שאלו את ההבדל בין דינו של בית הדין הרבני בנושא סדרי הדין לדינו של בית המשפט

לזאת אוסיף הבהרה חשובה אשר ניתנה על ידי השופט נ' הנדל (כתוארו אז) בבג"ץ 5105/19 פלונית נ' בית הדין השרעי עכו, פסקה 5 (19.4.2021): "[...] כאשר צד להסכם שקבל תוקף של פסק דין מבקש את ביטולו בשל פגם שנפל בהסכם עצמו – דוגמאת עושק, כפייה או הטעה – עליו לעשות זאת באמצעות הגשת תובענה חדשה לערכאה בה ניתן פסק הדין, ולא באמצעות מסלול העירעור הרגיל, הרלוואנטי רק לפגמים שנפלו בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין. [...] ממילא, אין בויתור על זכות העירעור כדי להשליך על תביעת הביטול, ולהצדיק את השהוי בהגשתה, שכן מדובר בשני מסלולים מקבילים ועצמאיים." (ההדגשה הוספה והציטוטים הפנימיים הוסרו – א.ש.).

כך קובע סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, שזאת לשונו: "מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק [...] לתת צוים לבתי דין דתיים לידון בענין פלוני לפי סמכותם או להמנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובילבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו היזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.". סמכות ייחודית זו הוסברה על ידי השופט מ' אלון (כתוארו אז) במילים אלו: "[..] עיקרון הכיבוד ההדדי מחייב, כי בית המשפט המחוזי יימנע מלדון בעיניין שנידון בבית הדין הרבני ולא יעודד בעל דין, שאינו שבע רצון מפסיקתו של בית הדין הרבני, לבוא ולחסות בצל שפוטו של בית המשפט המחוזי, ההבחנה בין ביטול פסק-דין בתקיפה ישירה לבין היתעלמות מפסק-דין בדרך התקיפה העקיפה הנה סמנטית בלבד, וספק גדול בעיניי ובלבי, מה מידת ההצדקה לקיומה כל עיקר. הסדר הצבורי ומדיניות משפטית תקינה מחייבים, כי הדיון בתוקפו של פסק הדין נתון הוא תחילת כל דבר בידי ערכאת העירעור של בית הדין הדתי, ולאחר מכאן, ובסופו של דבר, בידי בית המשפט הגבוה לצדק." (ראו: בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, פסקה 26 לפסק דינו של השופט אלון (1984); ההדגשה הוספה – א.ש.).

החלטתו זו של בית המשפט המחוזי חזרה איפוא על הטעויות בנושא הסמכות אשר נפלו בהחלטתו הקודמת ובהחלטותיו של בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

לאחר עיון בכתובים אשר הונחו לפניי על ידי בעלי הדין, החלטתי לדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותיי לפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כמו כן החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטות קמא – זאת של בית המשפט המחוזי וזאת של בית המשפט לענייני משפחה – ולקבוע כי הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתוקפו של הסכם הגירושין נתונה בידי בית הדין הרבני.

לאור כללי הסמכות העניינית, אשר נמצאים עמנו מקדמת דנא, סבורני כי בקביעתו אחרונה זו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה.

הערעור מתקבל אפוא, וההחלטות קמא מבוטלות בזאת.

אני קובע כי הסמכות לדון בכל טענות המשיבה בדבר זכאותה לביטולו של הסכם הגירושין ובטלות ההליך אשר התקיים בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין הרבני, ולו בלבד.

הבנק הגיש ערעור משלו בו הלין על סוגית החבות, והתמקד בטענה לפיה צו העיקול, שניתן לאחר מתן פסק-הדין של בית הדין הרבני פקע "בשל חוסר מעש", כי צו העיקול פקע לאור מחיקת התביעה בבית הדין; וכי גם אם הבנק כשל בהתנהגותו, הרי אין קשר סיבתי בין היתנהגותו לבין הנזק.

