שיבוש השעון הביולוגי כתאונת עבודה עקב עבודה במשמרות מתחלפות

לטענתו, בדומה לאופן שבו הוכרו נסיעת נהגים על כבישים משובשים ועבודה בחשיפה לאור השמש כפגיעות בעבודה על פי עילת המקרוטראומה, יש לראות עבודת משמרות כגורמת לאירועים "טראומטיים זעירים למערכת האנדוקרינולוגית (מערכת מוגדרת בגופו של התובע), אשר הנם חוזרים ונשנים". כן מפנה המערער למספר מקרים שנידונו בפסיקה ובהם נקבע כי עבודת המשמרות ביססה תשתית למקרוטראומה: פרשת גרמן[footnoteRef:2] - באותו עניין נדונה טענה להכרה במחלת הסכיזופרניה כפגיעה בעבודה לפי עילת המקרוטראומה בשל עבודת לילה כשומר במשך 3 שנים.

להבדיל מטענה לקיומו של מתח מתמשך שבו לא ניתן לכאורה לאבחן פגיעות זעירות ו/או תנועות חוזרות ונישנות, בעניינינו, בעבודת משמרות לילה ובמיוחד בעבודת משמרות מתחלפות מידי יומיים-שלושה, מדובר בפגיעה פיזיולוגית ממשית של שבוש השעון הביולוגי ופגיעה במנגנונים הטבעיים של עירות ושינה של הגוף.

] "תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, כך: "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ובעובד עצמאי - תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". בהיעדר הגדרה בחוק למונח "תאונה", על בית הדין מוטלת המלאכה לפרשו ולמלאו בתוכן, לאור תכליתו של החוק ובמסגרת כללי הפרשנות המקובלים[footnoteRef:6].

...

] מן הכלל אל הפרט יישום ההלכות שנקבעו בעניין המיקרוטראומה על המקרה של המערער מביא למסקנה כי אין מנוס מדחיית הערעור.

] "בהלכות שיצאו מלפני בית-הדין לעבודה נמתח קו מפריד בין מיקרוטראומה, שבאה בגדרה של 'תאונה' לבין 'תהליך תחלואתי', שאינו מזכה בתגמולים אלא במסגרת 'מחלה' ככל שהיא מופיעה ברשימת 'מחלות המקצוע'. תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד ואין הכרח שהפגיעות הזעירות תהיינה זהות או שתתרחשנה בתדירות קבועה וסדירה. אין נדרשת הוכחה שכל תאונה זעירה בפני עצמה גרמה לנזק קטן (...)." (הדגשות הוספו – א.א.) לסיכום, העובדה כי עבודה גורמת לנזק לבריאותו של העובד אין בה די, חרף ההבנה לעמדתו של עובד שנפגע מהעבודה, נוכח הוראות החוק כנוסחו היום.

סוף דבר – הערעור נדחה.

התוצאות הן סיכון מוגבר ליתר לחץ דם, שבץ מוחי, מחלות לב וכלי דם, אי ספיקת לב, סכרת, סיכון מוגבר לתאונות דרכים, תאונות עבודה ודכאון.

בהחלטה מיום 5.3.18, נדחתה בקשתו תוך שנקבע כי "חוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה נותנות מענה ברור ומספק לשאלות שהניח בית הדין בפני המומחה". טענות הצדדים לטענת התובע, עבד שנים רבות במשמרות מתחלפות אשר הביאו בין היתר לשיבוש השעון הביולוגי, להפרעות שינה ולדום נשימה.

המומחה מציין כי מחקר זה תומך במחקר קודם מצומצם יותר (לעובדי משמרות שאינם חולי לב) ואשר גם ממנו ניתן ללמוד על הפגיעה בבריאות הנגרמת כתוצאה משיבוש השינה עקב עבודת משמרות.

שנית, בכל הנוגע לטענה כי ניתן להכיר במחלות אלה (יתר לחץ דם וסוכרת) רק אם היתרחש ארוע חריג, גם טענה זו נדחתה כבר בהחלטתי מיום 22.12.16 שבה נקבע: "יש לדחות גם את טענתו הגורפת של הנתבע שלפיה כל פגיעה שעניינה מחלת הסוכרת או יתר לחץ דם אינה יכולה להיות מוכרת כפגיעה בעבודה בעילת המקרוטראומה. לא המחלה או הליקוי הם שקובעים האם תוכר פגיעה כלשהיא כפגיעה בעבודה על דרך המקרוטראומה, כנטען על ידי הנתבע, אלא האפשרות להבחין ולהגדיר את הפגיעות החוזרות והנישנות במהלך העבודה אשר יכול וגרמו לפגיעה. לו יצוייר כי אדם היה נחשף במסגרת עבודתו באופן אינטנסיבי לחומר הגורם לפגיעה במערכת החיסונית או לגורם מובהק אחר וכאשר אותה חשיפה הנתנת להבחנה מוגדרת עשויה לגרום למחלת הסוכרת או ליתר לחץ דם (ובשים לב לגורמי סיכון נוספים), אין העובדה שמדובר במחלות של יתר לחץ דם או סוכרת כשלעצמן, כדי למנוע מלהכיר באותה פגיעה כפגיעה בעבודה על פי עילת המקרוטראומה. בנסיבות אלה, יש להתייחס גם לפגיעות של יתר לחץ דם וסיבוכי מחלת הסוכרת רק לאחר שייקבע, ככל שייקבע, קיומו של קשר סיבתי בין עבודת המשמרות להפרעות השינה ושיבוש השעון הביולוגי.

...

באשר לטענה כי יש לדחות את התביעה מהטעם שלא הוכחו אירועים חוזרים ונשנים היכולים להוות בסיס לטענת המיקרוטראומה - טענה זו נדחתה כבר בהחלטה מיום 22.12.16, שם נקבע כי: "להבדיל מטענה לקיומו של מתח מתמשך שבו לא ניתן לכאורה לאבחן פגיעות זעירות ו/או תנועות חוזרות ונשנות, בענייננו, בעבודת משמרות לילה ובמיוחד בעבודת משמרות מתחלפות מידי יומיים-שלושה, מדובר בפגיעה פיזיולוגית ממשית של שיבוש השעון הביולוגי ופגיעה במנגנונים הטבעיים של עירות ושינה של הגוף. אמנם אין מדובר בתנועה מונוטונית כדוגמת פעולת עובד על פס ייצור אך הלכה היא כי האירועים המקימים את עילת המיקרוטראומה אינם חייבים להיות זהים ודי בכך כי יהיו בעלי השפעה זהה וממוקדת. כל שינוי שיש בו משום שיבוש השעון הביולוגי, יש לראותו כפגיעה זעירה בעלת השפעה זהה וממוקדת. פגיעה זו החוזרת ונשנית בתכיפות הנמשכת על פרק זמן ארוך עשויה לגרום לנזק המצטבר. לפיכך, יש הצדקה לבחון את השפעותיהן המצטברות של אותן פגיעות לאורך השנים". (ראו גם פרוטוקול הדיון בפרשת שגבייב (ב"ל 26739-02-10 שגבייב - המוסד, 7.9.12) שם הסכים המוסד לראות בכל משמרת ומשמרת משום פגיעה זעירה חוזרת ונשנית; וכן עמדת בית הדין הארצי בעב"ל 1432/04 רוזה וינשטיין - המוסד, 17.11.05).

באשר לטענה כי יש לדחות את התביעה מבחינה רפואית - עיקר טענת הנתבע היא כי המומחה לא השיב באופן ברור לשאלות כפי שהוגדרו בהחלטת בית הדין וכי תשובתו התייחסה להשפעת תנאי העבודה על חומרת הליקויים מבלי שהשיב על שאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לליקויים.

לאור כל האמור, משלא מצאתי כל עילה לסטות מהאמור בחוות הדעת, מתקבלת חוות דעתו של פרופ' טל והנני קובעת, כי הפרעות השינה, דום הנשימה בשינה, מחלת הסוכרת ומחלת יתר לחץ הדם מהם סובל התובע מהווים "פגיעה בעבודה". משלא הוכח כל קשר סיבתי לפגיעה הנפשית הנטענת, דין הטענה בעניין פגיעה זו, להידחות.

