שבר בכף היד: אחוזי נכות וזכויות פיצוי

המומחה ציין כי סוג הפגיעה האמור, אינו מקנה נכות לפי "תקנות הנכים של המוסד לביטוח לאומי (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל – 1969", ולכן בהיעדר סעיף מיוחד לפגיעה זו, יש מקום לשייך את הפגיעה ל'סעיף תיפקודי' כללי - סעיף 35(1)(א) ("ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר - אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות") ולקבוע כי נכותו של התובע עומדת על 1% (ראו חוות דעת מיום 2.5.15).

אלא, שלפי תקנה 2(ב) לתקנות "לא היה הנפגע זכאי לפצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובילבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המאקסימאלי. תקנה זו פורשה בפסיקה באופן שבו בידי בית המשפט שיקול דעת לקבוע את הפצוי בגין נזק לא ממוני עד 10% מהסכום המקסימלי, לא רק מקום בו לא זכאי הנפגע לפיצויים לפי תקנה 2(א) לתקנות, אלא גם כל אימת שבית המשפט סבור כי אין בפצוי לפי תקנה 2(א) כדי לכסות על הנזק הלא ממוני שניגרם לנפגע (ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421, 425 (1989)).

בנסיבות מקרה זה בו לתובע נגרמו שני שברים בכף ידו, בהיתחשב בעיסוקו והצורך הקבוע בשימוש בידיו, לאור חששותיו לפגיעה במקור פרנסתו, אני סבורה כי יהא זה נכון לפסוק לו פיצוי גבוה מהסכום המתקבל לפי תקנה 2(א) לתקנות, ולפיכך פוסקת לו פיצוי בסך 15,000 ₪ בראש נזק זה. סוף דבר סכום הפיצויים הוא כדלקמן: א. הפסדי הישתכרות לעבר 9,200 ₪ הפסד כושר הישתכרות 65,000 ₪ הוצאות 600 ₪ כאב וסבל 15,000 ₪ סה"כ 90,000 [במעוגל] הנתבע ישלם לתובע סכום של 90,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד כדין (13,700₪), וכן הוצאות משפט (על פי קבלות) בצירוף הפרישי הצמדה מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

...

אם אכן השוק סובל מתנודות חריפות, כפי שטוען התובע, וקשה להשוות בין הכנסתו לפני התאונה לבין הכנסותיו בשנתיים שלאחר התאונה ולגזור מהן מסקנה כי שכרו השתבח או שחל שיפור בהשתכרותו, אזי כך גם לא ניתן לבסס מסקנה – כפי טענתו - על ירידה בשכרו שלוש שנים לאחר התאונה כנובעת הימנה.

לאחר ששקללתי את כל האמור, אני סבורה כי יש לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי לעתיד, אשר בהתאם לשכרו עובר לתאונה ולאחריה, עיסוקו, שיעור נכותו ותוחלת שנות עבודתו (עד גיל 70 בהיותו עצמאי), יעמוד על 65,000 ₪ (המשקף סכום שהוא קירוב לחישוב אקטוארי המבוסס על 2.5% נכות).

בנסיבות מקרה זה בו לתובע נגרמו שני שברים בכף ידו, בהתחשב בעיסוקו והצורך הקבוע בשימוש בידיו, לאור חששותיו לפגיעה במקור פרנסתו, אני סבורה כי יהא זה נכון לפסוק לו פיצוי גבוה מהסכום המתקבל לפי תקנה 2(א) לתקנות, ולפיכך פוסקת לו פיצוי בסך 15,000 ₪ בראש נזק זה. סוף דבר סכום הפיצויים הוא כדלקמן: א. הפסדי השתכרות לעבר 9,200 ₪ הפסד כושר השתכרות 65,000 ₪ הוצאות 600 ₪ כאב וסבל 15,000 ₪ סה"כ 90,000 [במעוגל] הנתבע ישלם לתובע סכום של 90,000 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד כדין (13,700₪), וכן הוצאות משפט (על פי קבלות) בצרוף הפרשי הצמדה מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

בנו של המעביד ועובדים נוספים שהיו במקום (כנראה מטעם אינסטלאטור, שאינו צד להליך) חילצו את התובע מן הפיר והוא הובהל לבית החולים "איכילוב" שם אובחן שבר בשורש כף יד ימין (ברדיוס הדיסטלי מימין) וידו גובסה.

חוות הדעת הרפואיות וקביעת המוסד לביטוח לאומי ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו כי התובע שהה באי כושר מלא למשך 181 יום, וכי מיום 1/9/09 נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 41 (10)(ז) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 – בגין הגבלת תנועה בפרק כף היד.

כאב וסבל: בהיתחשב בתקופת אי-הכושר הממושכת, בשיעור הנכות, בפגיעה בידו הדומינאנטית ובהשפעת התאונה על כושר העיסוק, נפסק פיצוי בסך 60,000 ₪.

"סעיף 82 לפקודת הנזיקין []מהוה סייג לסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. הסייג מדבר על מקרים בהם מוטלת על המעביד אחריות לפצוי העובד על פי עילה בנזיקין, אין המל"ל רשאי לחזור אל המעביד כדי שישפהו על הגמלאות ששילם לעובד, למרות שסכום הגימלאות מנוכה מסכום הפצוי בנזיקין שמגיע לעובד מהמעביד. בנסיבות כאלה העובד לא יהיה זכאי לקבל 25% מסכום הפצוי" (ת.א (שלום ת"א) 39800-03-11‏ ‏ אלזוואיידה נ' מגדל (9/5/15)).

...

התוצאה היא שהתובע לא עמד, אפילו בעקיפין, בהוראות החוק, לא מבחינת לשונן ולא מבחינת תכליתן, והוא אינו זכאי לתמריץ שמציע החוק.

לא שוכנעתי כי התובע הודיע למל"ל על התאונה או כי המל"ל ידע או יכול היה לדעת על התביעה, ובנסיבות אלו התובע אינו זכאי לפיצוי נוסף לפי סעיף 330(ג) לחוק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

כאמור, עיקר הפגיעה שנגרמה לתובעת עקב התאונה הייתה שבר בשורש כף יד שמאל, ובעקבות אותה פגיעה נקבעה לה ע"י המל"ל דרגת נכות צמיתה בשיעור 10%, בהתאם לסעיף 35 (1) (ב) לתקנות וזאת החל מיום 01.10.12 (נ/6).

הפסד פנסיה בהתאם להלכה הפסוקה, ניזוק זכאי לפצוי בשיעור 12% מכלל הפסדי ההישתכרות שלו בגין הפסד פנסיה (ראה: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ'צחי טוויג (31.7.14); ת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו, 31.12.2013)).

בהיתחשב באופי הפגיעה, שבר בכף יד שמאל, נוכח תקופת האישפוז, אי הכושר שבהם שהתה התובעת עקב התאונה, הטיפולים אותם היא עברה בעקבות התאונה, הנכויות הזמניות ומשכן שאושרו לתובעת ע"י המל"ל עקב התאונה, הנכות האורתופדית שנותרה לה, ועדותה בפניי באשר לעזרה שנזקקה לה עקב פגיעותיה, וכן בהיתחשב בעובדה כי התובעת לא מצאה לנכון להעיד בעיניין זה את האשה אשר נתנה לה, לטענתה, עזרה במשק הבית מטעם עמותת "גיל הזהב", הנני מעמידה את הפצוי בגין ראש נזק זה על סך 14,000 ₪.

...

בהתחשב במלוא נתוניה האישיים של התובעת שהובאו לעיל, לאור הנכות האורתופדית, שלטעמי, הינה בעלת היבטים תפקודיים, זאת בשים לב לכך שהסעיף בגינו נקבעה נכות זו מתייחס למצב שבו הנכות משפיעה באופן קל על כושר הפעולה הכללי או התנועות, ולפיכך אין להתייחס לנכות זו כנכות רפואית גרידא, ומשלא נמצא טעם לסטייה מהנחת היסוד המקובלת בפסיקה, שלפיה משקפת הנכות בתחום האורתופדיה גם את שיעור הנכות התפקודית וגם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, אני קובעת כי הנכות התפקודית שנותרה בתובעת שווה לנכות הרפואית ועומדת על 10%.

יוצא, אפוא, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 28,000 ₪ במעוגל.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 233,000 ₪.

ממקום הארוע פונה התובע לבית חולים האנגלי בנצרת, שם נתקבל בחדר המיון, נבדק ונימצא כי הוא סובל, בין היתר, מחבלות בכף יד ימין, ברך ימין ובאף ואובחנו אצלו שברים בכף יד ימין.

לפיכך קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, על פי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, קובע בסע' 11: "עובד הזכאי לתשלום על-פי כל חיקוק בעת תקופת אי-כושר לעבודה מטעמי בריאות ... לא יהיה זכאי לדמי מחלה על-פי חוק זה, לגבי התקופה שבעדה הוא זכאי לתשלום כאמור, ... ". מכאן ומאחר והתובע זכאי לפצוי בגין תקופת ההעדרות מהעבודה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין המעביד חייב בתשלום דמי מחלה ודין הטענה להדחות.

הפסד כושר הישתכרות לעתיד כאמור, לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בכף יד ימין, שהיא ידו הדומינאנטית.

...

אין בידי לקבל טענה זו, שכן חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, קובע בסע' 11: "עובד הזכאי לתשלום על-פי כל חיקוק בעת תקופת אי-כושר לעבודה מטעמי בריאות ... לא יהיה זכאי לדמי מחלה על-פי חוק זה, לגבי התקופה שבעדה הוא זכאי לתשלום כאמור, ... ". מכאן ומאחר והתובע זכאי לפיצוי בגין תקופת ההיעדרות מהעבודה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין המעביד חייב בתשלום דמי מחלה ודין הטענה להידחות.

לאחר מכן, לא שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרה כלשהי ולא נראה כי יזדקק לעזרה כאמור בעתיד.

סיכום הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 235,000 ₪.

ד"ר פאולה שטרמן, מומחית לכאב מטעם בית המשפט, קבעה כי בעקבות הפגיעה סובלת התובעת מתסמונת כאב עם מרכיבים חלקיים וקלים של CRPS בשלב של ריפוי, המקנים לה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי תקנה 41(10)(ה) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל).

אין חולק, כי ביום 20.5.2017, קרי, כשלוש שנים וחצי לאחר התאונה נשוא התביעה, הותקפה התובעת על ידי שלושה כלבים, ננשכה בזרועה השמאלית ובשוק ימין, ותוך כדי נסיונה לברוח נפלה ושברה את עצמות הרדיוס והאולנה בשורש כף יד שמאל ואת שני הפטישונים בקרסולה השמאלי.

אדרבא, בשלב מסויים בעדותה אמרה התובעת כי היתה מוכנה לוותר על פיצוי כלשהוא, לו רק ניתן היה להשיב את ידה לקדמותה: "אני לא רוצה כסף ולא רוצה שום דבר. תחזיר לי את היד שלי לחזור בטוב. תחזיר לי לפני. לפני אני הייתי יורדת לצאת (לא ברור) הילד שלי, הוא דרס אותי. אני בלחץ גם. אני לא יכולה לעשות דבר, מה, אני לא רוצה כסף, תחזיר לי את היד. יאללה, אני לא רוצה כסף. אם הוא עוה"ד הנגדי, אני לא רוצה כסף, תחזיר לי את היד בסדר גמור." (עמ' 17, ש' 21 ואילך[footnoteRef:1]).

לא זו אף זו: במסגרת ההודעה על רשימת עדיה ומוצגיה שהגישה ביום 17.1.2021, בהתאם להחלטתו של כב' השופט יואב פרידמן שדן בשעתו בתביעה, הודיעה התובעת כי מטעמה יעידו היא בעלה וחמותה, וכן עובד זר מהודו בשם אדולף קסטלינו; בנוסף הגישה התובעת אישורים על נכותו של בעלה ועל הקיצבאות שהוא מקבל מהמל"ל וכן אישורים על העסקת עובד זר ואישור חברת הסיעוד אודות השכר והתוספות שיש לשלם לעובד זר. במסגרת הודעה זו ציינה התובעת כדלקמן: "חרף מאמצים רבים שנעשו, עדיין חסר לתובעת מספר מסמכים רלוואנטים בעיניין העסקת העובד הזר שמטפל בבעלה, הסובל מנכות קשה, תפקיד שהתובעת מילאה במסירות נפש מאז שנישאה לו, דבר שנבצר ממנה לעשות עקב הנכות שהוסבה לה בעטיה של התאונה הקשה, והתובעת שומרת על זכותה להגיש בפני כב' ביהמ"ש בקשה מתאימה.." בישיבת קדם המשפט מיום 3.3.2021, שנקבעה לאחר הגשת ראיות הצדדים, הצהיר ב"כ התובעת לפרוטוקול כך: "מטעמנו תעיד התובעת. בנוסף מבקשים להעיד עובד זר שמטפל בבעל. הבעל עם נכות קשה מלידה. הידיים שלו קצרות ואין תיפקוד של הידיים, והוא מקבל קצבה. עד התאונה התובעת טיפלה בו. לאחר התאונה נאלצו התובעת ובעלה להעסיק עובד זר, כי התובעת לא יכולה לטפל בו יותר. קבלתי לפני יומיים אישור לגבי מועד תחילת ההעסקה של אותו עובד זר - 23.2.14, ממש בסמוך לאחר התאונה. זה העובד הזר הראשון שהעסיקו, והוא איתו עד היום". עולה אפוא, כי הטענה לפיה בגין פגיעתה בתאונה לא היה בידה של התובעת להמשיך ולטפל בבעלה הנכה כפי שעשתה עד אז, ועקב כך נאלצו לשכור את שירותיו של עובד זר, הגם שלא נטענה במפורש בכתב התביעה, נטענה ברחל בתך הקטנה הן במסגרת ההודעה על הגשת מוצגים מיום 17.1.2021 והן בישיבת קדם המשפט מיום 3.3.2021; חרף זאת, לא באה מצד הנתבעים כל היתנגדות לטענה זו, לא לאחר הגשת מוצגי התובעת ולא בקדם המשפט, הגם שזה היה מיועד להעלאת התנגדויות, ככל שישנן, למוצגי הצד שכנגד (החלטה מיום 27.10.2020); בדומה, לא הועלתה כל היתנגדות להגשת המוצגים הקשורים לנכותו של ח' ולהעסקת עובד זר לצורך הטיפול בו. היתנגדות כאמור לא הועלתה גם לאחר קדם המשפט, בו הועלתה במפורש טענת התובעת, ועד למועד שמיעת הראיות, כשנה ומחצה לאחר מכן.

...

מכל האמור לעיל, ונוכח קביעתי על העמדת חלף-שכרה של התובעת עובר לתאונה על בסיס של 5,600 ₪, מצאתי לנכון להעמיד את נכויותיה הזמניות של התובעת, על דרך האומדנא, על השיעורים הבאים, ובהתאם לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר כדלקמן: למשך 3 חדשים (דצמבר 2013 - פברואר 2014) יש לפסוק לה פיצוי על פי הפסד שכר מלא, קרי, 3 חדשים X 5,600 ₪ = 16,800 ₪ למשך 9 חדשים נוספים (מרס - נובמבר 2014), עד למלֹאת שנה מהתאונה, יש לפסוק לה פיצוי על פי נכות זמנית של 50%, קרי, 9 חדשים X 50% X 5,600 ₪ = 25,200 ₪ לאחר מכן ועד לפגיעתה באירוע תקיפת הכלבים ביום 20.5.2017, סך הכל כ - 29 חדשים - לפי הנכות הצמיתה שנקבעה לה על ידי מומחית בית המשפט - 10%, קרי, 29 חדשים X 10% X 5,600 ₪ = 16,240 ₪.

אוסיף, כי לא שוכנעתי כי רכשה מכשירי חשמל כגון מייבש כביסה, מדיח כלים ושואב אבק רק בגין פגיעתה בתאונה, כטענתה (עמ' 11, ש' 17).

כאב וסבל בהתאם להוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 ועל פי נכותה הרפואית של התובעת וגילה, יש לפסוק לה סך של 20,970 ₪ בפריט זה. סך כל הנזק נזקה של התובעת מסתכם איפוא, בסך של 216,838 ₪ כדלקמן: הפסדי שכר בעבר: 92,549 ₪ אובדן כושר השתכרות : 70,000 ₪ הפסדי פנסיה: 20,319 ₪ עזרת הזולת : 10,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות: 3,000 ₪ כאב וסבל: 20,970 ₪ סיכום: 216,838 ₪ סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 216,838 ₪.