הבנק טוען בהקשר זה, כאמור, כי הוראת סעיף 7ג(ה) לחוק כפיית ציות, אליה הפנה בימ"ש קמא, המורה כי "זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע" אינה חלה משעסקינן בצו עיקול שניתן לאחר מתן פסק דין, ומפנה לתקנה ק"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, גם לתקנה 370(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וגם לתקנה 126 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979.

מ"מ יו"ר הועדה, ח"כ שאול יהלום, הבהיר "... כאן יש הבדל בין שתי הערכאות" (פרוטוקול ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 06.09.2000).

לא זו בלבד שהבנק לא טען אז שסעד כזה אינו אפשרי, אלא שהוא הסכים שכתב התביעה יתוקן כך שזה הסעד שייתבע בו. מבחינת המובן מאליו הוא שהשאלה אם צ'צ'יק אמנם זכאית לקבל את הסעד לעיל, קרי, סכום החוב שיהיה בתיק ההוצל"פ ביום מתן פסק הדין - היא שאלה נפרדת.

אלא משהכספים נושא צו העיקול נועדו להבטיח את תשלום החוב של שינובר לצ'צ'יק, ומשהחוב עבר להליכי גביה בהוצל"פ, ממילא מנגנון השיערוך הקובע הוא זה שבתיק ההוצל"פ. ההיתלבטות לגבי היום הקובע, יום הגשת התביעה המתוקנת, או יום מתן פסק דינו של בית משפט קמא, היא חסרת תוחלת מעשית, משממילא הסכומים הרלבאנטיים גבוהים מסכום התביעה שהועמד על סך 867,000 ₪, המהוה את תיקרת סכום החיוב.

...

כן נטען כי גם העתירה החלופית – לפסוק את הסכום שנתבע- 867,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה המקורית, דינה להידחות בהיותה עותרת לכפל ריבית והצמדה.

להפרת הבנק את צו העיקול לא ניתן הסבר עובדתי גם לא הצדק משפטי, ובדין מצא אותו בימ"ש קמא אחראי לנזקי צ'צי'ק. דין ערעור הבנק להידחות.

לעמדתי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי חלף הסכום שנפסק ע"י בימ"ש קמא [563,727 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה] יבוא 867,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה", אף לזכות את צ'צ'יק בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. יהודית שבח, שופטת, סג"נ השופט י. אטדגי: אני מסכים.

בית המשפט מצוה לבדוק מעצמו – בכל עניין ועניין – אם בעל הדין קנה סמכות להדרש לעניין שהובא לפניו להכרעה [בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 616 (1994)].

כפי שנקבע בע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (נבו 6.12.2006): "סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסיכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. בצד הנתונים האובייקטיביים של העניין, נודעת חשיבות גם לפן הסובייקטיבי, הבוחן את היתייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פד"י נו(6) 295; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 13; רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פד"י נד(4) 337).

בע"א 4291/17 עו"ד אלפריח נ' עריית חיפה, בפיסקה 15 לפסק הדין (נבו 6.3.2019) (להלן: "עניין אלפריח"), עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מ' מזוז) על ההבחנה בין תקיפה ישרה לתקיפה עקיפה, בציינו כי: "בהכללה ניתן אפוא לומר כי מקום בו מרכז הכובד של ההליך הוא עניין שבסמכות בית המשפט האזרחי או הפלילי, והתקיפה העקיפה מתייחסת לשאלה משנית העולה באופן אינצידנטאלי לסוגיה העיקרית, ושההכרעה בה דרושה לצורך ענין הנידון בפני בית המשפט, הנטיה היא לאפשר תקיפה עקיפה, בהעדר סיבה מיוחדת לשלול. יצויין כי המצב האופייני לתקיפה עקיפה היא העלאת הטענה נגד האקט המנהלי כטענת הגנה. לעומת זאת, מקום שמהותו האמיתית של ההליך או מרכז הכובד שלו הוא בהכרעה בשאלת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, ובמיוחד כאשר מושא התקיפה הוא שיקול הדעת השלטוני גופו, או כאשר מדובר בסוגייה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה, יש להימנע בדרך כלל מבירור הענין במסגרת תקיפה עקיפה". מאופן ניסוח התביעה והגדרת הסעדים המבוקשים בתביעה, הרי שליבת התובענה עניינה עתירת התובע להקצות לו, בהקצאה ראשונית ובפטור ממכרז, את מיגרש 64 בדמי חכירה מהוונים לפי שיעור של של 31%, ולא לפי שיעור של 91%, כמתחייב מהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1273.

