כאמור, בית-משפט קמא לא קיבל את טענתו זו של המערער בציינו, כי השאלה הנוגעת לעניין היא שאלה המחייבת מומחיות רפואית, ואין היא בגדר ידיעה שיפוטית, או מסקנה שניתן להסיקה מן התעוד הרפואי, ללא עדותו של איש מיקצוע.
לעניין טענת הסנוור שהועלתה מטעם המערער, קבע בית-משפט קמא, כי דוקא אם המערער סבל מסנוור ותנאי הדרך היו בעייתיים, היה עליו לנקוט משנה זהירות, אולם הוא לא עשה כן.
בסופו של יום קבע בית-משפט קמא, כי המערער נהג ברשלנות, עת התקרב למעבר חציה, תוך שהיה על המערער לדעת כי הוא מתקרב למעבר חציה.
עוד קבע בית-משפט קמא, שיש למקם את ענישתו של המערער ברף התחתון של מיתחם הענישה ההולם, בכל הנוגע לרכיב המאסר בפועל, ולגזור עליו עונש מאסר, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם להמלצת הממונה על עבודות השרות.
בנוסף טען המערער, כי מצבה הרפואי של המנוחה, שסבלה ממגוון מחלות ובהן מחלות קרדיולוגיות שהקשו עליה בשעת מאמץ, וכן עברה שבר בברך, שלא התאחה, כמו גם 5 נפילות פתאומיות בשנה שלפני התאונה, לא הובא לידיעתו של הבוחן המשטרתי.
נזכיר, כי בפיסקה 31 של הכרעת הדין, קבע בית משפט קמא:
"הבוחן צריך להניח בפני בית המשפט את התשתית המקצועית. כך הוא עשה במקרה הנוכחי. הוא ערך שחזור (שני שיחזורים ליתר דיוק), שלאורם קבע כי אם חציית הכביש נעשתה מימין לשמאל, התאונה היא תאונה נמנעת (אגב, אין בעדותו של המומחה מטעם הנאשם כדי לסתור קביעה זו), ואילו אם החציה נעשתה בכיוון ההפוך היא תאונה בלתי נמנעת...." (ההדגשה שלנו).
...
נוכח כל האמור לעיל, מסקנתנו היא שיש לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין, ולהותיר את הרשעתו על כנה.
סבורים אנו, שבית משפט קמא הביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים לקולא ולחומרא, וגזר הדין מאוזן היטב ואין בו כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מחליטים לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין והן את הערעור על גזר הדין.
