(1)קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
(2)קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה;
(3)בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובילבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.
אשר לעוררים 3 ו- 4, לא הונח בפניי חומר ראיות, שמצביע על כך כי אלה סירבו להתפנות ממקום העצרת על אף שבדוחות העיכוב צוין כך. בנוסף, העורר 4, כלל לא נחקר בגין עבירה של הפרת שלום הציבור, אלא הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה שכאמור לא מצאתי כל בסיס ראייתי, לחשד לגביה בחומר הראיות.
...
לאור כל האמור, משלא מצאתי פגם בהחלטתו של מפקד התחנה, הנהנית מחזקת תקינות המעשה המנהלי, שלא להתיר קיום העצרת בנסיבות החריגות והמיוחדות ולנוכח המידע שעמד לנגד עיניו ומשלא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטה להורות על שחרור בתנאים בנסיבות, לא מצאתי מקום להורות על ביטול החלטת הקצין הממונה, למעט התערבות כאמור לעיל, במידתיות ההרחקה.
בהקשר זה, אין בידי לקבל טיעוני העוררים, כי לא קיים רציונל להרחקה דווקא מהעיר נצרת, וזאת בעיקר בשל היותה עיר מרכזית, בה בחרו העוררים לקיים את העצרת, ואשר מצדיקה את ההחלטה שהתקבלה על ידי הקצין.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על התערבות חלקית, בנוגע לתנאי השחרור כמפורט לעיל.
