רשלנות רפואית עיכוב או סירוב במתן טיפול רפואי חירום

זו עניינה של התביעה במסגרתה נתגלעה מחלוקת בעיקרה בשאלת חוקיות עיכוב התובע ומעצרו, לגבי השמוש בכוח של השוטרים לבצוע המעצר ואמצעי המעצר, בטענת התובע שנימנע ממנו טפול רפואי וכן בטענתו להתרשלות המחלקה לחקירות שוטרים במילוי תפקידה ומשסגרה את התיק נגד השוטרים.

היטב לבטא זאת בית המשפט העליון בעיניין ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004) (להלן: "חמד") כדלקמן: "סבירות ההיתנהגות בעוולת הרשלנות ('ההתרשלות') אינה נבחנת בחלל ריק. היא תמיד פונקציה של הנסיבות... גם אם בחינת סבירות ההיתנהגות נעשית, מטבע הדברים, לאחר זמן, המטרה הנה לבחון את סבירות ההיתנהגות בעת התרחשותה, על-פי הידוע אותה עת. הבדיקה אינה בראייה של חוכמה לאחר מעשה... כאשר שוטרים או חיילים פועלים בתנאי לחץ וחירום שלא הם גרמו, המונעים מהם שקילה ובחינה רגילות של החלופות, והמחייבים החלטה מהירה שלא ניתן להתכונן אליה מראש, יש לבחון את סבירות פעולתם במסגרת תנאים מיוחדים אלה. אין לנתק את ההיתנהגות מהתנאים שסבבו אותה. אין להעתיק את ההיתנהגות ל"תנאי מעבדה"..

ההסבר שניתן על ידי התובע לסירובו לקבל את עזרת החובש "הוא לא הראה לי תעודת חובש" (עמ' 9 שו' 30) דחוק ומיתמם ובכך תרם התובע לעיכוב בהוצאת החיצים והארכת סבלו.

התובע אינו טוען כי תלונתו למח"ש כללה טענה למניעת טפול רפואי או לעיכוב במתן טפול זה. תלונתו כמו גם הערר שהגיש על ההחלטה על סגירת התיק נגעה לשימוש בכוח על ידי השוטרים במהלך מעצרו.

...

עדותה של עו"ד אדלמן הייתה משכנעת ומהימנה בחקירתה הנגדית חידדה "... לאחר שבחנתי את כל הדברים ולפי ניסיוני והיכרותי הרי גרסת המתלונן לא היתה מהימנה היו בה סימני חוסר מהימנות האינהרנטיים, היה לי החומר המשטרתי והסרטון שצירף המתלונן שהצביע על כך שהוא מתנגד לשוטרים ומזלזל, דוחות הפעולה היו מאוד מפורטים ולא נראו כמתואמים או חוברים להשגת גרסה. העובדה שהשוטרים הצליחו לכבול רק יד אחת שלו והוא הצליח לברוח מהם כשמדובר ב 3שוטרים מול אדם אחד , העובדה שהוא הצליח לברוח מעידה שהתיאור שלהם הוא המקובל" (עמ' 31 שו' 7-13) וכי לא מצאה שנפלה פגם בהחלטה לעכב את התובע, למרות שזהותו הייתה ידועה ולא נפל פגם בהחלטה על מעצרו בגין תנועה מגונה.

הערר שהתובע הגיש על החלטת הסגירה לאחר בחינה נוספת של חומר החקירה מחזקת מסקנה זו. הניסיון לטעון כי מח"ש והפרקליטות מצויים במחדל מתמיד בטיפול בתלונות על אלימות משטרתית, חורגת מהדיון במקרה זה בו אני סבורה כי לא הייתה כל רשלנות בהחלטה על סגירת התיק ובדחיית הערר על החלטה.

סוף דבר התוצאה היא, שהתביעה מתקבלת בחלקה כך הנתבעים ישלמו לתובע סך של 4,000 ₪.

הנתבעת 1, "איחוד הצלה ישראל" (להלן גם: איחוד הצלה) היא עמותה ללא כוונת רווח שנוסדה בשנת 2006, והיא מפעילה רשת כוננים ארצית למתן מענה רפואי ראשוני במקרי חרום רפואיים.

