שילוב ילד עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה

תחילה עסק המרכז בעיקר, במאבק משפטי על הזכות להענקת חינוך מיוחד חינם גם לבעלי צריכים מיוחדים המשולבים במסגרת חינוך רגיל (ראו: בג"ץ (עליון) 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תיסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד כו(5) 834 (2002)).

כך שבעוד "שמורה עובדת בפועל עם הילדים, ומנחת שילוב מנחה את הצוותים שעובדים עם הילדים" (עמ' 8, שורה 14).

צודקת הנתבעת בטענתה, כי היא אינה מסווגת כמסגרת חינוכית מוכרת במדינת ישראל אלא כעמותה שמציעה, בין היתר, להורים לילדים בעלי תיסמונת דאון שירותים מגוונים ובהם שירותי יעוץ, לווי ותמיכה לצורך שילוב ילדם במערכת החינוך הרגילה.

...

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים מטה: [א] פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה בסך 683 ₪.

על נסיבות ממין אלה פסקה, כבוד השופטת נטע רות דברים היפים גם לענייננו ושאין לנו אלא לאמץ אותם בהסכמה: "יתרה מזו, סבורים אנו כי על בית הדין זה ליתן דעתו אף לכך שאי פסיקת הוצאות מרתיעות, במקרים המתאימים, בגין הגשת תביעות בסכומים מופרזים על פניהם תפגע בסופו של יום באכיפה הראויה של זכויות המגן ובמימוש הלכה למעשה של זכות הגישה לערכאות של תובעים רבים אחרים אשר ידו של בית דין זה תקצר מלסייע בידם תוך זמן סביר, על אף שהם מבקשים להביא בפניו אולי תביעות צודקות לאכיפה של זכויות מגן. זאת בשל הצפתו של בית הדין בתביעות בסכומים מופרזים שהתגוננות הוגנת מפניהן משמעה – הקצאת זמן שיפוטי ניכר, על ההשלכות שיש לכך על מתיידנים אחרים" (עב (ת"א) 3440/05 לוי – בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (7.10.2007)).

על כך מצאנו להוסיף, את אופן הרצאת טענות התובעת בסיכומיה שלא רק שנעשה בהם נסיון חוזר להרחבת חזית ו'שיפור עמדות' ושגם ברכיבים בהם טענותיה ראויות להתקבל הכימות היה חסר הרי שההתנסחות, בעיקר, בסיכומי התשובה מטעמה חרגה מהמקובל בכתבי בי דין.

בנוגע לסוגיית הכניסה אל המערכת החינוכית.

על רקע זה הביעו עמדה חד משמעית כי "... גן ממלכתי (גן שקמה) אינו יכול להיות ממוקם בתוך מסגרת ממלכתית-דתית (בית הספר השח"ר)". בסוגיית ה"שילוב / חיכוך / שתוף" של ילדי הגנים בבתי הספר, פירטו המומחים: "הובהר לנו כי לא מתוכננים כל צעדי שילוב של ילדי הגן בתוך מסגרות בית הספר הקולט וכי ילדי הגן לא ייספרו במצבת בית הספר. במקרים של שילוב יחדני ישולב כל ילד בגן הסמוך לביתו כמקובל, בכדי לסייע לו במעבר אל כיתה רגילה או אל כיתת חינוך מיוחד בסמוך למקום מגוריו בהמשך.

במסמך האמור, הצהירו המשיבים 1 – 3: "... נפרט את המובן מעיליו - הערייה כפופה לתקני משרד החינוך החל בכיתות חינוך מיוחד נשוא העתירה, וברי כי תפעל לפיהם, ללא כל צורך בעתירה או בפסק דין בעיניין זה". כן הוסיפו והדגישו: "חשוב לציין כי ללא כל קשר לתוצאות עתירה זו, הערייה נכונה למתן כל סיוע נוסף שיידרש להורים ולילדים כפי שהצהירה מראש, על מנת לאפשר שנת לימודים פורייה ומוצלחת לכל ילדי הגן". חשוב לציין כי במהלך הישיבה האמורה, נשאו רוב העותרים עצמם דברים.

