מכתב האישום עולה כי ביום 16/5/2004 ניתן למערערים היתר בניה במקרקעין ולפיו הותר למערערים להקים סככה חקלאית ומחסן חקלאי מקונסטרוקציית מתכת וגג איסכורית, בשטח של כ- 280 מ"ר. בפועל, בין השנים 2006 – 2008 הקימו המערערים במקרקעין: סככה שאינה משמשת לחקלאות בשטח של כ- 150 מ"ר; יצקו משטח בטון המשמש כמשטח קארטינג בשטח של כ- 1,290 מ"ר; הקימו מזנון/קיוסק בשטח של כ- 42 מ"ר; הקימו שירותים בשטח של כ- 9 מ"ר; והציבו במקום 3 מכולות לשימושים בלתי חקלאיים בשטח כולל של כ- 53 מ"ר, כאשר המבנים והשמוש שנעשה בהם אינם תואמים את ההיתר שניתן למערערים.
במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט קמא על מידת הפגיעה בערכים המוגנים ולגביה קבע כי בנסיבות העניין הרי שזו הנה משמעותית ביותר, שעה שעסקינן בשימוש חורג במקרקעין חקלאיים, ללא היתר, ולצורך שימוש עסקי-מסחרי, לשם הפקת רווחים כלכליים גרידא.
...
משכך, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ומן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתו של בית המשפט קמא, וכן לאור האמור בתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם, במסגרת הליך הערעור דנן, סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לבטל את הרשעתם בדין של המערערים.
על כן, שוכנעתי כי אין מקום לקבל את טענות המערערים, ויש להשאיר את הרשעתם בדין על כנה.
סוף דבר
אשר על כן, ולאור המקובץ לעיל, הריני לדחות את הערעור על כל רכיביו וחלקיו.
