע 1 באופן אישי בחובה של הנתבעת 4 לתובעת ובהתאם לפסיקה כאמור בסעיף 4 ג' סיפא לפסה"ד יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 3 ולחייב את הנתבע 2 בחוב זה. סוף דבר 10.

לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שהתביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבעים 1-3 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 244,128 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.