לטענת העותר, התיקון לפקודה, אשר ענינו בשחרור מינהלי לאסירים אשר נשפטו לתקופת מאסר שאינה עולה על 4 שנים, גורם לאפליה אל מול אסירים אשר לא נכללים בהגדרות הפקודה ועל כן השיחרור המינהלי לא חל עליהם.
בתגובת ב"כ המשיב נטען כי סימן ט'1 לפקודת בתי הסוהר קובע את האופן שבו ישוחררו אסירים בשיחרור מנהלי בטרם הגיעה תום תקופת מאסרם, וכי תכלית השחרור המנהלי הנה אך ורק בהקלת הצפיפות בבתי הסוהר, ונקודת המוצא הנה כי על כל אסיר לרצות את מלוא העונש ולאסיר אין זכות להשתחרר שחרור מוקדם.
...
מעיון בתגובת המשיב עולה כי על פני הדברים הנתונים אשר נמסרו על ידי המשיב סותרים את טענות העותר לגבי שטח המחיה, והעותר, משיקוליו שלו, בוחר שלא להתמודד עם נתונים אלו, ומבקש להפסיק את ההליך בשלב זה.
אין לאפשר לעותר לנהל את ההליך לפי ראות עיניו, ולחזור בו ממנו, לאחר שהמשיב טורח, בודק את הנתונים, מגיש תגובה משלימה מפורטת, והנתונים אשר בה ככל הנראה אינם נושאים חן מלפני העותר, בהיותם סותרים את טענותיו העובדתיות.
המשמעות הברורה של עיסוק רב בעתירת סרק של העותר, הינה כי משאבים הנדרשים לעיסוק בעתירות אחרות אשר יש בהן ממש, מופנים לעותר זה.
לטעמי, בשים לב לכל האמור לעיל, הן התנהלותו הכללית של עותר זה כפי שעולה מפסיקה ארוכה ועניפה בעניינו, ודבריהם של שלושה שופטי בית המשפט העליון בהליכים שונים ונפרדים, והן לאור התנהלותו של העותר בעתירה זו, אשר הינה חסרת בסיס על שני חלקיה, וחזרתו בו מחלקה השני לאחר שמוצגים נתונים השונים מטענותיו העובדתיות של העותר, לאור כל זאת, זהו המקום להטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה.
לאור האמור, העתירה על שני חלקיה נדחית.
הבקשה לפטור מאגרה נדחית.
