שחרור מעצר בהליך של חבלה בכוונה מחמירה

עוד מבוקש להורות על ביטול כל התנאים המגבילים אשר הוטלו על העותר מיום ששוחרר למעצר בית במסגרת הליך זה. יצוין כי בהסכמת המשיבה, ניתן ביום 26.12.2018 צו ביניים הדוחה את מועד תחילתה של פרשת התביעה בהליך העקרי עד למתן החלטה אחרת.

רקע נגד העותר הוגש לבית המשפט הצבאי ביהודה כתב אישום המייחס לו עשרים וארבעה אישומים בגין עבירות אלימות במשפחה, וביניהן תקיפה, חבלה בכוונה מחמירה, איום, הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, ניסיון לחטיפה בכוונה לכליאה שלא כדין, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה וניסיון לגרימת מוות בכוונה.

...

יוער כי לאחר הגשת העתירה דנן עודכנה הנחיה זו, ונוסחה העדכני פורסם ביום 27.12.2018), וכי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות השלמת חקירה לאחר הגשת כתב אישום על-פי הנחיה זו. בתגובתה המקדמית טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות בירור טענות העותר במסגרת ההליך העיקרי אשר עודנו מתנהל בבית המשפט הצבאי ביהודה, ומצוי בשלב ראשוני.

זאת ועוד, דין העתירה להידחות אף בהעדר עילה להתערבות בשיקול דעתה של המשיבה.

אני סבורה כי החלטת המשיבה בנדון סבירה, מניחה את הדעת, ואף עולה בקנה אחד עם הוראות הנחיית פרקליט המדינה.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

עקרי כתב האישום והליכים קודמים ביום 20.1.2021 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); וכן נשיאה והובלת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק.

לבסוף, נטען כי לנוכח עברו הפלילי של העורר והימלטותו לדירת המסתור, קיים יסוד סביר לחשש כי שיחרורו ממעצר יוביל לשיבוש הליכי משפט, המלטות מהליכי שפיטה והשפעה על עדים, ועל כן, נגד העורר קמה עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

...

בנסיבות אלה, ובאין אינדיקציה לעומס בכבישים הרלבנטיים בזמנים שבהם קא עסקינן, אין בידי לקבל את טענת הסניגור כי חל כרסום בראיות התביעה.

מכאן עולה מסקנה ברורה כי כתב האישום מושא ההליך העיקרי מאומת כדבעי לצרכי מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכי בית משפט קמא צדק בהחלטתו נשוא הערר.

הערר נדחה אפוא.

יצוין כי עובר להסדר ייחסה המאשימה לנאשם זה עבירה שלחבלה בכוונה מחמירה; בת"פ (מחוזי-מרכז-לוד) 3990-11-16 מדינת ישראל נ' שלומי ואח' (לא פורסם, 09.04.2018), בית המשפט המחוזי גזר על נאשם 2 שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות עונש, במסגרת הסדר טיעון "סגור", של צו של"צ בהקף של 400 שעות ופצוי בסך 7,500 ₪ וזאת לאחר שהנאשם 2 עבר הליך שקומי חריג לטובה.

במאזן השיקולים נתתי משקל גם לגילו הצעיר של הנאשם (כבן 18 ומספר חודשים בעת הארוע) וככזה משתייך הוא לאוכלוסיית "בגירים-צעירים" על כל המשתמע מכך בחוק ובפסיקה (ראו סעיפים 40ט(6) ו-40יא(1) לחוק העונשין וע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.6.2013), לעובדה כי מדובר בהסתבכות הפלילית הראשונה שלו, לעובדה כי לא הסתבך בפלילים לאחר הארוע והקפיד לשמור על תנאי מעצרו, להודאתו ולחסכון בזמן שפוטי, לנסיבות חייו האישיות–משפחתיות המורכבות כפי שעלו בתסקירי שירות המבחן ובעדות האחות ולנזק שהעונש יגרום לנאשם ולמשפחתו, כמו גם לפגיעה הארוכה והנמשכת בחרותו של הנאשם (במעצר מאחורי סורג ובריח, במעצר בפקוח אלקטרוני ובשחרור בתנאים מגבילים) לאורך כל ההליך.

