רשלנות רפואית: כליאת כתפיים בלידה

משיכת הראש באמצעות הוואקום הובילה ליציאת ראש העובר, אולם בשלב זה נגרמה כליאת כתפיים (shoulder dystocia) שהובילה לקושי בהמשך הלידה.

באשר לשאלת ההתרשלות קבע בית המשפט המחוזי כי "לא היה מקום לבצע ליולדת ניתוח קיסרי, מלכתחילה, בהתאם לנתוני הפתיחה ועברה המיילדותי של האם, ולרבות הערכת המשקל שעמדה לנגד עיני הצוות הרפואי, וכי לא נפל דופי בהחלטתם להעבירה לחדר לידה, לצורך יילודה בצורה ווגינאלית" (פסקה 10 לפסק הדין).

הרישומים הרפואיים לא מתעדים כל היתלבטות בנוגע להליך הלידה הרצוי במקרה זה. בעיניין פלונית התייחסתי לכך שבמקרים בהם קיימים מספר אינדיקאטורים לפרע כתפיים, יש לנקוט משנה זהירות גם כאשר האינדיקציה המשקלית אינה מורה באופן חד משמעי על עריכת ניתוח קיסרי: בהתקיים גורמי סיכון נוספים המהוים מעיין "אינדיקאטורים מחזקים", יש מקום לנקוט צעד מנע כגון תיגבור חדר הלידה ואף לשקול עריכתו של ניתוח קיסרי.

...

בעניין ענטבי התייחסתי לכך שפגיעה באוטונומיה קיימת אף במקום בו הוכח כדבעי ששיתוף המטופל או האם היולדת לא היה מוביל לשינוי התוצאה: "סבורני כי בגדרו של "גרעין קשה" זה עשויים להימנות גם מקרים בהם הפגיעה באוטונומיה של המטופל הובילה לכך שלא בוצעה בו פרוצדורה מסוימת או אף לכך שלא ניתנה לו האפשרות לבחור אם לבצעה.

משאלה הם פני הדברים, אני סבור כי יש לפצות את המערערים בגין נזק של פגיעה באוטונומיה.

סוף דבר, הייתי מציע לחבריי להורות כדלקמן: הערעור יתקבל באופן חלקי, במובן שהמשיבה תחויב בפיצוי המערערים בסך של 300,000 ש"ח בגין הפגיעה באוטונומיה.

על כן, העדר ראייה התומכת בטענה כי המשיבה התרשלה, לצד הסבר אפשרי לדרך מקובלת וסבירה לחילוץ המערער – אלה מביאים למסקנה כי קביעת בית המשפט המחוזי שלא הייתה התרשלות של הצוות הרפואי במהלך לידת המערער הנה סבירה בנסיבות העניין.

ראשית, מן הנתונים שהובאו בהליך קמא עולה כי אחוז לא מבוטל מהילודים שנולדו לאחר כליאת כתפיים סובלים משיתוק על שם ארב, אף כאשר לא נרשמה כל התרשלות במהלך הלידה.

...

סבורני כי בנסיבות המקרה, על הטענות שהוצגו, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין מקום להעביר את נטל הראייה לכתפי המשיבה (וראו גם: ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני (4.11.2014)).

בהקשר זה, אף אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה הנזק החריג בעוצמתו שנגרם למערער בעת הלידה, מעיד על התרשלות של הצוות הרפואי.

מכאן שאף טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר, סבורני כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הינה סבירה, ומבוססת על מכלול הנתונים שנפרשו בפניו.

בחלק המאוחר הנזכר מצוינים ממצאים שונים שעיקרם לענייננו: "חולשה ניכרת בכתף ימין וכן בכף יד - ... ללא שבר בקלביקולה". תמצית נימוקי התובעת לביסוס טענת הרשלנות התובעת תולה יהבה בחוות דעתו של ד"ר יצחק לטקו – מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר לאחר בחינת התעוד הרפואי וחוות הדעת הקודמות מטעם התובעת (שבפועל אינן משמשות בתיק לצורך ביסוס העילה), קבע ממצאים ומסקנות אלה: א) הצוות הרפואי לא קיים הערכת משקל של העובר טרם הלידה ולא השתמש בכלי העזר האולטרה סנוגרפי שהיה קיים בשימוש בשנת 1986 בכל מחלקות המיילדות בארץ וזאת בנגוד לפרקטיקה הרפואית שהיתה מקובלת אז כהיום.

ו) הרשומה הרפואית הנתונה מתארת באופן מדויק ומפורט את מהלך הלידה שהיה ספונטאני ומזו ניתן להווכח כי לא היה סיבוך של "כליאת כתפיים" במהלך הלידה.

...

אין חולק שהתובעת נולדה בסופו של דבר ביום 21.8.86, בשעה 01:50, במשקל 4,832 גרם, וזאת בלידה וגינלית, שנעשתה בסיועה של מיילדת בלבד, וכי בסמוך לאחריה אובחן קיומו של שיתוק ע"ש "ארב" ביד ימינה.