משהובהר, כי מתקיימת הפרדה פיזית בין הכיתה המיועדת לגן שקמה, ובין יתר בית הספר, וכי ילדי הגן לא ישהו עם ילדי בית הספר במהלך ההפסקות בימי הלימודים, הרי שעיקר החיכוך ביניהם, צפוי להתרחש בנוכחות הצוותים החינוכיים של שתי המסגרות.

...

עצם קיומה של דיעה כדעת מומחי העותרים, אינה מחייבת לסברתי, את המסקנה בדבר חוסר סבירות קיצוני בהחלטת הרשות בהתייחס להעברת גן שקמה, בזיקה לאמור.

אין בידי אפוא לקבוע כל ממצא במסגרת המחלוקת האמורה.

בכפוף להערות לעיל בעניין שילוב גם שקמה בבית הספר שח"ר, ולעניין בדיקה חוזרת של מתקנים סניטריים, נדחית אפוא העתירה.

ניתן לנסח אפוא את השאלה הפרשנית כך: האם יש לתת משמעות להבדל בנסוח הסעיפים הדומים בין חוק החינוך המיוחד לחוק לימוד חובה, באופן שבמוסדות הנשלטים על ידי חוק חינוך חובה "קיום" פרושו הישתתפות תקציבית, בעוד שבמוסדות חינוך מיוחד "קיום" פרושו אי הפרעה ואי סיכול, כטענת העותרות, או שאין משמעות להבדל, וכאשר השתמש חוק החינוך המיוחד במונח "קיום", הסתמך על כך שכידוע לגבי מוסדות חינוך רגילים, "קיום" פרושו הישתתפות תקציבית, וזה מובנו של "קיום" גם בחוק החינוך המיוחד.

מטרת "החינוך המיוחד", כהגדרתו בחוק חינוך מיוחד, היא "לקדם ולפתח את כישוריו ויכולתו של הילד בעל הצרכים המיוחדים, לתקן ולשפר את תיפקודו הגופני, השכלי, הנפשי וההתנהגותי, להקנות לו ידע, מיומנות והרגלים ולסגל לו היתנהגות מקובלת בחברה, במטרה להקל על שלובו בה ובמעגל העבודה" (סעיף 2 לחוק חינוך מיוחד).

על מנת שילד בעל צרכים מיוחדים יוכל למצות את היכולת הטמונה בו- פיזית, שכלית ונפשית עליו לקבל במסגרת מערכת הלימודים שירותים המותאמים לצרכיו המיוחדים.

...

סוף דבר על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את העתירה ומורה למועצה לקיים את דרישות חוק חינוך מיוחד, בכך שתעביר לעותרות את התשלומים השווים לאגרת תלמידי חוץ עבור תלמידי החינוך המיוחד המתגוררים בתחומה ומתחנכים במוסדות החינוך המיוחד שבבעלות העותרות.

כמו כן, אני מחייב את המועצה לשלם לעותרות אגרת בית המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 17,550 ₪.

העותרות ישלמו למשיב 2, משרד החינוך, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

השופט י' אלרון: בליבת העתירה שלפנינו ניצבת סוגיית זכאותם של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים", כהגדרתם בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק חינוך מיוחד), להסעה אל מסגרות החינוך שבהן הם לומדים.

במסגרת הקבוצה השניה נכללים כל יתר תלמידי מערכת החינוך בישראל, לרבות תלמידי החינוך המיוחד הסובלים מלקויות שאינן מנויות בסעיף 2.4 לעיל, ולרבות תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הסובלים מלקויות המנויות בסעיף זה, אך הם לומדים במסגרת חינוך רגיל.

...

משכך, אני סבור כי החלטת משרד החינוך לפצל את קבוצת התלמידים עם המוגבלויות לשתי קבוצות שוויון נפרדות בהתאם לשאלה האם התלמיד לומד במסגרת של חינוך מיוחד או במסגרת של חינוך רגיל, כאשר סיווג זה משפיע על הזכאות להסעות, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון והיא פסולה (וראו: בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 333 (1988); בג"ץ 3792/95 תיאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאומנויות, פ"ד נא(4) 259 (1997); עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פסקאות 41-40 (14.9.2010)).