מד"א סירבה לכלול את הלוגו של איחוד הצלה באפליקציה כפי שהנחה מנכ"ל משרד הבריאות והדבר גרם לעיכוב בהשלמת פיתוח האפליקציה.

ביחס לפרסומים הקשורים לקמפיין "המונופול של מד"א הורג" - הקמפיין נוצר בלית ברירה עקב היתנהלותה הרשלנית של מד"א וחוסר שתוף הפעולה שלה עם גופי החרום האחרים.

הפירסום השלישי – ביום 3.7.18 פורסמה כתבה בעתון ישראל היום בדבר ארוע שבו נטען שפרמדיק של מד"א הרחיק את כונני איחוד הצלה מהפצוע בזמן שהם היו בעיצומו של הטיפול בו. בכתבה הובאה תגובת מד"א שבה נאמר כי: "לצערנו אנשי איחוד הצלה מתעלמים בבוטות מהנחיות חוזר מנכ"ל משרד הבריאות... עמותת איחוד הצלה שמסרבת למלא את ההנחיות, פועלת באופן עצמאי, ללא כל בקרה ופקוח ובכך מסכנת את הציבור". מדובר באמירה שקרית ומבזה שפוגעת בשמה הטוב של איחוד הצלה ומתנדביה שעושים לילות כימים על מנת לדאוג לבריאות הציבור.

בסיכומיה, טוענת מד"א שהנתבעים פירסמו 27 פרסומים שונים בגנותה של מד"א. נבחן את הפרסומים: (א) הפרסומים בעקבות הארוע בגן הילדים: הפירסום הראשון – אלמליח שלח בקבוצת "ווטספ" של כתבים ודוברים הודעה כי: "לאמבולנס מד"א לקח חצי שעה להגיע למקום.. סמוך לגן עמדה כל הזמן הזה, ניידת טפול נמרץ של חברת אמבולנסים פרטית... אם הצוות המקצועי היה מיודע, הם היו יכולים להגיע בתוך זמן קצר מאוד ולהעניק עזרה רפואית לילד שנחנק אולי להציל את חייו". אלמליח הודה שהוא כתב ושלח הודעה זו (עמ' 48 שורות 18-21 ועמ' 49 שורה 14).

...

על כן, אני סבור כי בראי הבחינה האובייקטיבית, בנסיבות הספציפיות של מקרה זה, יש לראות באמירה זו לשון הרע.

סיכומו של דבר: תביעת איחוד הצלה מתקבלת בחלקה רק ביחס לפרסום הראשון המהווה לשון הרע.

בגין האירוע בגן הילדים הנתבעים 1,3,4 ישלמו למד"א פיצוי בסך של 50,000 ₪ ובגין קמפיין ההכפשה, ישלמו הנתבעים למד"א פיצוי בסך של 200,000 ₪.

אף אם אניח כי במעשה הלידה עצמו לא התרשל הנאשם, וכי הקרע ברחם היולדת לא נגרם בעטיו, הרי שהנאשם לא דאג לפינוי מהיר לבית החולים, ואף הערים מכשולים לגבי המשך הטיפול ביולדת – בהפנייתה לבית חולים מרוחק יותר, בפנוי היולדת ללא ערוי, ללא נוכחות גורם רפואי היכול לסייע לה ככל שהמצב מידרדר במהלך הדרך, באי יצירת קשר עם בית החולים ומתן התראה כי יולדת עם חשד ממשי לקרע ברחם נימצאת בדרכה אליהם, באי ציודה במסמכים אודות מצבה ואודות הלידה, ועוד.

כאמור, מומחי שני הצדדים תמימי דעים כי מרגע שעלתה טענה לקשיי נשימה של התינוקת, היה על הנאשם לפנותה באופן מיידי לבית חולים ולא לעכב את שהותה במיתחם במשך שעות רבות ללא הענקת סיוע וטפול רפואי.

נקבע כי משאין קשר בין הטענה למסקנת בית המשפט, הרי שיש מקום למחוק את התובענה על הסף, שעה שעסקינן במי שקבל יולדת ללידת בית חרף ידיעתו כי הדבר עלול לסכן אותה, התרשל התרשלות חמורה, העמידה בסכנה, הסכנה היתממשה כשהיולדת נקלעה למצב חרום מסכן חיים, ולא הייתה לו יכולת לתת לה מענה רפואי.