טענתה המרכזית והמסכמת של הנתבעת הינה כי בחינת המקרה ע"פ הידע הרפואי והפרקטיקה שהיתה נהוגה בשנים הרלבנטיות לתביעה, קרי – בשנת 1986, מובילה למסקנה כי הטיפול שניתן לאם התובעת – ליולדת, היה מיומן ומקצועי וללא כל רבב.

בית המשפט מתייחס בנסיבות דשם לחסר ברישום כנזק ראייתי העומד בעוכרי הנתבעת, כך שמתייחסים להערכת משקל לו נעשתה כמי שהיתה מניבה מסקנה בדבר קיומו של עובר במשקל גבוה יחסית – בין 4 ל – 4.5 ק"ג. בית המשפט מתייחס לגורמי הסיכון שנטענו שם – גיל היולדת ועברה הוולדני כגורמים משניים בבחינת שאלת ההתרשלות, שלכל היותר יהוו משום סיוע, שכן יש להתמקד בסוגיית המשקל בהיותו של זה משום האינדיקטור העיקרי לצפיית סיכון של כליאת כתפיים.

פועל יוצא מכל האמור הוא כי התובעת אינה עומדת בנטל הרובץ לפתחה בהליך זה ועם כל הצער לגבי הנזק שמן הסתם נגרם לה, דין תביעתה להידחות וכך מורה אני.

התובעת תשלם שיעור זה לנתבעת תוך 30 ימים.

מומחה הנתבעת בתחום המיילדות, פרופ' רון גונן, טוען כי הרשומה הרפואית מלמדת כי נעשתה הערכת משקל שלא הצביעה על עובר מאקרוזומי וכי לא ניתן היה לצפות את גודל העובר שנולד בפועל במשקל מעל 4 ק"ג. עוד נטען כי כלל לא התרחשה כליאת כתפיים וכי השיתוק ע"ש ארב לא נגרם בגין כליאת כתפיים ואף לא היה ניתן למנעו.

ודוק, הצדדים אינם חולקים על כך שכאשר מתרחשת כליאת כתפיים על המיילד לנקוט בסדרת פעולות מסוימת לחילוץ העובר וכי פעולות אלו לא בוצעו במקרה זה. לפיכך, אילו היה מוכח לפני כי התרחשה כליאת כתפיים – אכן היה מקום לקבוע כי הנתבעת התרשלה ביילוד התובע והיה עובר לכתפיה הנטל להוכיח שעל אף אי נקיטת פעולות אלו לא נגרם ניזקו של התובע עקב התרשלותה.

...

המסקנה העולה ממובאה זו שהציגו שני הצדדים היא כי לא ניתן להסיק מעצם קיומו של שיתוק ע"ש ארב כי התרחשה כליאת כתפיים בעובר מקרוזומי.

מכאן שדין התביעה להידחות.

סוף דבר כמפורט לעיל – התביעה נדחית.

במקרים מאוד נדירים של סיכונים חמורים של העובר כגון: שמט חבל טבור, היתנתקות שלייה, כליאת כתפיים, מומים במערכת הלב והנשימה ו/או סיבות אחרות שאינן ידועות מראש, אנו מבינים כי בריאות התינוק שלנו יכולה להיות בסכנה, בגלל מחסור מיידי בשירותים ובצוות רפואי מיומן, ודחיית הטיפול עקב זמן ההעברה לבית החולים.

אנו מבינים כי ביטוח רשלנות רפואית נימנע מכל מיילדות הבית בישראל ולכן אנו מוותרים על האפשרות לתבוע את המיילדת במקרה של נזקים שייגרמו ליולדת ו/או לתינוק כתוצאה מלידת הבית הזו.

...

בהתחשב בכל האמור לעיל ובפרט: בתמורה המוסכמת, בעובדה שברברה הגיעה לשליש השלישי של הלידה, בעובדה שהלידה הייתה קצרה ומהירה ושאם הייתה לידה לא מהירה ברברה הייתה מגיעה בזמן, בעובדה שרק אחרי השעה שש בבוקר נאמר לברברה לצאת לדרך, בעובדה שברברה תפקדה ללא רבב להוציא את העובדה שלא יצאה אחרי השיחה של 05:00 בבוקר, בכך שמלאה גם תפקידה לפני הלידה, ובליקויים בתקשורת מצד התובעים או מי מהם, והחלשת טענתם בכך שלא זימנו לעדות את הדולה, ראיתי לנכון להעמיד את הפיצוי שאני פוסקת על סך של 12,000 ₪.

כן אציין כי אני דוחה את טענות התובעים בדבר הפרה לכאורה של חוק לא תעמוד על דם רעך מצד ברברה.

שנית, התובעים לא הוכיחו ולו בראשית ראיה, טענתם זו. סוף דבר לעניין ההוצאות אציין כי כתב התביעה, התצהירים והסיכומים כללו טענות רבות שלא היו במקומן, וגם חקירתה הנגדית של הנתבעת התנהלה באופן לא ענייני ושאינו מכבד.