מטעמים אלו, אני סבור כי יש להורות על ביטול ההבחנה הנובעת מהסדר הביניים המוצע במתכונתו הנוכחית, ולהורות על הסעתם של תלמידים משולבים בהתאם לקריטריונים זהים לאלה החלים על תלמידי החינוך המיוחד, עד להחלתו המלאה של ההסדר החדש.

סוף דבר דרך ארוכה עבר ההסדר הנוהג במשרד החינוך באשר להסעות תלמידים עם צרכים מיוחדים מביתם למוסד החינוכי בו הם לומדים, מאז הגשת העתירה ועד עתה.

זאת החל משנת הלימודים תשע"ב (2012-2011) ואילך, עבור שנים בהן לא ניתן תיקצוב זה. באשר לראש השני של התביעה, נטען כי הגנים הרלבאנטיים עמדו בקריטריונים הנדרשים לקבלת התיקצוב ובאשר לראש שעניינו בסייעת השנייה, נטען כי בגן הרלבנטי למדו בשנת הלימודים הרלבנטית 32 תלמידים, אך התיקצוב לא היתקבל מאחר והרישום של כל התלמידים לא הוזן כראוי במערכת.

עוד נטען, כי מדובר בתביעה שהוגשה רק בחודש פברואר 2020 על אף שבעניין הסייעת השנייה נתקפת החלטה מיוני 2018 ובאשר לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים, המשיבה ידעה את טענותיה לפני שנים רבות, אך לא פנתה למבקשת בעיניין זה. נטען למעשה כי התביעה הוגשה כתביעה אזרחית כדי לעקוף את כללי הדין המינהלי ובמיוחד את דוקטרינת השהוי המאפשרת סילוק על הסף.

ואבהיר עמדתי; מקובלת עליי עמדת המבקשת כי מדובר למעשה בעתירה מנהלית בכסות של תביעה אזרחית כספית רגילה.

ממילא אף אם לא ניתנה החלטה מנומקת, הרי מרגע שחלפה שנת הלימודים והתקצוב לא היתקבל במועד בו היה מצופה כי יתקבל - היה מקום בהתאם לדין המינהלי לפנות "בלא שהוי". כבר מספר מותבים קיבלו טענה דומה וסילקו על הסף תביעות שהוגשו לבית משפט שלום, במתכונת דומה מאוד, למתכונת התביעה, מושא הליך זה. בעיניין זה ר' ת"א (שלום - נצ') 27479-12-18 אלסדיק נ' מדינת ישראל (8.7.2019); ת"א (שלום - ירושלים) 63985-01-18 גן ילדים אלנור בע"מ נ' מדינת ישראל (11.9.2018); ת"א 40309-01-16 (שלום - נצרת) הפטריארכיה הלאטינית נ' משרד החינוך-מדינת ישראל (3.5.2017); ת"א (שלום - נצרת) 1447-06-13 עמותת אלחאק נ' משרד החינוך והתרבות (28.7.2013); רע"א 3062/16 קלמן נ' מועצה אזורית דרום השרון, (21.4.2016).

...

ואבהיר עמדתי; מקובלת עליי עמדת המבקשת כי מדובר למעשה בעתירה מנהלית בכסות של תביעה אזרחית כספית רגילה.

זאת אין לאפשר.

עם זאת מובהר להסרת ספק כי בדין הוגשה בקשת רשות הערעור שכן לולא נמחקה התביעה דלמטה - מכל מקום, ראוי היה לבטל לגופה - את החלטת הביניים אשר ניתנה שם. עת שבחירת המשיבה לשוב בה מהתביעה דלמטה, הייתה בשלב מאוחר (כאשר אף נדרש הליך כדי לדחות מועד הגשת הראיות שם) ועל יסוד יתר המפורט לעיל, תשלם המשיבה הוצאות המבקשת בסך 3,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום.