חרף קביעות אלה, הגיש המבקש בקשה לשיחרור על-תנאי ממאסר לועדת השחרורים ה'רגילה', בהתבסס על הוראת סעיף 7 לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שיחרור על-תנאי), בה טען כי יש להורות על שיחרורו המוקדם מטעמים רפואיים.
...
לעניין תיקון סמכויות ועדת השחרורים לאחר הרשעתו של אסיר, ואף לאחר שהאסיר שוחרר שחרור מוקדם על-ידי ועדת השחרורים, נקבע כי –
"נקודת המוצא לעניין זה היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו [...] והדגש הוא על כך שבחוק לא נקבעו תוצאות עונשיות נוספות לאסיר ברישיון ששב וחטא מעבר לאלה שנקבעו במשפטו. לפיכך לא נועד החוק החדש להוסיף על חובותיו של אסיר או לגרוע מזכויותיו כפי שאלו גובשו ביום שבו הסתיים משפטו, אלא להגדיר מחדש את סמכויותיה של ועדת השחרורים, כאשר המגמה היא אחת – לתת בידה אמצעים יעילים יותר כדי להבטיח שאסיר משוחרר לא יחזור לסורו. ביטולו המלא או החלקי של הרישיון הוא אמצעי מסוג זה, ולמחוקק שמורה הזכות, אם לא לומר החובה, לשוב ולבחון אם יש באמצעים הקיימים כדי לענות על תמורות הנובעות משינוי העתים. לפעמים יהיה המחוקק נוטה להקל עם אסירים, וכך הוא עשה כאשר חוקק את החוק לשחרור מוקדם של אסירים (תיקוני חקיקה), תשס"א-2001. אולם לעתים הוא נדרש להחמיר בהם, לדוגמה כאשר מסתמנת תופעה של עבריינות גוברת, או כאשר הוא מגיע למסקנה שאמצעים שננקטו עד כה לצורך הרתעתם של אסירים ברישיון מלשוב לחיי פשע, הוכחו כבלתי יעילים דיים. הסמכות לשנות אמצעים אלה שמורה למחוקק בלבד, והמשיב לא צפה, וגם לא היה רשאי לצפות ביום קבלתו של רישיון החופש, כי המחוקק לא יעשה שימוש באותה סמכות, ובלבד ששינוי כזה לא יהיה כרוך בתוצאות עונשיות נוספות על אלה שנקבעו במשפטו. בהיעדר "צפייה" גם אין מקום לדבר על "זכות" שקנה המשיב כי עניינו יידון על-פי ההסדר הישן שהיה קבוע בפקודה.
בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה ליתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