...

סיכומו של דבר, לפי מבחן המהות, אין מדובר בתביעה בעלת אופי אזרחי-מסחרי, אלא בתביעה בעלת אופי מנהלי.

לפיכך, התביעה נדחית מחמת העדר סמכות עניינית.

כאמור, התביעה נדחית מחמת חוסר סמכות עניינית.

ביום 24.1.22 הגישה המשיבה לבית הדין הרבני בקשה לקביעה כי לבית הדין הרבני הסמכות לידון בנושא מזונות הקטינים "שנכרכו כדת וכדין בתביעתה לגירושין". ביום 14.2.2022 נתן בית הדין הרבני החלטה במסגרתה נידרש למחלוקת בשאלת סמכותו לידון בסוגיית מזונות הקטינים, ובה קבע כדלקמן: "...היות וכידוע נושא זה של כריכת המזונות לתביעת הגירושין מונח כעת פעם נוספת לפתחו של בג"ץ באופן שבשלב זה על פי החלטת בע"מ 7628/17 ביה"ד אינו קונה סמכות בנושא מזונות הילדים אלא בהסכמת שני הצדדים, אולם על פי החלטת ביה"ד הגדול בתיק 1250217/3 יש לנהוג על פי לשון סעיף 3 לחוק וביה"ד יכול לקנות סמכות בנושא מזונות הילדים וזאת בהתקיים מבחני הכריכה ובשלב זה ביה"ד הרבני רואה בהחלטה זו את ההחלטה האחרונה בנושא, ועתה הדברים מונחים פעם נוספת לפני בג"ץ בתיק מס' 7880/21 הרי שביה"ד אינו סבור כי יש ליתן החלטה כבר בשלב זה, וביה"ד סבור שבנסיבותיו של תיק זה בו הצדדים מתגוררים תחת אותה קורת גג יש להמנע מפסיקה בנושא הסמכות הנ"ל ולדון אך בתביעת השבת הוצאות, ככל שתעלה כזו, בגין הוצאות שהוציא מי מן הצדדים". ביום 27.6.2022 היה קבוע לצדדים דיון קדם משפט לפני בית המשפט קמא.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור ובתשובה לה, החלטתי לידון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה, בהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה דינה של בקשת רשות העירעור סילוק על הסף לאור היתנהלות המבקש, היותה תביעה "תיאורטית" או משום שהמבקש "לא עתר לסעדים בעיניין מזונות ילדיו בפני בד"ר, שלא אחת הזמין את הצדדים להתדיין בפניו בהסכמה ולקדם את ההליך" (ס' 38 לתשובה).

שכן, בית המשפט העליון בפסיקתו בבג"ץ פלמן לא היסס לחזור על הילכת שרגאי ולחזקה, כאשר לצורך המחשה מה היא החלטה של בית דין רבני לעניין סמכותו ש"לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות שבעטיים הכרעתה בטלה" הובאה דוגמה קונקרטית אחת בלבד – " כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון תביעת ילד למזונותיו), ואף על פי כן קבע בית הדין הרבני כי בסמכותו לידון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת הגירושין. במקרה הזה החלטתו של בית הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה" (שם, בעמ' 139 לפסה"ד).

טענת המשיבה באשר לקיומן של פסיקות מאת בתי דין רבניים מהעת האחרונה, לרבות בין הדין הגדול בירושלים, שרואים בהילכת שרגאי הלכה שבוטלה, אינה צריכה להוות שיקול בשיקולי ביהמ"ש קמא אם לידון בתביעה למזונות הקטינים המונחת לפניו.

יפים לעניין זה דברי השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 5376/08 שלום סמיה נ' בית הדין הרבני האיזורי בתל-אביב (פורסם בנבו, 8.4.2010) : "משמוגש הליך שפוטי בפני ערכאת שיפוט מוסמכת, מוטלת עליה חובה לידון ולהכריע בו. אין ערכאת שיפוט רשאית לומר כי, על אף שקנויה בידה סמכות שיפוט, היא אינה רוצה, משיקוליה שלה, להפעיל את סמכותה ולהכריע בהליך. קיום סמכות שיפוט להכריע בהליך משמעו חובה להכריע, להבדיל מאופציה או רשות להכריע. הסמכות השיפוטית, והחובה להפעילה, עם הגשת הליך, צועדות יד ביד, באין מפריד " (שם, פסקה 15).

...

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה בחירת בית המשפט קמא להימנע מלדון בתביעה למזונות הקטינים תואמת את הוראת סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, או עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבג"ץ פלמן.

איני מקבל את טענת המשיבה לפיה תביעת מזונות הקטינים שהגיש המבקש לביהמ"ש קמא היא "תביעה רכושית בתחפושת" ומכאן שהיא בגדר ענייני הרכוש שנכרכו לתביעת הגירושין אותה הגישה לבית הדין הרבני האזורי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

באשר לשאלות המיסוי או היטל השבחה, סבור בית הדין שלא הגיעה העת לידון ולהכריע בעיניין.

נושא זה של נכסי קריירה, מוניטין אישי ופערי הישתכרות, מקורו בסעיף 8.2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המאפשר לבית הדין לקבוע איזון לא שוויוני: "בהיתחשב בין השאר בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההישתכרות של כל אחד מבני הזוג". לעניין זה נביא מה שכתב הרכב דנן בתיק 1156273/4: "החוק מדבר על "נכסים עתידיים". לאמור, נחזה את העתיד, האם למי מהצדדים צפוי להגיע נכס עתידי בדמות פערי הישתכרות, כתוצאה מהחיים המשותפים.

האיש הגיש לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור, וזו נדחתה, וכך כותב ביהמ"ש העליון: "אשר לשאלת המס הכרוך בתשלום השווי למשיבה, הרי אף היא נבחנת בשים לב לתשתית העובדות והנסיבות בכל מקרה קונקריטי. מעבר לידרוש אוסיף, כי טענות המבקש אינן מגלות טעות בפסק הדין בנסיבות העניין דנן. בית המשפט קבע, כי למשיבה חלק במניות והורה למבקש להעביר לה את חלקה בכסף ולא במניות בעין. ככל שיותיר המבקש את המניות בידו ויעביר למשיבה את שוויין מכיסו, הרי לפנינו מכר רעיוני מאת המשיבה למבקש, וככל שימכור את המניות לצד ג' על מנת להעביר לה את חלקה, הרי לפנינו מכר רעיוני של המשיבה לצד ג'. בשתי החלופות הללו לפנינו מכר רעיוני שעורכת המשיבה, ולפיכך עליה לשאת בחבות המס הכרוכה במכר המניות, ככל שישנה. על רקע זה, העמיד בית המשפט לעינייני מישפחה אפשרות למבקש להציג אישור מאת רשויות המס בדבר חבות במס, בין אישור תשלום מס בפועל במכר לצד ג', ובין אישור עיקרוני בדבר חבות במס בגין העברת מניות המשיבה אל המבקש. אולם, על המבקש להבחין בין החבות במס הכרוכה בהעברת המניות מן המשיבה אליו, לבין החבות במס הכרוכה בהעמדת מימון ממקורותיו לצורך תשלום התמורה בגין מניות המשיבה. מס אחרון זה אינו מעניינה של המשיבה ולכן אין מקום שישליך על סכום התמורה בעד המניות. כשם שצד ג' הרוכש את המניות לא יוכל להנות מתחשיב נטו בהתאם למס הכרוך בהעמדת מקור המימון, כך הוא הדין אף ביחס למבקש. ודוק: המבקש עשוי לבחור בדרכים שונות למימון תמורת המניות, ביניהן מימון ממקור נזיל שהעמדתו אינה כרוכה בכל מס שהוא, מימוש נכס תוך חיוב במס בשיעור פלוני או משיכת דיבידנד הכרוכה במס בשיעור אחר, וברור שאין לקבל שבחירתו תשליך על התמורה שתנתן למשיבה בעד חלקה במניות." (הדגש אינו במקור) הדברים ברורים ומשליכים לנדו"ד. אם לאשה היה חלק במניות החברה והן היו רשומות על שמה, ומשכך העברתן ע"ש האיש הייתה כרוכה במס, על האשה היה לשאת בו. אך אם היה מחליט האיש למכור את מניות האשה לצד ג', אין האיש יכול לנכות מחלקה את המס ששולם בגין המכירה.

הצדדים שאלו את המומחה שאלות, בהתאם להחלטות בית הדין, והוא השיב תשובות ראויות.

ואולם בית הדין הרבני הגדול (ראו תיק (גדול) 7894-62-1 פלונית נ' ארנטרוי (1.4.2008)), קבע, בהסתמך על הוראות תקנה 258(יב) לתקנות, כי: "בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסוימת במשפט המתנהל בעיניינו. בדרך כלל, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. מעמדו העדיף של מומחה מטעם בית הדין מביא גם לכך כי ככלל הוא אינו אמור להחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית הדין, וככל שיש צורך בכך הוא יידרש רק ליתן תשובות בכתב לשאלות הבהרה שיוגשו על ידי בעל דין. (ראו והשוו: תקנה 258יב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וסעיף 8(ד) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, התשנ"ה-1995)". כאמור, בית הדין אינו מוצא כל דופי בהתנהלות המומחה, וכי היתנהלותו המקצועית בתיק זה, ראויה לכל שבח, בהיותו ידו הארוכה של בית הדין לבחינת שווי החברות ואיזון הנכסים, ומשכך בית הדין מסתפק בשאלות הצדדים ותשובותיו של המומחה, שהן מלאות וברורות, ואינו רואה מקום להזמינו לחקירה.

...

ע"מ לעשות סדר בדברים, נביא את החלטת הרכב דנן מיום 2.1.2020: "בית הדין סבור כי לאישה זכות למזונות כל עוד לא חולק הרכוש. שהרי במקרה שלפנינו אין לחייב את האישה בגירושין, ואם הייתה מקבלת את חלקה ברכוש הרב, ודאי יכלה לכלכל עצמה. אין לאפשר מצב בו הרכוש יישאר בידי הבעל, והאישה לא תקבל מזונות עקב גירושין. שאם כן צודקת האישה שאין להתגרש קודם חלוקת הרכוש. ברם, עם חלוקת הרכוש יופסקו מזונות האישה לחלוטין. ובעניין הוצאות המדור ואחזקתו, יבחן בית הדין את חלקו של האב במרכיב זה בזמן המתאים.

חקירת המומחה ע"י ב"כ האישה בית הדין הבהיר במספר החלטות, שאין לאפשר חקירת מומחה מטעם בית הדין אלא במקרים חריגים, ואין כאן המקום לעשות זאת.

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן: המומחה ימציא לבית הדין פסיקתאות ביחס לנכסים ההוניים של האיש - ארבעת קופות הגמל (מיטב דש), שני ביטוחי מנהלים ושתי קרנות פנסיה, וקרן השתלמות.