רשלנות רפואית: כשל באבחון שליה קרומים לאחר לידה

מאחר והתנהלותה של האחות הראשונה גרמה לכשל במעקב אחרי דופק העובר, אזי ראוי שנטל ההוכחה יעבור לכתפי התובעת.

מעבר לזה מציין ב"כ התובעת כי צוות הרפואי גם התרשל בטיפול שנעשה לאחר הלידה, בעת תפירת איבריה של הנתבעת.

מעבר לכך ציין ד"ר ליפשיץ בתצהיר עדותו הראשית (עמ' 15 ס' 6ה' לסיכומי הנתבעות): " במהלך הלידה בוצעה פקיעת קרומים מכשירנית ונצפו מי שפיר מקוניאליים סמיכים, דבר זה מצביע על כך העובר היה במצוקה מתמשכת עוד לפני שהיולדת התקבלה לביה"ח וככל הנראה נפטר לפני שהאשה הגיעה לביה"ח בנוסף חיץ, אפיזיוטמיה. השליה הייתה שלמה ותקינה בוצעה ביקורת של חלל הרחם שהייתה תקינה" בנוסף פרופ' ענתבי ציין בעדותו כי קרוב לוודאי שהיולדת הגיעה לבית החולים עם עובר ללא רוח חיים (עמ' 164 שורה 8 לפרוטוקול הדיון מיום 17.5.15).

עם זאת לא סביר שבכל מקרה של יולדת בסיכון הריוני ייעשה מיד אולטרסאונד עם הקבלה לבי"ח, ולכן איני מצפה מביה"ח לעשות כן. המוניטור מבצע את הדיאגנוזה הראשונית, ולעיתים החשובה ביותר לעניין מצב העובר, ובאמצעותו הצוות הרפואי מאבחן האם מדובר במצוקה עוברית, ופועל בהתאם.

...

לסיכום לא השתכנעתי כי הסיכונים הרלוונטים, בהתאם לנסיבות שהיו דאז, לבחירת לידה רגילה הועברו כראוי, מה גם שלא השתכנעתי כי התובעת הביעה הסכמה מושכלת ללידה רגילה, ובכך פגעה הנתבעת באוטונומיה שלה כמטופלת.

לפיכך ובהתאם לפסיקה (ראו למשל עא 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה , נג (4) 526 ; עא 9936/07 - מאיה בן דוד ואח' נ' דר אייל ענטבי ואח', תק-על 2011(1), 2443(22/02/2011) ות"א 1319-06 פינקלשטיין רוזי נ' מרפאת עין טל ואח' (פורסם בנבו, 28.12.2010 ופסקי הדין שהובאו בסעיף 120 לסיבומי התביעה), אני קובע כי בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה תשלם הנתבעת פיצוי סביר בסך של 180,000 ₪.

בנוסף הנתבעות תשלמנה את הוצאות משפט של התובעת וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור % 23.4 מהסכומים דלעיל.

מדובר בתביעה שעילתה רשלנות רפואית המתבטאת על פי הנטען בכשל באיבחון הוותרות חלקי שליה וקרומים בחלל הרחם לאחר לידה שעברה התובעת 1 אצל הנתבע ביום 13.6.2011.

השאלות השנויות במחלוקת שלוש הן השאלות העיקריות השנויות במחלוקת: האחת – האם נותרו חלקי שליה בחלל הרחם של התובעת והאם התרשל הנתבע עת הותירם שם. השנייה – בהנחה שנותרו קרומים בחלל הרחם ולא חלק מהשליה עצמה, האם התרשל הנתבע עת לא אבחן המצאותם שם מיד לאחר הלידה.

...

בנסיבות העניין אני סבור כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 15% ואפרט: אין מחלוקת כי התובעת פנתה פעמיים אל רופא.

יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וסביר כי תזדקק בעתיד לטיפולים נוספים ותיאלץ לשאת למצער בחלק מעלותם, מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 7,000 ₪ .

סוף דבר אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 130,000 ₪ (סכום כלל הנזק במעוגל 153,000 ₪ בניכוי האשם התורם).

הנתבעים 3-5 הוסיפו, כי נקטו באמצעי הזהירות המקובלים והסבירים באיבחון ובטיפול בתובעת, תוך שימוש במיומנות סבירה וסטנדרט רפואי סביר וללא סטייה מהפרקטיקה הנכונה, בהיתחשב במידע שהיה בידם באותה עת. עוד הוסיפו, כי התובעת סבלה מבעיות רפואיות ללא קשר לטפול אותו קיבלה אצלם, כפי העולה אף מחוות דעתו של ד"ר היילברון, היינו התובעת סובלת ממצב רפואי בסיסי קריטי שהטיפול בו התעכב ערב הניתוח אותו עברה אצל הנתבעות 1-2 ובעקבות אותו ניתוח, ללא קשר לטפול שניתן אצל הנתבעים 3 ו- 5.

לטעמו, התובעת סובלת מארכנואידיטיס- היינו דלקת של הארכנואיד, (אחת ממעטפות עמוד השידרה הנמצאת בתעלת השידרה בתוך הנוזל מסביב לחוט השידרה והשורשים כאשר החלק האינטימי של הקרומים דבוק אורגאנית לחוט השידרה עצמו, (עמ' 20 לפרוטוקול מול 21-23), שמקורה בניתוחים שעברה.

אין לשכוח כי התובעת, ויתכן שמבחינתה בצדק, מאסה בטיפול אותו קיבלה בבלינסון ויתכן שאף להתייחסותו של ד"ר אוחנה שלא זכר את פרטי הביקור ומה נאמר בו במהלך עדותו, כלפיה באופן שהביאה לכלל מסקנה שיש צורך במוסד רפואי אחר שיטפל בה, אך אין בכך כדי להביא למסקנה ולפיה אי ביצוע בדיקת דימות בשלב הזה לאחר הניתוח מהוה כשל רפואי העולה כדי רשלנות.

