כפי שמציין בית משפט קמא בפסק דינו, הוגדר השביל נשוא התביעה בתכנית המתאר המקורית כ"שטח פיתוח פרטי" שאינו מיועד למעבר כלי רכב או להולכי רגל, וכאשר הקימו המערערים את ביתם בסוף שנות השמונים, זו תכנית המתאר שהיתה אז בתוקף.
מוסיף בית משפט קמא, שבסעיף 10 לתצהיר עדותה הראשית (ת/2) הודתה המערערת שבהתאם לתכנית המתאר המפורטת התבקש שינוי ייעוד השביל מ"שטח פרטי פתוח" ל"דרך גישה", ואכן המונח "דרך גישה" הוגדר בסעיף 3.1.2.2 בתכנית המפורטת כ "שטח לדרך משולבת לגינון, להולכי רגל וגישת כלי רכב לבתים לרבות רכב חרום", ובסעיף 3.3 (א'1) לתכנית המפורטת נקבע: "לא תותר חניה לאורך הדרך אלא רק בתחום המגרשים".
בנוסף, בסעיף 3.1.7 של תכנית ההרחבה הוגדר המונח "שטח דרך משולבת" כשטח אשר "ישמש כדרכי גישה משולבת לרכב ולהולכי רגל ומעבר תשתיות".
גם בסעיף ג' (5) של תכנית ההרחבה נקבע שחניית רכבים תהיה בתחום המגרשים.
...
ראינו לנכון לפרט את כל האמור לעיל הגם שלמעשה יכולנו לקצר ולקבוע שיש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא לפי תקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הואיל ואין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, והממצאים כפי שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית אשר אין לגלות בה טעות שבחוק.
נוכח כל האמור לעיל אנו מורים על דחייתו של הערעור.
אף אנו ננקוט בדרך זו, ומטעמיו של בית משפט קמא, ולפיכך אנו מורים שלא יהא צו להוצאות.