שיהוי בהגשת התנגדות לתכנית בנייה

תמיכה נוספת בעמדתו מצא בא כוח הנתבעת בשיהוי שנפל במחאת התובעות כאשר הטענות הועלו לראשונה במכתב 3.8.11 ומכתב הפנייה המשפטי, מכתב 8.11.12, ניתן כשנתיים אחרי הרכישה.

בא כוח הנתבעת היתייחס למניעים העומדים מאחורי התביעה והם לחץ על הנתבע במאבקו לעניין דמי הניהול ותגובה על ההיתנגדות שהגיש לתכניות הבנייה של הבעלים.

...

לאחר בחינת השיקולים השונים הגעתי למסקנה כי יש לבכר את הדרך הקבועה בהסכם, להורות על אכיפת הוראת המטרה בהסכם החכירה תוך מתן שהות מספקת לנתבעת לפנות לשינוי המטרה וככל שהבעלים לא תסכים לכך, או תתנה את הסכמתה בתנאים כאלה ואחרים, לרבות בתשלום, לנקוט בהליכים המשפטיים המתחייבים.

למסקנה זו הגעתי בשל מספר שיקולים: השימוש הנעשה כעת בחנות אינו מצומצם רק לשימוש של משרד, שלגביו הבהיר עידן כי הבעלים הייתה נותנת את הסכמתה בכפוף לתשלום.

סיכום על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה במובן זה שניתן צו אכיפה כמבוקש ולפיו על הנתבעת לעשות שימוש בחנות בהתאם למטרה, כפי שזו נקבעה בסעיף 4(א) להסכם החכירה.

מתוכנית זו ניתן היה ללמוד בפירוש על קיומו של מבנה לדיור סיעודי,(מה שממילא היה בגדר התכנות גבוהה בשל אופי המקום) וניתן היה לראות כי מספר המיטות קרוב ל184 בסה"כ. וראו דברי כב' השופט סובל בעת"מ 1543/09 קוהלי נ. הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים (30.7.09) – "אילו טרח העותר לעמוד על משמר זכויותיו, היה בידו לעיין בתכנית המופקדת בתוקף זכותו ככל בעל ענין לפי סעיף 96 לחוק התיכנון והבניה, ולהגיש היתנגדות ככל שהיה מתחוור לו כי תכנית הבינוי אינה עונה על ציפיותיו. העותר לא נהג בדרך הזו, לא עיין בתכנית ולא הגיש היתנגדות, אלא שקט על שמריו, וכעת מבקש הוא לעשות קפיצת הדרך היישר אל בית המשפט לאחר שכבר הוחלט לאשר את התכנית, ובלא שטענותיו הועלו בפני הועדה המחוזית במועד ובדרך הקבועה לכך בדין." וראו ע"א 4002/98 מונייר נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, (22.6.03) כב' השופט ריבלין - "שקיפותו של ההליך התיכנוני (באמצעות הפירסום ברבים) ושתוף הציבור בו (באמצעות מתן זכות ההיתנגדות), זה גם זה יסודות חיוניים הם, ובבחינת תנאי מוקדם לשימוש שעושות ועדות התיכנון בסמכותן (...). אולם מקום שנעשה בו פירסום תקין וכשר של דבר ההליך התיכנוני, והוענקה לציבור האפשרות להגיש היתנגדות, לא ימהר בית-המשפט לשעות להשגות בעלות אופי 'תיכנוני' המועלות לראשונה בפניו, ושלא נשמעו כלל בפני הועדות" (ההדגשה לא במקור) 10.2 לפיכך, יש מקום לקבוע לדעתי, כי התושבים חסומים מלהעלות כל טענה עד ולאחר אישורה של תוכנית 2014, בשל אי מיצוי הליכים עד לאותו מועד ובשל שהוי ניכר.

...

דחיית העתירה של העותרת בהמשך לכל טענות הסף המצוינות לעיל – העתירה של העותרת נדחית.

ראו לענין זה בעא 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ. דוד מייזליק (30.1.06) שם ניתנה הנחיה של מחלקת איכות הסביבה של העיריה כי בית האבות שמוקם יכלול 50% משתכנים סיעודיים (ונקבע כי השאר יהיו משתכנים עצמאים) וכך נאמר שם – "מטרתה של ההוראה המגבילה את אכלוס בית האבות ב-50% חולים סיעודיים בלבד, היא להפחית את אי הנוחות הנגרמת לאוכלוסייה המתגוררת בסמוך לבית האבות. זאת, עקב הפעילות הסיעודית המתקיימת במקום, המקרבת את אופיו של המוסד לבית חולים, שהפעילות בו מתמקדת בטיפול בחולים, יותר מאשר בית אבות רגיל, המשמש בעיקר כמסגרת לדיור מוגן." זו אינדיקציה נוספת לכך שמדובר בסדר גודל סביר, וממילא לא קמה לו התנגדות כלשהי של התושבים העותרים בתוכנית בינוי 2014 אשר קבעה סדר גודל של 184 מיטות, וכבר קבעתי כי הם מנועים מלטעון בענין זה. לסיכום 15.1 עתירת העותרת –נדחית.

15.2 עתירת התושבים נדחית, בכל הקשור לקיומו של דיור סיעודי במסגרת התכליות והשימושים בתוכנית המתאר, כפי שהוא עד תוכנית בינוי 2014 ,ועד בכלל.

כן לטענתו, זכויות הבנייה הן לא מדע מדוייק והן תלויות, בין היתר, גם בגורמים שאינם קבועים כגון התנגדויות שיוגשו לתוכנית הבנייה.

לפיכך נדחית טענת הנתבעים בדבר שהוי בהגשת התביעה שיש בו כדי להוות טעם לדחיית התביעה.

...

פסיקתא הנתבעים ישלמו את החיובים שנפסקו לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל על ידי הנתבעים.

בנוסף לחיובים שנפסקו כאמור לעיל, ישלמו הנתבעים חלק יחסי של האגרה, כיחס שבין סכום התביעה לבין סכום פסק הדין, וכאשר כל אחד מהנתבעים ישלם את חלקו היחסי כחיוב נפרד (אלא אם נקבע לעיל כי החיוב שבגינו נגזרת האגרה הינו יחד ולחוד).

בנוסף ישלמו הנתבעים שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין, כל נתבע כחלק היחסי שלו, וכחיוב נפרד, למעט חלק שכר הטרחה שהינו בגין חיובים שנקבעו לעיל כיחד ולחוד.

המושב היתנגד לבקשה הן לגופו של עניין, הן בשל הגשת הבקשה בשיהוי והן בטענת מניעות החלה על המבקשים בשל כך שהתכנית אושרה באספה הכללית של המושב והמבקשים נימנעו מלהשיג על ההחלטה בהתאם לדין.

בשונה מבירור טענת שהוי בהגשת תביעה, בעת בירור טענת שהוי בהגשת בקשה לסעד זמני ניתן להסתפק בעצם קיומו של שהוי וזאת אף ללא דרישה לקיומו של יסוד נוסף, דוגמאת שינוי מצבו של המשיב לרעה בעקבות אותו שהוי (רע"א 9416/16 שעשוע נ' ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע"מ (17.1.2017); רע"א 8203/18 ברוקנר נ' שטרית (13.12.2018)).

...

משכך ולוּ בשל כך, דין הבקשה להידחות.

קביעת קו הגבול צריכה להיעשות בהתחשב בנסיבות כל מקרה, כאשר בין היתר, "שיקולים שבמדיניות שיפוטית, התגבשות המסגרת הראויה לדיון או העדרה של התגבשות כזאת בפסיקה, מהות הסכסוך וכן יעילות ונוחיות הדיון – הם שיכריעו בסופו של דבר בכל מקרה את הכף" (עניין גולדשטיק, שם).

מכאן המסקנה כי אין מקום לקבל את הבקשה ויש לדחותה.

לחלק מהמשפחות שויכו מגרשים באיזור המכונה "החורשה". אולם, ביום 18.7.2021 קיבלה ועדת משנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז התנגדויות שהוגשו בקשר לתוכנית הבנייה שהתייחסה בין היתר לאיזור זה, וקבעה כי שטח החורשה ייועד לשפ"פ, ותיאסר בו כל בנייה.

לטענת התובעים, הם לא השתהו ובהקשר זה הם טוענים כי לא היה מקום שיגישו את הבקשה מוקדם יותר מהסיבות הבאות: ראשית, מכיוון שעל אף הסרוב הראשוני של מיכאל, בהמשך הוא אמר להם כי יאפשר להם לבחור מיגרש לבנייה חדשה בהתאם למקומם בתור, ורק סמוך להגשת התביעה התברר להם סופית שאין לקבוץ כוונה כזו; שנית, מכיוון שעד שאושרה התב"ע בנובמבר 2022 לא היו מגרשים פנויים לבחירה, כך שלא היה מקום לצפות מהם כי ינקטו הליך משפטי; שלישית, בהיתחשב בכך שהם חברים בקבוץ, הרי שהם לא ששו להגיש נגדו תביעה.

...

כך או אחרת, גם אם בשלבים מסוימים הועברו לתובעים מסרים מרוככים יותר, סבורני כי בנסיבות העניין המועד בו הם פנו בבקשה לסעד זמני לוקה בשיהוי מהותי.

המסקנה העולה מהאמור היא, כי היה על התובעים ליזום הליך לצורך עמידה על זכויותיהם לכל המאוחר תקופה סבירה לאחר הודעתו של מיכאל מאפריל 2020.

הכרעה נוכח השיהוי הכבד הכרוך בהגשת הבקשה וההשלכות שיש לשיהוי זה על צדדים שלישיים – המשפחות הממתינות לשיוך – אין מקום למתן סעד זמני שיעכב את שיוך המגרשים ל-13 המשפחות הממתינות כעת לשיוך מגרש, והבקשה בעניין זה נדחית.