אשר להתנהלות הנתבעים 3 ו-5 לאחר הניתוח באסותא, לא מצאתי כי קמה טענה להתרשלותן של אלה בשלב זה של הטיפול הרפואי ומכאן שיש לדחות את התביעה כלפי הנתבעים בכללותם בהיבט הטיפול הרפואי שניתן לה וכמאמרו של הש' עמית בפרשת פלוני, לא הוכח שהנזק הצפוי מהתנהלות הנתבעים הוליד נזק בלתי סביר בנסיבות.

...

המסקנה הינה אם כן, שהתובעים אינם מוכיחים כי התובעת עברה את שני הניתוחים מבלי שקיבלה מידע מתאים שיביאה לכדי מסירת הסכמתה מדעת ומבלי שהוסברו לה האלטרנטיבות הטיפוליות הראויות והיא שקלה אותם ומסרה הסכמתה בהתאם.

במצב דברים זה נכותה הרפואית הכוללת עומדת על כ-70% (כ-65% בשל הפרפלגיה ובתוספת 10% בגין הנכות הפסיכוגנית) כאשר איני מקבל את שיעור הנכות הפסיכיאטרית אותה קבעה ד"ר גאוני לאור הסתירה שבין חווה"ד הפסיכיאטריות וחד הצדדיות אותה גילתה ד"ר גאוני בחווה"ד הקצרה והבלתי ממצה אותה כתבה.

סוף דבר דין התובענה להידחות.

לאחר לידתה של האחות הבכורה הרתה האם ארבע פעמים נוספות: בהריון השני זוהה בשבוע ה-15 להריונה בלט של קרומים לתוך צואר הרחם, והאם הפילה את העובר ועברה גרידה של חלל הבטן; בהריון השלישי ילדה בן בריא שנולד בשבוע ה-40 להיריון; ובהיריון הרביעי עברה הפלה טבעית וגרידה נוספת.

המערערת והוריה הגישו תביעה בגין הולדה בעוולה, בגדרה טענו כי המשיבים התרשלו באיבחון המום ממנו סובלת המערערת בזמן ההיריון.

המערערים סמכו תביעתם על חוות דעתו של ד"ר שנפלד, ולפיה נפלו כשלים בבצוע בדיקות האולטרא-סאונד, מאחר שהמשיב לא ביצע מדידות של רוחב הצרבלום ועומק הגומה האחורית כנדרש.

אך גם בהנחה שהיה על המשיב להפנות את האם לבדיקת MRI, ספק אם ניתן היה לאבחן את המום ממנו סובלת המערערת, נוכח המסקנה כי המחלה נתנה אותותיה רק לקראת סוף ההיריון, אם לא לאחר הלידה.

...

אך גם בהנחה שהיה על המשיב להפנות את האם לבדיקת MRI, ספק אם ניתן היה לאבחן את המום ממנו סובלת המערערת, נוכח המסקנה כי המחלה נתנה אותותיה רק לקראת סוף ההיריון, אם לא לאחר הלידה.

לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, ובעקבות הדיון לפנינו, החלטנו שלא להתערב בפסק דינו המפורט של בית משפט קמא, על הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבו, ואנו מאמצים את הקביעות והמסקנות שבו מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

אשר על כן, דין הערעור להידחות ובנסיבות העגומות של המקרה, ללא צו להוצאות.

בתביעה זו טוענים התובעים כי הצוות הרפואי בבית החולים התרשל בטיפול בתובעת במהלך הלידה, ולפיכך חבים הנתבעים באחריות לנזקיו של התובע.

מגיליון הקבלה עולה כי התובעת נבדקה עם קבלתה ע"י האחות מאיה נותקין, אשר מצאה כי גובה החלק המקדים היה 2-, מצב הפתיחה "סגור שמור", הקרומים שלמים, אין בצקות, ובדיקת שתן לחלבון תקינה.

לטענת התובעים, הצוות הרפואי כשל בטיפול ובהשגחה אחר היולדת במהלך הלידה, וזאת למרות שהיו גורמי סיכון שחייבו פיקוח מוגבר, ולמרות שנעשה שימוש בפיטוצין לזרוז הלידה, אשר היה ידוע כבר אז כחומר העלול לגרום לקרע ברחם.

לטענת התובעים, יש לדחות את הסבר הנתבעים לפיו שעה זו מתייחסת להוצאת השלייה ולא להוצאת העובר.

מכאן מסיקים התובעים כי מדובר בדם שניתן לטיפול בדימום בצואר הרחם (לפני הניתוח לטפול בקרע הרחם), אשר אובחן "מיד לאחר הלידה" ולכן לטענתם, "סביר להניח כי שהלידה אירעה זמן לא רב לפני 18:30". בעמ' 7 לתיק היולדת, המתייחס לזמנים על פי דקות מ-10 ועד 70, לידת התינוק רשומה בשורה 20 והוצאת השילייה רשומה בשורה 40, היינו, הפרש של 20 דקות בלבד.

...

התובעים לא הוכיחו כי מיתקיים התנאי היסודי להחלת הכלל האמור, היינו התנאי לפיו הארוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהם נקטו זהירות סבירה.

אשר על כן ולסיכום, מצאתי לקבל את גרסת הנתבעים, הנתמכת בעדותו של פרופ' אוהל לפיה "בהתאם לנוהל כאן ולפי התצהירים של הרופאים שיעבדו באותו זמן, הם פעלו לפי הנהוג באותה תקופה" (עמ' 61 לפרוטוקול).

אשר על כן ולסיכום התביעה נדחית.