שימוש אסור בכרטיס אשראי או צ'קים בהליך פשיטת רגל

כן נטען כי בשוק השכירות קיים קושי להשכיר דירה ללא הפקדת שיקים או ביטחונות אחרים.

המבקשת ביקשה להסתמך על אשר נקבע בפש"ר (מחוזי חי') 48286-06-16 ח'ורי נ' כונס נכסים הרישמי מחוזי חיפה ביום 23.6.2017 וביום 4.9.2017 (השופט נ' ג'השאן), כאשר באותו מקרה ניאות בית המשפט המחוזי להורות על ביטול ההגבלה על שימוש בשיקים בסייגים מסוימים, לאור הצורך במציאת איזון בין תכליות הליך פשיטת הרגל לבין מתן מענה הולם לחייב המתקשה בשכירת דירה.

עם הכרזתו פושט רגל, יחולו עליו המיגבלות המפורטות בסעיף 42א לפקודה, על פיהן, בין היתר, הוא הופך ל"לקוח מוגבל מיוחד" ונאסר עליו להשתמש בכרטיס אשראי.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על כן, הבקשה נדחית.

עוד ציין, כי "אין הבדל אם החייב יישאר בדירה ויפגר בתשלומים לבעל הדירה או ששיק יחזור חלילה. שכן כך או כך, יהיה הדבר חוב שאינו בר תביעה בהליך פשיטת רגל. אולם מסירת פנקס השיקים כדי שיוכל לשלם לבעלי הדירה יוריד נטל נפשי ובעייתי נוסף מהחייב" (סעיף 5).

הכנ"ר מפנה לצוו הכנוס (סעיף ח) שבו נקבע כי "...יהא החייב רשאי לפתוח ו/או לנהל חשבון בנק בכל תאגיד בנקאי ובילבד שיפתח חשבון אחד בלבד, שינוהל ביתרת זכות בלבד, ללא מתן אשראי, ללא שימוש בהמחאות ובכרטיסי אשראי. בכפוף לתנאים אלו יהיה החייב רשאי לחתום על הרשאה לחיוב החשבון ולעשות שימוש בכרטיס מגנטי ובכרטיס לחיוב מיידי (כרטיס דביט) ...". כאמור בצו הכנוס, החייב אינו רשאי להשתמש בהמחאות ואולם באפשרותם של החייבים לעשות שימוש בהרשאה לחיוב החשבון.

נושא השמוש בשיקים על ידי חייב בהליך פש"ר מוסדר בהוראות סעיף 42א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם - 1980 וסעיף 3ג(א1) לחוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א-1981.

ככלל, הוראות אלה אינן מאפשרות שימוש בשיקים ע"י חייב בהליך פש"ר. כפי שגם צוין בהחלטת בית המשפט בעיניין עמיר ובעניין מוניר הנ"ל, יש באיסור הגיון רב. ראשית, הגנה על הציבור נוכח חידלות הפרעון של מושך השיקים; שנית, הידוק הפיקוח על החייב בהליך, כך שהחייב יתנהל בשקיפות והתנהלותו הכלכלית תבוקר ועל מנת למנוע יצירת התחייבויות חדשות שלא ניתן לפקח עליהם; שלישית, הקטנת הסיכון מפני יצירת חובות חדשים במהלך ניהול ההליך, ע"י "פיזור" שיקים.

הדבר מעוגן גם בצו הכנוס, אשר בנוסחו המקובל כיום, הוא מאפשר לחייב מראש וללא צורך בהיתר מיוחד, להחזיק בכרטיס אשראי דביט וכן, ליתן הרשאה לחיוב החשבון.

...

אין לאפשר פיזור שיקים ללא כיסוי בחסות הליך הפש"ר ובאישור כביכול של בית המשפט.