ודוק: אני מודע לפסיקה אליה הפנה ב"כ התובע, אשר קבעה כי חיוב עובד בהרמת משקלים שהם 30 ק"ג ומעלה, נחשב הפרה של חובת הזהירות של מעביד כלפי העובד, אולם בפסקי הדין שם היה מדובר בעבודה חוזרת ונשנית של הרמת משקלים לגבהים, ולא הרמה חד פעמית של 30.9 ק"ג לגובה של מספר ס"מ. כך למשל: בת"א 8464-08-16 פלוני נגד רשות שדות התעופה (1.5.2022) היה מדובר על הרמת משא לאורך משמרת שכללה גם הרמת משא במשקל של 30 ק"ג לגובה של 1.3 מ' מעל מעקה בטיחות, בת"א 21543-05-17 פלוני נגד השרון (1987) מיפעל אלומיניום ונגרות לבנין בע"מ ואח' (6.2.2020) היה מדובר על הרמת מכונה של 60 ק"ג (על ידי שני אנשים בתדירות גבוהה) בע"א 4758-98 אורנים סיילנסר בע"מ נגד מדינת ישראל ואח' (16.3.2020) המחלוקת הייתה כנגד המדינה, מדוע לא התקינה תקנות ביחס למשקל יתר (כפי שעשתה ביחס לקטינים), וברי כי אין כל דיון בפסק הדין שמחייב לענייננו.

ודוק: יועץ הבטיחות הפנה לתקנות הבטיחות בעבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים), תשע"א-2011, אך שם אין תקנה האוסרת על הרמת משקל של 30 ק"ג לגובה של מספר ס"מ (ואף לא דומה למקרה מושא התביעה).

כאמור התובע העיד כי הרכב משמש את חייו הפרטיים, היה בחניה הפרטית שלו גם בתקופה שלאחר התאונה בה לא עבד, אך יחד עם זאת משמש אותו גם לצרכי עבודה (סעיף 12ג לתצהיר התובע), לא הוצגה לי חלוקה מסודרת של השמוש ברכב מבחינת זמן פרטי/זמן עבודה, ולכן אני סבור שחלוקה בשיעור של 50% משווי הרכב מהוה יחס ראוי והולם, בין אובדן אמיתי של ההטבה הפרטית, לבין חלק שכל מעביד היה מספק לו, קרי החזר הוצאות במסגרת העבודה, בין אם להגיע לעבודה (נסיעות), ובין אם להגיע לאתר בו אמורה להתבצע העבודה (החלפת מזגן).

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי: התאונה הוכרה, כאמור, כתאונת עבודה ושולמו לו תגמולי מל"ל בסך נומינאלי של 186,521 ₪, (ראו סעיף 41 ונספח ב' לתחשיב הנתבעת – סומן כנ/1 – החלטה בפרוטוקול דיון מיום 6.10.22 עמוד 20).

...

להלן אבחן את יסודות עוולת הרשלנות, אך לפני כן אעיר כי איני מקבל את טענת התובע (סעיף 7 לכתב התביעה) לפיה חל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

וכך גם בענייננו, מדובר כאמור בהרמת משקל של כ-30 ק"ג לגובה של מספר ס"מ, לצורך החלפת מדחס, מדובר בעבודת כפיים, לפיכך אני קובע כי בנסיבות אלה הנתבעת לא העמידה את התובע לפני סיכון בלתי סביר, ולכן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית.

סוף דבר: התביעה נדחית הן מהטעם שלא מתקיימת עוולת הרשלנות, וליתר דיוק לא קיימת חובת זהירות קונקרטית ולא ברור כיצד היא הופרה, והן מהטעם שאם הייתה אחריות, אזי לאור שיעור האשם התורם וחישוב הנזק, התביעה הייתה נבלעת.

התובע ישלם לחברת הביטוח – הנתבעת מס' 2 - הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום לידי בא כוחה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מורה על השבת פיקדון העדים שנותר במזכירות בית המשפט לידי התובע, באמצעות ב"כ. זכות ערעור כדין.