לעמדתו, ובהתאם לנייר העמדה של המועצה הלאומית לביו אתיקה בנושא חופש הבחירה וזכויות האדם בלידה, ככל שיולדת מסרבת להליך המתוה בהנחיות, אין הצוות רשאי להמנע מהמשך טפול במטופלת עקב אי הסכמתה להליך מסוים המוצע לה. יובהר כי נייר העמדה אשר צורף לחוות הדעת מוסיף ודן בהבדלים בין הפרדיגמה הרפואית לפרידגמה הטבעית בהיבטים שונים.

עוד ציין, כי להבנתו חוק זכויות החולה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, התשנ"ב-1992, ועם זכותו של חולה לקבל החלטה או לסרב לטפול, גם אם הרופאים חושבים בשונה ממנו.

...

תוכן עניינים פתח דבר 3 כתב האישום 4 מעמד חוזר מנהל רפואה 10 אישום ראשון 18 אישום שני 43 אישום שלישי 68 אישום רביעי 82 אישום חמישי 91 האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי? 96 האם התרשל הנאשם במעשיו? 103 הפרת הצווים 125 שיבוש מהלכי המשפט 139 טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה 141 סוגיית לידות הבית 175 סוף דבר 182 פתח דבר עניינו של כתב אישום זה ברופא נשים, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר פתח מתחם ללידות בית בשטח ביתו.

כאמור, מסקנה זו מתיישבת גם עם עמדת משרד הבריאות, לפיה מוטב כי נשים שהריונן בסיכון ילדו בבית חולים ולא במקום אחר.

סוף דבר התיק הנדון עוסק במקרה ייחודי, במסגרתו ביצע הנאשם, רופא ומיילד, עבירות אגב מתן טיפול רפואי שבבסיסו לידות שבוצעו במתחם פרטי, לידות המוגדרות כ"לידות בית", בהן ילדו נשים שהלידה בעניינן הוגדרה בסיכון.

נוכח מכלול הנסיבות והעובדות שהוכחו, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הוכחו, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין.

לטענת התובע, השוטרים עכבו אותו ברכב המשטרתי שהיה ללא מיזוג, ומאחר שהם חששו לבריאותו בשל גילו המבוגר, הם החליטו על דעתם וללא הסכמתו להזמין לביתו ניידת מגן דוד אדום (להלן: "ניידת מד"א").

לטענת מד"א, יש לדחות את טענת התובע כאילו מד"א הפרה חובות מנהליות שלכאורה חלות עליה, כגון: שהוי, חוסר סבירות וחוסר מידתיות, ועל כל פנים אין בכל אלה כדי למלא אחר יסוד ההתרשלות באופן הנידרש על פי דין.

תקנות מגן דוד אדום (אגרות הסעת חרום באמבולנס), תשס"ו-2006 (להלן: "תקנות מד"א") קובעות כך: תקנה 1 לתקנות אלה – תקנת ההגדרות - מגדירה טפול רפואי המחייב בתשלום אגרה, באופן הבא: "טפול רפואי בזירת הארוע" – לרבות בדיקה לצורכי איבחון מצב רפואי, אם זו נעשתה באמצעות תישאול לבירור תסמינים, מצב רפואי ומחלות עבר, ונוספו עליה שניים מתוך אלה: (1)שימוש באמצעי טכנולוגי לבדיקת מדדים חיוניים, למעט מדידת חום ולרבות מדידת לחץ דם; (2)בדיקת חומרים בדם; (3)בדיקה גופנית של יותר ממערכת גוף אחת;"

מאחר שהצוות הרפואי של מד"א העניק לתובע טפול רפואי בביתו והתובע סרב להתפנות לבית החולים, מתחייבת אגרה מופחתת בהתאם לתקנה 2א(א) לתקנות מד"א. ואכן, מד"א גבתה מהתובע אגרה מופחתת בסך 188 ₪, כפי שניתן להווכח מתעריפי האגרות המופיעות בתקנות מד"א, בסעיף 1 לתוספת.

...