בסופו של דבר דחה בית המשפט את הערעור, תוך שקבע כי ראשית, לא ברור אם יש צורך מעשי להכריע בערעור שכן תקופת השכירות תמה לכאורה ושנית, "כפי שציין הבנק, יש למבקשים פתרון זמין ומעשי למצוקתם, ובאפשרותם לשלם למשכירי הדירה באמצעות הוראת קבע." לאור כל האמור, סבורני, כי ניתן לשקול לעשות שימוש בסמכות להתיר לחייב לעשות שימוש בשיקים, במקרים שבהם תונח בפני בעל התפקיד ובית המשפט תשתית עובדתית שמצדיקה הנפקת פנקס שיקים, כגון: שהנפקת פנקס שיקים היא עניין נחוץ לחייב ואין פתרון סביר אחר לצורך העניין, לרבות באמצעות צדדים שלישיים, הוראת קבע וכיוצ"ב. וזאת, לאחר שבעל התפקיד ובית המשפט שוכנעו, כי הנפקת פנקס השיקים לצורך ההתחייבות שנטל החייב על עצמו סבירה בנסיבות העניין; בדרך כלל, לאחר שעשה החייב כברת דרך בהליך ובכפוף לכך שהחייב מתנהל בהליך כנדרש ואינו צובר מחדלים.

הבקשה, אפוא, נדחית.

טענה עיקרית של התובעים כלפי קלוד, וכלפי עו"ד אוחנה, שהם לא סיפרו להם, טרום חתימת הסכמי המכר והסכמי קבלן ראשי, על היותו של קלוד בהליך פשיטת רגל ותחת צו כנוס.

הוא אמר שלא יכול לקבל שיק או העברה.

יונתן לא ידע לומר מהם אותם פטנטים שעבורם הלווה את הכספים, למעט אמרה עמומה ומעורפלת בקשר לדוד שמש "ושיק שעושים בו שימוש כמו כרטיס אשראי" ומדוע הלווה כספים בסכומים משמעותיים למי שאין לו אוכל בבית, כיצד יחזיר קלוד את אותם סכומים.

אתה לא ספרת בעצמך את הכספים? ראיתי שהוא סופר לו, לא הייתי ביניהם, אני עוסק מורשה אסור לי, מה ראיתי זה מה אני אומר.

...

לסיכום אני מורה על דחיית התביעה כנגד קלוד ודחיית התביעה שכנגד.

בהתחשב בהתנהלות הצדדים והשתלשלות העניינים בין בעלי הדין אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד אוחנה ומחייבת את התובעים לשלם לאוחנה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

למחרת, לאחר שס.ד. עידכנה את הנאשם שהם שבו מבית החולים ושמצבו של ד.ב. היתדרדר, ראה הנאשם שד.ב. עשה שימוש בכרטיס אשראי.

שקרי הנאשם אף הובילו את ד.ב. לבצע אקטים כגון דיווח לנאשם על הוצאותיו הכספיות, ניסיונות רכישת טלפונים ואופנוע או קבלת הלוואה עבור הנאשם, רכישת מצלמה עבורו, הוצאת כרטיסי אשראי נוספים ושיקים, ולבסוף הנעתו בנגוד לרצונו ובאיומים קשים למהלך מכירת הדירה ולאקטים השונים להם נידרש ד.ב. ואותם ביצע במסגרת זו, לרבות חתימה על הסכם מכר.

לפי הודאתו, הורשע בריבוי עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, שבועת שקר, שבוש הליכים ובמספר עבירות על פקודת פשיטת הרגל.

אותם גורמים התקשרו לקשישים, כביכול בעיניין קרוב מישפחה של הקשיש, טענו שהקרוב היה מעורב בתאונה, נפגע או פגע באחרים ודרשו תשלום מיידי אחרת תוגש נגדו תלונה והוא ייאסר.

...

בכלל זה יצוין שהנאשם הורשע בעבירות לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, העוסק במקרים בהם הסחיטה צלחה והעונש המרבי הנלווה לו גבוה מן העונש בגין העבירה שברישא לסעיף זה. במכלול השיקולים, אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשים מושא האישום הראשון כולל מאסר לתקופה שבין 20-40 חודשים, לצד מאסר מותנה שנועד להתמודד עם החשש להישנות מקרים דומים, קנס שיבטא את המניע הכלכלי למעשים ואת הרווח הניכר מגניבת רכב ששוויו מאות אלפי שקלים, ופיצוי.

אני סבור שגם בעניינו של הנאשם יש לאמץ מתחם זה. קביעת העונש בהתאם לסעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, מצאתי לגזור עונש כולל לכל העבירות, שביצע הנאשם.

