רשלנות רפואית: פגיעה בשלפוחית השתן

על יסוד כל האמור מצא המומחה כי "ביצוע פעולת הוואקום... היה לפי הפרקטיקה הרפואית המקובלת המבוססת על הספרות הרפואית ונייר העמדה. חשוב להדגיש כי ניתוח קיסרי אינו מהוה פיתרון קסם לכל הבעיות המתגלעות בלידה וכי במצבים מסוימים הוא אף עלול היה להיות מסוכן יותר הן לבריאות האם והן לחיי העובר. התחלואה והתמותה האימהית בניתוח קיסרי הן גבוהות יותר מלידה מכשירנית. משך ההחלמה מניתוח קיסרי ארוך יותר ולניתוח יש השלכות עתידיות על אפשרות לסיבוכים בהריונות הבאים של ניתוחים קיסריים חוזרים, פגיעה בשלפוחית השתן, השופכה, המעי, זהום, דימום, סבוכי הרדמה ושילייה נעוצה בצלקת הניתוח אשר כולם כרוכים בעליה בשיעור התחלואה והתמותה האימהית העתידית. המומחה ציין שעל המיילד לאזן בין הסיכונים והיתרונות של שתי האפשרויות לסיום הלידה, ולהחליט על דרך הפעולה הבטוחה יותר ליולדת ולעובר, כמובן תוך דיון עם היולדת". המומחה הוסיף שלדעתו התמלאו התנאים לבצוע לידת וואקום.

האם העדפתה של לידת וואקום על פני לידה בניתוח קיסרי היא בגדר רשלנות רפואית אף שכאמור לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השמוש בואקום לבין מצבה הרפואי של התובעת, אתייחס גם לקיומה של התרשלות כלשהיא בטיפול בתובעת והאם העדפת סיום הלידה באמצעות וואקום במקום ניתוח קיסרי היא בגדר רשלנות רפואית.

...

לאור כל האמור מצאתי שיש לקבוע שהסכמתה של התובעת לביצוע לידת הוואקום הייתה הסכמה מדעת.

סיכום אשר על כן התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאותיהם, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום של 5,000 ₪.

רקע ענייננו בעירעור על פסק דין שדחה תביעה נזיקית שהגישה המערערת נגד המשיב 1, מרכז רפואי הלל יפה (להלן: בית החולים) והמשיב 2, משרד הבריאות, ובמסגרתה טענה המערערת כי בית החולים התרשל באיבחון היצרות בתעלת השידרה שלה והעניק לה טפול שאינו הולם את מצבה הרפואי, ובעקבות כך נגרמו למערערת נזקים רפואיים, ובהם פגיעה קשה בשלפוחית השתן וכן פגיעה ברגליה המגיעה כדי נכות.

...

עם זאת, סבורני כי יש מקום להתערב בהוצאות שהשית בית המשפט המחוזי על המערערת, כמפורט בפיסקה 40 להלן.

כזכור, לעניין טענת המערערת לפיה חל בענייננו הכלל של "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) קבע בית המשפט המחוזי כי היסוד השלישי בסעיף 41 הנ"ל, קרי ש"המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה", אינו מתקיים בענייננו.

שיקול זה יש להביאו בחשבון בפסיקת ההוצאות, ואף הוא מוביל למסקנה כי יש להפחית מההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי [השוו: ע"א 4821/00 פרננדס נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, סעיף 8 (לא פורסם, 13.1.2002)].

סוג הניתוח והיקפו כפי שבוצע בשנת 2006 לא היה שונה מסוג הניתוח והיקפו לו היה מבוצע בשנת 2006 והמהלך אחרי הניתוח שהסתבך בפיסטולה ודליפת שתן אינו פרי רשלנות אלא סיבוך פוטנציאלי ומוכר הנובע מסוג הניתוח והמצב החולני של דופן השלפוחית ודופנות הסעיף, בפרט לאחר מגע עם גוף זר. הטיפול בסיבוך היה בגדר הבחירה של הרופא הסביר ומבחן התוצאה מצדיק את הגישה בדיעבד ולכן כל נכות ככל שקיימת היא תוצאה ישירה של המחלה ולא עקב רשלנות.

טענת התובעת בדבר משקלה הנמוך- 30 ק"ג, אשר בעקבותיו נאמר לה כביכול כי גופה לא יעמוד בניתוח נסתרות ברשומה הרפואית ולפיה שקלה 42 ק"ג. כמו כן הכחשתה של התובעת כי במהלך ניתוח קיסרי הייתה פגיעה בשלפוחית השתן נסתרת ברשומה הרפואית שנערכה ע"י ד"ר מרואן עודה, דובר השפה הערבית-שפתה של התובעת, אשר ציין את הפגיעה בשלפוחית בהתאם לדברי התובעת ובנוסף נסתרת טענת התובעת בעיניין זה בעדותו של ד"ר זילבר אשר ציין כי שמע מהתובעת באמצעות מתורגמן על פגיעה בשלפוחית באחד מהניתוחים הקיסריים שעברה התובעת (עמ' 18 לפרוטוקול ש' 22-23) טענת התובעת כי לאחר ששוחררה מבית החולים על פי בקשתה ביום ב-12/2002, היא שבה לאחר שלושה ימים אינה נתמכת ברשומה רפואית מתאימה ונראה כי התובעת שבה לבית החולים רק כחצי שנה לאחר מכן בחודש יוני 2003.

...

לנוכח האמור לעיל טענות התובעת כנגד קופת החולים נדחות על ידי.

לאור האמור לעל במקובץ, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים.

לפנים משורת הדין והגם שעסקינן בהליך אשר לשם בירורו נדרשו מספר רב של ישיבות וכן הוצאות בלתי מבוטלות מטעם הצדדים החלטתי לפסוק הוצאות מתונות בלבד -אני מחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 3,500 ₪ ותשלום שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ אשר ישולמו לידי הנתבעים תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל.

לאור האמור לעיל מקובלת עליי המסקנה אליה הגיע דר' פרקש בחוות דעתו במ/2 (מסקנה מס' 2) לפיה על סמך נסיונו ועל פי הספרות "פגיעות בדרכי השתן עלולות להיווצר בנתוחים קיסריים ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בניתוח קיסרי חוזר וכאשר קיימות הדבקויות באיזור האגן הקטן, לכן להערכתי אין לראות בזה רשלנות רפואית". שוכנעתי כי הפגיעה בשלפוחית השתן לא נבעה מהפרת חובת זהירות מצדם של הרופאים שטפלו בתובעת, הצוות שהיה במקום פעל נכון גם מיד עם גילוי הפגיעה ולמעשה הביא להשבת המצב לקדמותו עוד באותו מעמד.

...

למעלה מן הצורך אפרט ואדגיש כי שוכנעתי שלא נגרמה לתובעת נכות צמיתה באותו ניתוח ובכלל זה אין לאמץ מסקנתו של דר' זילבר בדבר שלושת מרכיבי הנכות שפורטו בחוות דעתו.

קביעה זו המקובלת עליי והנתמכת בבדיקות אוביקטיביות מנתקת גם כל קשר סיבתי בין תחושותיה הנפשיות הסוביקטיביות של התובעת לבין אותו ניתוח קיסרי.

לאור האמור לעיל הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת.

ד"ר זילבר רשם את מסקנתו, אשר, למעשה, מבוססת אך ורק על התוצאה אשר אירעה לפי השערתו במקרה זה, מבלי לדון בעצם ההתרשלות וטיבה, כאשר לדעתו מעצם התוצאה יש ללמוד על התרשלות וכדבריו: "פגיעה בשופכן ו/או קשירתו בזמן ניתוח גניקולוגי הנו טעות רפואית ברורה שאינה צריכה להתרחש בניתוח שיגרתי שכזה". כל המומחים, וגם הנתבעת 2 עצמה, מסכימים כי קיים סיכון לפגיעה בשופכן במהלך ניתוחים גניקולוגים עקב הקרבה האנטומית בין האברים.

בית המשפט קבע כי "הפגיעה בשלפוחית השתן במסגרת ניתוח קיסרי הנה תוצאה אפשרית גם בהיעדר רשלנות והיא עלולה להתרחש מעצם המבנה האנטומי הקיים לאחר ניתוח קיסרי וזאת גם שננקטים כל אמצעי הזהירות". בת.א. (קריות) 2282/03 הנ"ל, נדון מקרה בו בוצעה כריתת רחם באמצעות לפרוסקופיה והתברר כי השופכן נפגע במהלך הניתוח.

...

במקרה כזה, כאשר בית המשפט מתבקש לאמץ מסקנה כי מדובר בתופעה נדירה וקיצונית, יש להציג נתונים ונימוקים מחזקים ומסייעים של ממש, אשר יתמכו במסקנה, אותה מבקשת התובעת להסיק, על פיה ההשערה כי מדובר בפגיעה יאטרוגנית היא השערה מסתברת יותר מהשערות אחרות וכי אין עובדות השוללות השערה זו. נפנה ונבדוק את כלל הראיות שהובאו.

סוף דבר 43.

כמפורט לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כי היצרות השופכן שנמצאה אצלה בשנת 1996 ארעה כתוצאה מניתוח כריתת הרחם אותו עברה אצל הנתבעים בשנת 1994.

לאור כך, עם כל הצער וההבנה לתחושותיה הסובייקטיביות של התובעת, דין התביעה להידחות ומתייתר הדיון בנושא הערכת הנזק.