בשנת 2015 נחתם בין חברת אביב ויצמן תל אביב בע"מ (להלן:"חברת אביב"), לבין המשיבים – שהם כאמור 17 מבעלי הדירות, המהוים 94.4% מבעלי הדירות בבית המשותף, הסכם לבצוע פרויקט בהתאם לתמ"א 38, במסגרתו, התחייבה חברת אביב להרוס את הבית המשותף ותחתיו להקים על המקרקעין ביניין חדש – הכולל 45 דירות, במסגרתו תוקצנה לבעלי הדירות הקיימות, דירות חדשות הכוללות (באשר לרוב הדירות): תוספת שטח העומדת על 10 עד 12 מ"ר (בהתאם לטיפוס הדירה), ממ"ד, מרפסת, מחסן וחניה צמודה בקומת המרתף.
באופן פרטני, באשר ליהב, נדחתה ראשית הטענה ולפיה יש באי חוקיות השמוש במרפאה כדי להשפיע על התמורה המגיעה לו. אשר לכך, צוין ראשית כי בהתאם לעדות יהב, המרפאה פעלה במקום במשך שנים רבות, כאשר עד לחודש דצמבר 2017 היא פעלה בהיתר לשימוש חורג, אשר הסיבה בגינה לא חודש, נעוצה בשלבים המתקדמים לקבלת היתר לבית המשותף לצורך פרויקט התמ"א. נקבע כי עדותו זו של יהב נתמכה בחקירת השמאי מטעם המשיבים, אשר אישר שעיון בתיק הבניין מלמד כי ניתנו שני היתרים לשימוש חורג למרפאה לתקופה של 5 שנים כל אחד (מתוך 27 השנים בהן פעלה המרפאה) ונוסף על כך הדגיש כי מדובר בתופעה מקובלת שקיימים פערים בזמנים בין היתר אחד לאחר לעניין שימוש חורג.
עוד באשר לשאלות אשר על המפקח על רישום המקרקעין לברר בהליך זה, נקבע על ידי השופט כהן בע"א (מחוזי חי') 899-03-09 שרה קלצוק נ' צבי אורון (29/04/10) (להלן: "עניין קלצוק") כי:
"...כאשר יינתן היתר הבניה, והמיעוט עדיין יעמוד בסירובו ליתן הסכמתו, יתייצב נא הרוב בפני המפקח על רישום מקרקעין, והמפקח יבחן האם הופר השויון והאם הרוב נוהג בתום לב, והאם 'הפיחותים' בזכויות הקניין של המיעוט בטלים בשישים לעומת ההנאה הצומחת לו מעבודות החיזוק הנעשות בבית".
בדומה לקביעה זו, בעיניין שומרוני, פתח בית המשפט העליון וציין כי אמנם המטרה של חזוק הבית המשותף היא מטרה ראויה ואולם, הדגיש כי הואיל ועסקינן בהתנגשות אפשרית בין אינטרס הכלל לאנטרס הפרט, הרי שחשוב שהדברים יעשו בזהירות ראויה, תוך איזון בין האינטרסים (סעיף 26 לפסק הדין).
" [ההדגשה שלי ל.ב.]
בענין ניסני, ציינתי כי הנני מסכימה לניתוח אשר נערך בעיניין קלצוק ואולם, מצאתי להבהירו ולדייקו, בהתאמה לטיבן של שתי הזכויות בהן אוחז הדייר בבית המשותף – זכותו בדירת המגורים שלו וזכותו ברכוש המשותף.
ביטוי נוסף לכך ימצא בהוראת סעיף 2(ב) לתקנון המצוי ובהתאם להן לא רשאי בעל דירה לעשות שינויים בדירתו אשר יש בהם בכדי להוביל לפגיעה בדירת שכנו (להרחבה ראו ויסמן בעמודים 337-351).
...
לאור האמור, טענותיה של המערערת בדבר העדר שיוויון בתמורות – נדחות אף הן.
זכאות המערערת לתמורה על פי חוק פינוי בינוי-
כפי המפורט לעיל, טענת המערערת היא כי לאור הדימיון בין הפרויקט לפי תמ"א 38, במסגרתו נהרס הבניין ונבנה מחדש, לבין פרויקט פינוי בינוי, הרי שיש להחיל על הפרויקט דנן את הוראות חוק פינוי בינוי, בכל הנוגע להצעות אשר יש להציע לדייר המוגדר כ"קשיש" לצורך חוק זה. אשר לטענתה זו של המערערת, הרי שאינני נדרשת לקביעת מסמרות בטענה גופה, שעה שלגישתי צודקת המפקחת בקובעה כי המועד הרלוונטי לעניין זה הוא מועד החתימה על הסכם התמ"א ומשזה נחתם עוד קודם למועד תוקפן של ההוראות האמורות, ממילא אין מקום ליישמן במקרה דנן.
אשר על כן גם טענותיה של המערערת באשר להחלת הוראות חוק פינוי בינוי במקרה דנן, נדחות.
סוף דבר;
משנדחו כלל טענותיה של המערערת, דין הערעור להידחות וכך הנני מורה.