לא הוצגו בפניי נתונים מדויקים בדבר תקופות המעצר בהליך זה. על כן, אני קובע כי מתקופת המאסר ינוכו ימי מעצרו של הנאשם בגין הליך זה, לפי רישומי שב"ס. שנת מאסר, אותה ירצה הנאשם אם ישוב ויעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר על אחד מסעיפי העבירות, בביצוען הורשע בהליך זה. זאת, למעט עבירות של ניסיון לשידול לידיעות כוזבות בעבירת פשע ושל הפרת הוראה חוקית.

עוד על בסיס האמור, קיבלה הנאשמת מחנה כסף רב במזומן, ומשכה מחשבון הבנק של חנה כספים באמצעות כרטיס האשראי בסך של לא פחות מ- 750,000 ₪, בהם עשתה הנאשמת שימוש לצרכיה האישיים, וחלק מהכספים הפקידה בחשבונות בנק של ילדיה.

בתאריך 1/5/2013 הוכרזה הנאשמת פושטת רגל, ובמסגרת זו נדרשה הנאשמת בדיווח חודשי מלא על הכנסותיה והוצאותיה למנהלת המיוחדת שמונתה ע"י בית המשפט, וכן נאסר על הנאשמת לעשות שימוש בנק בחשבונות בנק, מלבד החשבון עליו הצהירה במסגרת ההליך.

במעשיה, נהנתה הנאשמת מרכושן של המתלוננות על ידי משיכת כספים מחשבונות הבנק שבבעלותן באמצעות מסמכים או שיקים שזייפה ועל ידי שימוש בכרטיסי אשראי שבבעלותן, לטובת הוצאותיה האישיות.

ת"פ 23999-01-14 מדינת ישראל נ' נומה (15/6/2014) הנאשם הורשע, בהתאם להודאתו בכתב אישום מתוקן, בבצוע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות (ריבוי), שבועת שקר, שבוש הליכי משפט ועבירות לפי פקודת פשיטת הרגל בהן אי גילוי מסמכים ואי מסירת נכסים, בנסיבות בהן הנאשם היה פושט רגל וחב בחובת דווח כלפי כונס הנכסים הרישמי וכלפי הנאמן לפש"ר. הנאשם, פגש במתלוננת, קשישה, שהגיעה בלווי מטפלת, לרכוש מוצרי חשמל בחנות בה עבד הנאשם.

...

אפנה בעניין זה לע"פ 1901/19 אסולין נ' מדינת ישראל (31/5/2020) במסגרתו נקבע: "מכאן השאלה האם בית המשפט רשאי לקבוע את מתחם הענישה חרף קיומו של הסדר טיעון, והאם ראוי שיעשה כן. כשלעצמי סבורני כי יש להשיב על כך בחיוב, אולם נדרשת זהירות. רוצה לומר, בית המשפט אינו קובע מתחם במובן הפורמלי שנקבע בתיקון 113, אלא לשם קבלת מידע והקשר לעונש שראוי לקבוע בהסדר טווח. מתחם כזה עשוי לסייע. ברם, על בית המשפט לקבוע את המתחם בצורה 'רכה'. הטעם לכך הוא קיומן של סיבות מגוונות שיכולות להוביל להחלטת המדינה להגיע להסדר. טול, לדוגמא, מקרה שבו המדינה מסכימה להסדר טיעון בשל שיקולים ראייתיים". נוכח ייחודיות נסיבותיו של המקרה שבפניי, ובהתחשב בעתירת הצדדים לגזור את הדין בגדרי המתווה האמור, מבלי להידרש לקביעת מתחמי ענישה- ראיתי לבחון את הסכמתם העונשית בהתאם לפרמטרים שנטענו לפני, וברוח עקרונות תיקון 113 לחוק העונשין.

הנאשמת מהווה עבור **** מקום יציב, בטוח ומוגן והיעדרותה תערער את חייו במובן זה. לאור כל האמור, אין חולק כי הפגיעה בבן **** היא משמעותית ומורכבת, והיא תובא בחשבון בעת גזירת הדין, לרבות באשר למועד תחילת ריצוי המאסר.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים.