שביתה נהגים תחבורה ציבורית: השלכות משפטיות

ביום 2.11.14 הגישה המבקשת בקשה לבית דין זה (סק 850-11-14) בה טענה כי ביום 29.10.14 ננקטה על ידי עובדים במבקשת, חברי המשיב, שביתה פראית ללא כל התראה, בת שלוש וחצי שעות, בה הושבתה התחבורה הציבורית שמספקת המבקשת בשעות הבוקר באיזורי מודיעין ומודיעין עילית ונחסמו הכניסות והיציאות לחניוני החברה ונמנע מעובדי המבקשת שרצו לעבוד לבצע את עבודתם.

כמו כן, קובע סעיף 33יא לחוק כי בית הדין לעבודה מוסמך ליתן צו מניעה או צו עשה, וכן לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בגין הפרת איסור זה. לדעתנו, העובדה שהמחוקק קבע איסור פיטורים והרעת תנאים של עובד בשל חברותו או פעילותו באירגון עובדים, וכן קבע תרופות שבית הדין מוסמך להעניק בגין הפרת איסורים אלה, אין משמעותה כי מדובר ב"סיכסוך משפטי" שאין לשבות בגינו.

בהתאם לכך, להיתנכלות לחברי ארגון עובדים בשל חברותם או פעילותם באירגון ישנה השלכה ישירה על האינטרסים הכלכליים של הקולקטיב של העובדים.

במזכר הדוא"ל נאמר כי "מדובר בנהג מאד בעיתי, שמתסיס, עושה בכוונה בלגן ומייצר מריבות עם כולם בסניף". המבקשת מצביעה על מיזכר דוא"ל זה ועיתויו, כהוכחה להיעדר קשר בין ההחלטה לזמן את מר אליה לשימוע לפני פיטורים, לבין מינויו כנציג עובדים במשיב.

...

על רקע האמור, לעיל, החלטנו כי בשלב הנוכחי, שיקולי מידתיות מצדיקים הגבלת השביתה למתכונת שפורטה בסעיף 37.6 לתגובת המבקשת בסב"א 33332-09-14, זאת בהיבט של אי קיום שביתה בסניף מסויים מעבר ליום אחד, וזאת למעט בסניף עפולה, לגביו איננו קובעים מגבלה כזו.

התוצאה התוצאה היא שהבקשה לסעד זמני מתקבלת בחלקה בלבד, באופן שעד להחלטה אחרת, לא יורשה למשיב לנקוט שביתה בסניפי המבקשת שאינם סניף עפולה, מעבר ליום אחד.

לגבי סניף עפולה – הבקשה לסעד זמני נדחית.

עניין זה בא לידי ביטוי באופן חד משמעי בהודעת משטרת ישראל אשר הוגשה לתיק (מכתב נצ"מ שלום בוריה מיום 2/8/15) ולפיה: "2. מבלי שיהיה באמור היתערבות או הבעת עמדה בנוגע לסכסוך העבודה, נבקש להביא לידיעתכם כי להשבתת הרכבת הקלה באופן פיתאומי ללא מתן הודעה מוקדמת לציבור וללא הערכות מתאימה, יש השלכה על שלום הציבור וביטחונו. 3. השבתת הרכבת צפויה לגרום לריכוזי קהל גדולים בנקודות חיכוך ברחבי העיר וכן לגרום לעומסי תנועה חריגים באזורים אלו ובכלל. 4. האמור לעיל צפוי להשפיע על שלום הציבור וביטחונו וכן על הסדר הצבורי בירושלים". (דגש שלי ש.ש.) והדברים מדברים בעד עצמם.

בכך קיימה את החובה הנובעת מהאיזון הראוי בין שני שותפים ליחסי העבודה וחובת קיום הסכמים ויחסים משפטיים ביניהם בתום לב, כאמור בפסק הדין הנ"ל. על פי הפסיקה גם אם לא מדובר בפררוגטיבה של מעביד, מדובר לכל הפחות בפריבילגיה של מעביד ובסמכות ההנהלה לנהל באופן יעיל וראוי את המפעל התעשייתי לצד חובת העובדים לקיים את החובות המוטלות עליהם.

אלא שהפוסל במומו פוסל, שכן מי שנהג בבריונות לשמה הם הנהגים, וועד העובדים וההסתדרות לצדם, מבלי שתמחה בידם על היתנהלות זו. סוף דבר המשיבים השביתו באופן פראי ובלתי מידתי את הרכבת הקלה על חשבון רווחתם של תושבי ירושלים, נוסעי הרכבת, עד ל- 140,000 איש, מבלי שהיה בסיס עובדתי כלשהוא ולו לכאורה לטענה בדבר פגם בבטיחות הנהגים או בבטיחות הנהיגה.

השביתה סיכנה סיכון ביטחוני אישי וביטחוני כללי את תושבי ירושלים, התיירים וכל מי שהיה בעיר באותה העת, לכל הפחות במסלול נסיעת הרכבת, הגם שנוצרו עומסים בתחבורה הציבורית מעבר לכך.

...

בבחינת מאזן הנוחות בנסיבות שבפנינו, לעניין מתן סעד זמני של צו מניעה, מצאנו כי לא ייגרם לנהגים ולמשיבים כל נזק או אי נוחות, שלא הייתה קיימת גם בתכנית הקודמת, במתן הסעד האוסר עליהם לשבות .

על כן מצאנו כי חד משמעית נוטה הכף למתן צו מניעה המורה לעובדים לחזור לעבודה מלאה, סדירה ותקינה במסגרת לוח העבודה החדש כפי שאושר על ידי משרד התחבורה.

מצאנו כי השביתה ששבתו העובדים הייתה שביתה לא מוגנת, בלתי מידתית ופראית והסבה לכל הפחות לציבור בירושלים נזק רב בימי חופשה שרביים אלה.

לאחר שהורה משרד התחבורה למשיבה לבטל כליל את תנועת הרכבות, הוציאה המשיבה הודעה נוספת לתקשורת ולאתר האנטרנט שלה לפיה חלה "שביתה כללית ברכבת הקלה בעקבות הודעת מרבית הנהגים שלא יגיעו היום לעבודה" (נספח 13 לכתב התשובה).

כלומר, מדובר בהשבתה שאירעה לפי הוראת משרד התחבורה על פי דין, שכן סעיף 7 להיתר ההפעלה קובע במפורש כי: "האמור בהיתר זה כפוף להוראות הפקודה ותקנותיה ולהוראות המנהל על מסילת ברזל מקומית". נמצא, איפוא, כי לא הוצגה תשתית עובדתית או משפטית מספקת לטענה בדבר הפרת חובות הקבועות בדין מצד המשיבה, והסכויים כי הטענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה בעיניין זה אינם סבירים בעיניי.

כך, הגדרת הקבוצה המוצעת בבקשת האישור היא: "כל אדם אשר ביקש לעשות שימוש בשרותי ההסעה הציבורית של המשיבה החל משנת 2011 ונפגע מכך שהמשיבה לא סיפקה את שירותיה בכלל או שספקה אותם באיחור מחמת שביתה/עיצומים/תקלות או כל סיבה אחרת, ובכלל זאת ניזקי השביתה בחול המועד סוכות 2015 (להוציא את ניזקי השביתה מיום 2.8.2015)". המבקש לא הציג תשתית משפטית להכרה בזכותו החוזית של כל אדם אשר עלה בדעתו לנסוע ברכבת, אף אם ישב בדלת אמותיו או התהלך ברחוב, וזאת מבלי שרכש כרטיס נסיעה הלכה למעשה.

אלא שבבקשה וממילא גם בתשובה ובטיעוני הצדדים, לא נפרשה תשתית לבירור שאלה זו והשלכותיה.

...

המסקנה העולה מהמקובץ, הינה כי לא נמצאה תשתית ראייתית ומשפטית מספקת לביסוס טענת המבקש בדבר קיומה של עוולת הרשלנות כלפי המשיבה, ולא נראים סיכויים סבירים כי הטענה תוכרע לטובת הקבוצה.

ממילא גם אין בסיס לעילת תביעה אישית מצד המבקש בגין עילה זו. סוף דבר סיכומו של דבר, דין בקשת האישור להידחות, על שום שלא עלה בידי המבקש לשכנע בדרגת הסבירות הדרושה, כי בידיו עילת תביעה אישית כנגד המשיבה, או כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט משותפות, אשר יש אפשרות סבירה שתוכרענה לטובת הקבוצה.

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית נדחית אפוא.

השוטרים לא הזהירו את המבקש מפני ההשלכות המשפטיות שיש לסירובו ליתן דגימת אוויר נשוף.

בהתאם לקבוע בסעיף 57 ב, ניתן לערער על החלטה זו של קצין המישטרה לפני בית המשפט לתעבורה , כדלקמן: "57ב. (א) בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לידון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השמוש; בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר.

נפסק לא אחת, כי נסיבות האישיות של המבקש, קשות ככל שיהיו, נסוגות מפני האנטרס הצבורי עליו אמון בית המשפט.

עת בוחן בית המשפט את החלטת קצין המישטרה, עליו לשקול את נסיבות הארוע הספציפי, את נסיבותיו האישיות של הנהג (הרשעותיו בתחבורה, גילו, מקצועו, האם הוא מפרנס מישפחה וכד'), ובעיקר את הזיקה שבין בעל הרכב לבין הנהג.

בנסיבות אלה, לטעמי, השבתת הרכב מחוייבת המציאות, ומתיישבת היטב עם המסר שיש לשגר לציבור ועם כוונת המחוקק שעה שתיקן את ההוראה הנדונה בדבר השבתת רכבים בהם מבוצעות עבירות חמורות כגון נהיגה בשיכרות.

...

הנסיבות הרלוונטיות – ראיות טובות, נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של המבקש לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את הצדדים באתי לכלל מסקנה, כי אין בנימוקי הבקשה כדי להיעתר לסעד המבוקש ועמדתי זו הובעה בפני הצדדים בתום הדיון אשר התנהל לפני ביום 08.06.2014.

בנסיבות האמורות לעיל הבקשה נדחית.

על פי העולה מהבקשה, כמו גם מחומר החקירה שהונח בפניי, בתאריך 29.1.23 בסמוך לשעה 23:50, נתפס לכאורה אחיו של המבקש, מר מוחמד ריאן (להלן: "הנהג"), כשהוא נוהג ברכב בריכוז האלכוהול בדגימת אויר נשוף שלו עמד על 662 מק"ג. בהתאמה, נערכו לנהג שימועים, רישיונו נפסל למשך 30 ימים וגם הרכב הושבת, כאמור.

כידוע, לא די באזהרה כללית כדי לצאת ידי חובה וכדי לעמוד בסייגים הקבועים בסעיף, יש צורך באזהרה ספציפית בנוגע לעבירות השכרות (ולעתים אף בה לא די, ר' עניין אמברם), עוד בחנתי, טרם החלטָתי, את מצבו של הרכב, השמוש שנעשה בו במהלך היום יום, הפגיעה בחיי היום יום של המבקש על כל ההשלכות הכרוכות בכך והחלופות התחבורתיות העומדות בפני המבקש ומשפחתו לרבות שכירת רכב חלופי, ותחבורה ציבורית.

לבקשת הבן להשתמש במכוניתו של אביו יש 'תג מחיר' חינוכי ומשפטי.

...

במקרה דנן, גם שיקולים אלה מביאים אותי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות האמורות לעיל,  לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטת הקצין ואני דוחה את הבקשה.