צו עיקול הוא מסוג הפרסומים המחויבים על פי דין ומשעה שהגעתי למסקנה, כי ישנו חוב תקף שלא שולם על ידי התובע, הרי שממילא צו העיקול שהוטל לשם גבייתו הוטל כדין.

לכל אלה יש להוסיף שכפי שכבר פורט, לנתבעות עומדת גם הגנת "אמת דיברתי". סוף דבר: התביעה נדחית על כל חלקיה.

התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות את הוצאות התביעה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

כן הודה שהוא ונאשם 1 התקשרו למד''א בדרכם לצומת להבים; הדגיש כי הוא לא הציג עצמו כבעל ידע רפואי או כהיותו גורם מוסמך לרפואה; שב וטען כי סבר שיש צורך לפנות את המנוחה אך הוא הסתמך על דברי נאשם 1 שאמר לו שעזרה בדרך; טען כי הוא לא מנע מהמנוחה קבלת טפול רפואי, או עיכב טפול רפואי, וכי הוא עצמו נתן טפול בהתאם למיטב הבנתו ויכולתו; וטען כי גם אם היו מפנים את המנוחה בזמן, כלל לא בטוח כי זו הייתה שורדת הן בגלל החומר אותו היא נטלה והן בגלל נפילתה על הקרקע.

אין מחלוקת כי לבקשת נאשם 1 זה שהה לצד המנוחה, אחז בה, ניקה את פיה, האיץ בנאשם 1 לפנותה ובסופו של יום נטל חלק בפינויה וביצע בה פעולות החייאה תוך שהוא משוחח עם מוקד מד"א. בהיעדר חובת זהירות שלו כלפי המנוחה ובהיעדר זיקת סיכון כאמור, סבורני כי הטלת אחריות פלילית על נאשם זה, גם בשים לב למעמדו במסיבה (עובד שכיר במסיבה, כשלידו גורמים נוספים בעלי ידע רפואי כזה או אחר שאף הם נתנו עצות כאלו ואחרות ועסקו בטיפולה ובפינויה – אשורוב ואור), עלול ליצור "אפקט מצנן", כזה אשר יגרום לאנשים במצבים דומים לסרב לסייע במקרי חרום, שמא יבואו איתם חשבון מדוע לא פעלו באופן מהיר, מקצועי והחלטי יותר.

מי שמארגן מסיבה המונית של מאות משתתפים, ב"טבע", היינו לא בצמידות למקום בו ניתן לתת טפול חרום רפואי, מסיבה מסוג המסיבות שבהן ידוע שלא מעט מהמשתתפים נמצאים תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים, ואשר לא פעם "נזרקים" או "מתפלפים" עקב כך, בהחלט יכול לצפות שיהיה צורך במתן טפול רפואי דחוף למי ממשתתפי מסיבה שכזו, ובהחלט יכול לצפות שיהיה צורך בפנוי דחוף לבית חולים.

אצל נאשם 1 להבדיל, התגבשה מודעות למסה קריטית של נסיבות שמצביעה על רשלנות ברמה כזו גבוהה (לא רק להיערכות הלקויה ביותר למסיבה במישור הבטיחותי – רפואי, אלא גם לעצירת פינוי של אדם שהתמוטט ונימצא במצב רפואי קשה, לאי הזמנת פינוי או כוחות רפואיים מקצועיים לאדם הנמצא במצב רפואי קשה במשך שעות, חרף כך שלא חל שיפור במצבו הרפואי הקשה של אותו אדם במשך שעות), עד שמתגבשת בעניינינו חזקה לפיה הוא היה מודע בפועל לאפשרות שהמנוחה תמצא את מותה.

...

כזכור שוכנעתי שהנאשם 3 פנה פעם אחר פעם לנאשם 1 בעניין פינוי המנוחה, אך זה מסר לו שפינוי או עזרה בדרך אל מתחם המסיבה, ועובדה זו יכולה להסביר מדוע ניתן לסבור שנאשם 3 השתהה או לא היה מספיק החלטי בפינוי המנוחה על אתר באמצעות רכב פרטי.

סוף דבר חבורה של צעירים יוצאת לרקוד ולבלות.

בסופה של הכרעה מוצא אני לקבוע שנאשם 1 אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין; מוצא אני לקבוע שנאשם 2 אחראי אף הוא למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.