...

לעניין משקל מוגבר להליכי שיקום של נאשמים הקרובים לגיל הקטינות, ראו למשל ע"פ 8484/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.1.2014), פסקה 12: "איזון בין הצורך למצות את הדין עם המערער לבין השאיפה לאפשר לו ככל הניתן למצות את ההזדמנות השיקומית, בפרט בהסתכלות כלפי עתידו של צעיר זה, הובילונו למסקנה כי אין מקום להמשיך ולדחות את ההכרעה בעניינו, אולם יש להימנע מהשמתו במאסר מאחורי סורג ובריח". לסיכום עניין זה, אומר כי הגם ש"שיקום" היא אינה מילת קסם שאמורה להוביל להתעלמות משיקולי ההלימה, הרי מקום שבו נקבע שיש לתת ביטוי לשיקולי השיקום "יש להקפיד על כך שהבחירה בעונש לא תפגע באופן ממשי בסיכויי השיקום" (מדברי השופטת ד' ברק-ארז בעניין קרנדל, פסקה 22).

סבורני כי אף שאין בו להוות פיצוי לכלל הנזקים שנגרמו למתלונן הוא משקף את הפגיעה החמורה במתלונן בד' אמותיו של ההליך הפלילי.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לחרוג ממתחם העונש ההולם שקבעתי ולהטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

הרקע והכרעת הדין הנאשם, מוסא אבו זאיד, הורשע לאחר הליך הוכחות בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329 (א)( 1) לחוק העונשין, התשל"ז 1977- ]החוק[); נשיאת נשק שלא כדין (עבירה לפי סעיף 144 (ב) לחוק) וירי באיזור מגורים (עבירה לפי סעיף 340 א(ב)( 1) לחוק).

הסניגור טען שהליכי השקום של הנאשם "מתקיימים במלוא עוזם", כדבריו, כעולה מכך שבארבע השנים שחלפו מאז הארוע הנאשם ממשיך לטפח את משפחתו, הוא לא הסתבך עם המישטרה, היה נתון תקופה מסוימת בפקוח שירות המבחן במסגרת הליך המעצר, ולא נטען שהנאשם פנה למתלונן או שניסה לפגוע בו. עוד ציין שבשנת 2018 , בעת ניהול ההליך המשפטי, נבחנה על ידי שירות המבחן אפשרות חזרתו של הנאשם לביתו.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שפירטתי לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: ;( מאסר בפועל בן 8 שנים, בנכוי ימי מעצרו ( 29.10.17 עד 30.1.18 מאסר בן 12 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שיחרורו מהמאסר יעבור עבירת אלימות או עבירת נשק, מסוג פשע; מאסר בן 6 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שיחרורו מהמאסר יעבור עבירת אלימות או עבירת נשק, מסוג עוון; תשלום פיצוי למתלונן, עלי אבו זאיד, בסך 35,000 ₪.

...

בהתחשב בכלל נסיבות ביצוע העבירה שהוזכרו לעיל ובמדיניות הענישה הנוהגת, אני קובעת שמתחם העונש בעניינו של הנאשם שלפניי נע בין 9-6 שנות מאסר בפועל.

לעניין הפיצוי למתלונן, בהתאם למדיניות הקבועה בפסיקה ובשים לב למצבו של הבריאותי של המתלונן כפי שנלמד מהמסמכים שהוגשו בשלב ההוכחות ומתוך התרשמותי ממנו, אני סבורה כי יש לקבוע פיצוי ממשי, אך לא בסכום מאוד גבוה.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שפירטתי לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: ;( מאסר בפועל בן 8 שנים, בניכוי ימי מעצרו ( 29.10.17 עד 30.1.18 מאסר בן 12 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר יעבור עבירת אלימות או עבירת נשק, מסוג פשע; מאסר בן 6 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר יעבור עבירת אלימות או עבירת נשק, מסוג עוון; תשלום פיצוי למתלונן, עלי אבו זאיד, בסך 35,000 ₪.

