שחרור ממעצר עקב אי הבאת חשוד לדיון

ביום 6.5.2021 הובאו המבקש ויתר החשודים לדיון בבקשה להארכת מעצרם בשמונה ימים נוספים, וזאת לצורך ביצוע פעולות חקירה רבות, שלדברי המשיבה לא ניתן ליחידה החוקרת די זמן לבצען.

עוד ציין בית המשפט כי הובאו בפניו הנסיבות שהובילו לכך שהמשטרה עצרה את החקירה הסמויה, וכי צעד זה נבע מאילוץ ולא כתוצאה ממיצוי החקירה הסמויה, ועל כן אין מקום לזקוף לחובת המשיבה את מימצאי החקירה הסמויה ככאלו המשקפים את מלוא החומר שניתן היה לגבש במסגרת חקירה זו. באשר לטענת האליבי, בית המשפט ציין כי זו אינה גורעת מהחשד הסביר העולה מהתמונה בכללותה, ואף יש בטענה כדי לחזק את החשד הסביר, ולכן לא היה מקום לשחרר את החשודים בשל אי בדיקת טענת אליבי.

...

אף העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו למסקנות שונות, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו (בש"פ 1342/21 מקסומוב נ' מדינת ישראל (28.2.2021)).

מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי אין בטענת האליבי של המבקש, שנבדקה, כדי להחליש את החשד נגדו בשלב זה. במסקנה זו אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הדיון בבקשה נקבע ליום 26.3.2018 אך נוכח אי התייצבות המשיבה הדיון נדחה ליום 29.3.2018.

כידוע, סמכותו של שוטר לעצור אדם מעוגנת בסעיף 23 לחוק המעצרים אשר קובע כדלקמן: "(א) שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והתקיים אחד מאלה: ... (3) יש לו יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לידי שבוש הליכי משפט ובכלל זה העלמת רכוש, השפעה על עדים או פגיעה בראיות בדרך אחרת...". סעיף 27 לחוק המעצרים קובע הליך המחייב קצין ממונה בתחנה לברר האם יש הצדקה למעצר או שמא ניתן להסתפק בשחרור בערובה : "...(ד) בא אדם לתחנת המישטרה או הובא אליה כשאינו עצור, ומצא הקצין הממונה שקיימת עילת מעצר לפי סעיף 13, רשאי הוא, לאחר שהסביר לחשוד את שיקוליו, לעצור אותו או להטיל עליו ערובה". סמכותו של בית המשפט לפסוק הוצאות בגין מעצר מעוגנת בסעיף 38 לחוק המעצרים אשר קובע כדלקמן: "(א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט" [ההדגשות שלי – מ"ע].

על כן לא ניתן לקבוע כי לא היה כל יסוד סביר לחשד, שכן בשלב ראשוני ומוקדם זה די היה בראיות אלו כדי להקים יסוד סביר לחשד.

...

טענות הצדדים בבקשתו מיום 1.2.2018 טוען המבקש כי מעצרו היה שגוי וכי כבר ביום בו נעצר טען טענת אליבי שלא נבדקה על ידי המשטרה, ואשר בסופו של דבר התבררה כנכונה.

אמנם, בסופו של דבר טענת האליבי של המבקש התבררה על פי הדברים כנכונה, ומחומר החקירה עולה כי המבקש צולם בעת ביצוע העבירה במקום אחר.

איני מקבל גם את טענת המבקש לפיה הוא זכאי לפיצוי משום שטענת האליבי שלו לא נבדקה ביום בו נעצר.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש לפיצוי בגין מעצר שווא.

בהמשך, ומשלא נימסרה תגובת היחידה החוקרת, ניתנה החלטה נוספת על ידי כב' השופטת חילו-אסעד כי דיוני המעצר הסתיימו, החשוד אינו נמצא בחזקת שב"ס- ועל כן ומשלא אותר החשוד ושעת מעצרו פקעה, החשוד משוחרר מתיק זה. לטענת ב"כ המבקש, נציג המזכירות יצר עמו קשר והודיע כי לאחר שאותר המבקש החליט קצין ממונה לשחררו בתנאים של מעצר בית למשך 5 ימים ובחתימה על כתב ערובה אשר נחתם רק בשעה 20:26; החלטה הסותרת את החלטת ביהמ"ש על שיחרורו של המבקש ללא כל תנאי.

נציג היחידה החוקרת ציין במפורש כי המבקש לא הובא לדיון ביום 5/7/22 לאור מחדל של היחידה החוקרת: "לאחר שהוארך המעצר, היה אמור החשוד לבוא לבית המשפט להארכת מעצר, התיק היה ברשותי עם הנחיות להארכת מעצר. מסיבה שלא מובנת לי, רק אתמול הודיעו לי שהעצור לא נמצא בבית המשפט. זאת לא תקלה של שב"ס, זאת תקלה שלנו ב-100 אחוז (ההדגשה אינה במקור – א.א.ג), אבל אם נציג הלווי היה אומר לי לפני, אולי התקלה היתה נמנעת" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 7/7/22, ש' 10-13).

...

על כן, במקרה מיוחד זה, אין כל יתרון בהמתנה לסיום החקירה ושכלול המסקנה האם יש מקום להגיש כתב אישום בתיק זה. בבוחני את הליקויים אשר הובילו בסופו של דבר למעצרו של המבקש שלא כחוק, הרי שהמסקנה היא כי שרשרת של תקלות, שאין מקום לאפשר ולהתעלם מהתקיימותן, הביאו למחדל זה: ראשית, טוענת המשיבה כי "עקב מצבו הרפואי (של המבקש – א.א.ג) אכן היחידה החוקרת לא הצליחה להביאו לדיון. בהחלטת ק' האח"מ ישוחרר בתחנה ל-5 ימי מעצר בית". השעה אז היתה 15:58 , כאשר כמוזכר, לא מציינת היחידה החוקרת מה היה מועד שחרורו של המבקש מחדר המיון.

בשים לב לכלל השיקולים שהובאו לעיל אני מורה למשיבה לפצות את המבקש בסכום של 1,500 ₪.

סוף דבר על המשיבה לפצות את המבקש בסכום של 1,500 ₪ וזאת עד ליום 1/12/22.

נישאל העד מה אמור לעשות נאשם במצב כזה והשיב: "יש כמה אופציות שעולות לי בראש, דבר ראשון לעדכן את הסנגור, בבקשה לשנות אותם תנאים שקבע בימ"ש לכתובת מעצר בית אחרת או לבטל את מעצר הבית. להיתקשר למישטרה להסביר את הנסיבות שהוחלט שאני אהיה במעצר בית ואני לא יכול להיות. להתייצב בתחנת מישטרה הכי קרובה אליו יש 5 תחנות מישטרה לפני תחנת נהריה. עצם העובדה שהוא חזר לנהריה הוא לא רק הפר את מעצר הבית הוא גם הפר את איסור כניסה לנהריה, הוא גם היה חשוד באותו רגע בגין תיק אחר. לפני שאני משחרר בערובה אני צריך שני תנאים מצטברים. היה חשד לבצוע עבירה וכן עילת מסוכנות". נישאל העד איימן בחקירתו הנגדית מדוע לא הביא את הנאשם ביום 05.05.2022 בפני שופט בגין אי עמידה בתנאי שיחרור והשיב כי הדבר נתון לשיקול דעתו וכי, לטענתו על פי חוק המעצרים הוא מחויב לבחון אמצעי שפגיעתו בחשוד פחותה, בטרם יחליט אם להביא חשוד בפני שופט.

סעיף 51 לחסד"פ שעניינו תוצאות הפרת תנאי שיחרור בערובה קובע כך: "שופט הדן בעיניינו של משוחרר בערובה, שהובא בפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השיחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחרורו בערובה בתנאי שיקבע". סעיף 52 לחסד"פ קובע כך: "52 (א) עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשיחרור או להפרת תנאי השיחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה.

...

באותו בוקר לטענתו הפעיל שיקול דעת והחליט שלא להביא הנאשם, שהיה אז חשוד בפני שופט וכלשונו: "כפי שהסברתי בראשית העדות שלי העניין נתון לשיקול דעתי, על פי חוק המעצרים אני תמיד חייב לבחון אמצעי שפגיעתו פחותה בחשוד בטרם קבלת החלטה למאסר. באותו יום בבוקר אחרי שנחשפתי לנסיבות אני סברתי שהם היוו עבירה החלטתי שנכון באותו יום לא להעלות אותו לבימ"ש ולתת לו הזדמנות נוספת כאשר אני עושה בהדרגתיות בגלל שבוצעה עבירה נוספת... אני לא מחויב להעלותו. זה שיקול דעתי באותו רגע בהתאם למכלול הנסיבות. אני לא מקבל החלטה על סמך מילה של מוטי, באותו רגע החלטתי לשחררו בערובה בתנאים שהוריתי עליהם". נשאל העד הכיצד שחרר את הנאשם בידיעה שהוא מפר הוראה חוקית שיצאה תחת בית המשפט כאשר הנאשם מצהיר כי אין לו כל מקום לשהות והשיב: "אני לא ידעתי שהוא לא יכול באמת לשהות אני יודע שאם הוא רוצה לקיים הוראות בימ"ש הוא יוכל להתייצב אצל המפקח שחתם עליו ולקיים את ההחלטה. מאחר ואני מכיר את הדמות הוא רוצה את האפשרות הפחות חמורה מבחינתו כי הוא רוצה לחזור לעיר...הייתה פתוחה בפניו להגיש בקשה לבימ"ש לשנות התנאים". העד שלל טענת הסנגור ולפיה לא הביא את הנאשם בפני שופט מאחר ובעת הרלוונטית חל יום העצמאות- יום שבתון וטען, כי הפעיל שיקול דעת ובמכלול האיזונים שערך והחליט להורות על שחרורו תוך שהוא לשיטתו מחמיר את תנאי השחרור בהוסיפו "יומיים- שלושה" של הרחקה מהעיר נהריה.

המשיך הנאשם וטען שהשוכר קיבל את מפתחות הדירה לידיו יום עובר להגעת הבלשים לדירה ומציאת האופניים, או אז עומת עם העובדה כי האופניים נגנבו באותו היום בו הגיעו הבלשים לדירה ומצאו את האופניים והסביר: "אני לא זוכר באיזה יום זה היה, מהבוקר היה לו מפתח ביד. אני חושב שזה היה יום שישי. מהבוקר היה לו כבר מפתח ביד. זה מה שאמרתי לך". עוד טען הנאשם, כי האופניים לא נתפסו בדירה שבה שהה אלא בדירה אחרת במתחם הדירות אשר בבעלות אמו, או אז עומת עם גרסתו בחקירתו במשטרה ולפיה השוכר שם חלק מהדברים בדירה שלו וטען: "אולי המשמעות שלי כי זה בבעלותי, של אימא שלי, שלי. אם הייתי משקר ויודע שזה גנוב לא הייתי אומר שלי, ישר הייתי מפנה את זה ומפיל על אימא שלי". ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית, העיד הנאשם כך: "אמרתי שאני זוכר שחתמתי על משהו. לא קראתי את זה, אמרתי מלכתחילה שלא קראתי". אישר הנאשם, כי הקצין איימן הסביר לו פרטי כתב הערובה ובהם היותו מורחק מהעיר נהריה למשך 14 ימים וכי הוא חתם מרצונו וכלשונו: "אני לא מכחיש. אמרתי לך שאיימן החתים אותי, לא קראתי מה היה רשום. אמרתי במילים פשוטות שאין לי לאן ללכת ושיעצור אותי, אם לא אני הולך הביתה...כן. התחננתי אליו אחרי שעצר אותי לילה, שאין לי לאן ללכת, שהוא משחרר אותי. אחתום לך ואלך הביתה... לא הפרתי. הייתי בבית. אם זה נקרא להפר אז יכול להיות. אני לא משקר". בחקירתו במשטרה מיום 04.05.2022-ת/4 ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית תאר הנאשם כך: "אני וגנגה נסענו אתמול אחרי בית המשפט לבית אח שלו לקיים את המצער בית, היום בבוקר גנגה היה צריך לקחת את הטיפול אדולן שלו בנהריה, אני נסעתי יחד איתו ואחר כך החלטנו לא לחזור לבית אח שלו כי זה בית מאוד קטן ולא נח ולא אכלנו שם כלום אנחנו לא יכולים להמשיך לביות שם במעצר בית". משנשאל מדוע לא חזר למקום מעצר הבית, כפי שהורה בית המשפט, השיב: "התייעצנו עם עורך הדין סיפרנו לו את הסיפור והוא אמר לנו להגיע לתחנה ולהגיד שאנחנו לא חוזרים לבית... אני מעדיף להיעצר ולהגיע לבית המשפט מאשר להישאר שם. אני גאה בעצמי שלקחתי אחריות". בחקירתו במשטרה מיום 08.05.2022-ת/6 הכחיש הנאשם כי הפר הוראה חוקית וטען כי הגיע לתחנת המשטרה על מנת לקבל עזרה, מסר בחקירה במשטרה כי אחרי שנעצר ללילה שוחרר ונמסר לו "לא לצאת מהבית". הנאשם הכחיש כל קשר לאופניים שנתפסו וטען "אני השכרתי את הבית הזה לאיזה ספר שהולך בבוקר ובא בלילה" לא זכר הנאשם פרטי השוכר.

לפיכך, המסקנה היא כי הטלת כתב הערובה על הנאשם הייתה בחוסר סמכות וכל הליך קבלת ההחלטה על שחרורו היו נגועים בפגמים כאלו המביאים לביטול האישום בגין הפרת הוראה חוקית.

אין בדעתי לקבל עתירתו החילופית של ב"כ המאשימה ולפיה אם ימצא בית המשפט כי כתב הערובה ניתן בחוסר סמכות אזי יש להרשיע את הנאשם בגין הפרה חוקית של ההוראה החוקית הראשונה אשר ניתנה על ידי בית המשפט.

סיכום לאחר ששמעתי ראיות התביעה, עיינתי בכל המוצגים והראיות שהוגשו לעיוני, שוכנעתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם ביחס לעבירה של גניבת אופניים על פי סעיף 384 לחוק העונשין ובאשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, כאמור מהנימוקים לעיל אני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק מעבירה על פי סעיף 287 (א) לחוק העונשין.

לבסוף טוען התובע כי נאזק בבית המשפט כאשר הוא המתין לדיון בבקשה לשחרורו בתנאים, וכן בעת שרצה להתפנות לשירותים ומסיבה זו לבסוף לא ניגש לשירותים שם. מוסיף וטוען התובע כי הוא הוכנס לבית המשפט דרך רחוב יפו לעיני כל, בעוד שניתן היה להכניסו בכניסה המיועדת לעצורים ולחסוך ממנו את הבושה.

הנתבעת לא הביאה לעדות מי מקציני המישטרה שיעיד כי היתקיים ראיון כהלכתו ולכן אי הבאת עד רלוואנטי עומדת לנתבעת לרועץ ותומך בטענת התובע שלא קוימו הוראות סעיף 27(ג) לחוק המעצרים.

בית משפט העליון קבע כי יש לבחון את פעולות רשויות התביעה גם (אך לא רק) במשקפי המידתיות: "על המישטרה והפרקליטות חלה חובה מושגית לנהל חקירה פלילית ולהביא חשודים למשפט תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעת הליכי-שוא כנגד חפים מפשע. בדרך פעולתן של רשויות אכיפת החוק נידרש איזון בין החובה להבטיח את קיום הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר הצבורי והבטחון האישי, לבין הצורך להקפיד על שימוש זהיר, מידתי וסביר בכוחותיהן לשם הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי. כך דרך כלל, וכך בעניינינו." (ההדגשה שלי – א.כ.) בעניינינו אי קיום ראיון מעצר פגעה בזכויות התובע בצורה מהותית ואנושה, והיה בלתי מידתי.

מהסרטון עולה כי בעת מעצרו של התובע הייתה הישתוללות של הקבוצה עליה נימנה התובע ועל כן לא היה דופי באיזוק של התובע, הן בנקודת המישטרה המכונה "מחכמה" או בעת הובלתו לתחנת המישטרה בית אליהו או בעת שהותו שם. התובע טען כי היה במעצר שעתיים כאשר לבסוף הוא שוחרר.

...

אינני מקבל עוד את הטענה שנפל פגם בהבאת התובע תחילה לנקודת המשטרה ב-"מחכמה" ולאחר מכן הובלתו לתחנת בית אליהו.

לכן אין להטיל חבות על המשטרה בשל כך. סוף דבר, לא מצאתי להטיל אחריות על המשטרה בשל האירועים נשוא האירוע השני ויש לדחות את התביעה בהקשר זה. הסעד והתוצאה לתובע נגרם נזק כתוצאה מהחזקתו במעצר במשך מספר שעות (מהבוקר עד ששוחרר בסביבות השעה 16:00) בדמות פגיעה בחירותו.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.