נגד המבקש מס' 1 הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, נשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין ומעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין.

בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט א' שטיין) מיום 23.2.20, בעיניינו של המבקש מס' 2 (בש"פ 1238/20), צויינו טענות המבקש כפי שהובאו גם כאן, היינו - כי בשלה העת לשחררו לחלופת מעצר בשל המשכות ההליכים, מצבו הרפואי והסכם הסולחה שנחתם ביום 1.6.19, ונקבע כדלקמן: "7. בשים לב לחזקת המסוכנות ולהשלכותיה הקבועות בסעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים, וכן לעובדה שהסכם הסולחה טרם הגיע לגיל שנה ולא עבר הרצה מספקת, סבורני כי נקודת האיזון בין צרכי ההליך הפלילי לבין זכות המשיב לחירות, בעודו חוסה בצלה של חזקת החפות, טרם הוסטה לכיוון שיחרורו לחלופת מעצר מאחורי סורג ובריח, דוגמאת מעצר תחת פקוח אלקטרוני.

...

בנסיבות אלה, מצאתי שלא לייחס משקל של ממש להסכם הסולחה שנחתם בין הצדדים לאחר האירועים המתוארים בכתבי האישום ובסיכומו של דבר, כאמור, הוריתי על מעצר המבקשים עד תום ההליכים.

בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט א' שטיין) מיום 23.2.20, בעניינו של המבקש מס' 2 (בש"פ 1238/20), צויינו טענות המבקש כפי שהובאו גם כאן, היינו - כי בשלה העת לשחררו לחלופת מעצר בשל הימשכות ההליכים, מצבו הרפואי והסכם הסולחה שנחתם ביום 1.6.19, ונקבע כדלקמן: "7. בשים לב לחזקת המסוכנות ולהשלכותיה הקבועות בסעיפים 21(א)(1)(ג)(4) ו-22ב(ב) לחוק המעצרים, וכן לעובדה שהסכם הסולחה טרם הגיע לגיל שנה ולא עבר הרצה מספקת, סבורני כי נקודת האיזון בין צרכי ההליך הפלילי לבין זכות המשיב לחירות, בעודו חוסה בצלה של חזקת החפות, טרם הוסטה לכיוון שחרורו לחלופת מעצר מאחורי סורג ובריח, דוגמת מעצר תחת פיקוח אלקטרוני.

" בעניינו של המבקש מס' 1 נקבע בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט א' שטיין) מיום 26.2.20 (בש"פ 1323/20), כי המבקש הסכים כי מעצרו יוארך כמבוקש על ידי המשיבה, בכפוף לטענותיו כאמור אשר תועלנה במסגרת בקשתו דנן לעיון חוזר וכשאף המשיבה שומרת על טענותיה בעניין זה. בנסיבות המפורטות לעיל ובהתחשב במסוכנות המבקשים ובעובדה שהנשקים בהם נעשה שימוש טרם נתפסו, סבורני כי טרם בשלה העת לשחרור המבקשים לחלופת מעצר או למעצרם באיזוק אלקטרוני וכי נכון יהיה לבחון את עניינם שוב בחלוף כשנה מאז נעצרו ומאז נחתם הסכם הסולחה וזאת בהתאם להתקדמות שתחול במשפטם של השניים ולאחר ששירות המבחן יערוך תסקיר משלים אשר יבחן, בין היתר, את מצב הדברים בשטח על רקע הסכם הסולחה.

העובדה שנשמרה לצדדים הזכות לטעון טענותיהם במסגרת הדיון בבקשה דנן לעיון חוזר, אין בה כדי לקבוע מסמרות בכל הנוגע להכרעה בבקשה זו. כאמור, לגופו של עניין סבורני כי דין הבקשה להידחות בעת הזו.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.