רשלנות רפואית לידה מוקדמת או מאוחרת שלא לצורך

מנגד, טוענים הנתבעים במסגרת כתב הגנתם כי במועד ביצוע סקירת המערכות הן המוקדמת והן המאוחרת, לא ניצפה כל מום לבבי בבדיקה, מה גם שלא סביר שהתינוקת נולדה עם מום לבבי שלא נתן אותותיו ולא בא לידי ביטוי קליני במשך 10 שבועות לאחר לידתה עד לאישפוז ב- 3/11/19 עקב אי ספיקת לב. משכך, גורסים הנתבעים כי לא הייתה כל התוויה להפנות היולדת לבדיקת אקו לב כאשר סקירת המערכות בכלל וסקירת הלב בפרט היו תקינות.

וכך נקבע שם: "בית המשפט משול למי שטרם הגיע אל האכסדרה, ועודו שרוי במבוכה. האכסדרה היא מקום ההכרעה. אך כדי להיות במצב של העומד על האכסדרה ורואה את כל הדרכים, רצוי בכגון דא, בקוטביות שבין חוות הדעת, למנות מומחה/מומחים מטעם בית המשפט". ובהמשך: "מינויו של מומחה מטעם בית המשפט הרינו פעמים רבות הכרח בל-יגונה המסייע הן לבית המשפט והן לצדדים להגיע לפיתרון הסיכסוך באופן יעיל ביותר". ובהמשך נקבע: " מכל מקום יש לזכור, למען השלמת התמונה, כי מושרשת ההלכה לפיה אין בית המשפט מתפרק מסמכות ההכרעה שעה שמוגשת לו חוות דעת מומחה, וכי הוא הפוסק האחרון בשאלות הרפואיות במחלוקת". בעיניין זה ראה גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ( כב' השופטת וולצקי) ברע"א 13004-04-20 ד.א. נ' ש.ל.ה שירותי רפואה בע"מ (28.7.20) שם נקבע: "...גם מקום שבית משפט ממנה מומחה ליתן חוות דעת אף בשאלת האחריות, היינו האם יש להכיר בקיומה של רשלנות בטיפול במקרה שלפניו, גם אז אין הוא מתפשט מחובותיו. גם אם ניתנה חוות דעת על ידי מומחה מטעמו, נידרש בית המשפט לבחון בזהירות הראויה את חוות הדעת לרבות זו מטעמו. שהרי חוות דעת רפואית כמוה ככל ראיה בתיק. משמע, אין במינוי מומחה מטעם בית משפט כדי לפסוק בשאלה שמונחת בפני בית משפט עצמו. חוות הדעת ניתנת לצורך עזרה לבית משפט להבין את ההליך הרפואי, הפרקטיקה המקובלת שנכונה למועדים הרלוואנטיים לתביעה ומונחים או פרוצידורות רפואיות שאינן בשליטת בית המשפט. ההכרעה לעולם בידי בית משפט. וקשר סיבתי רפואי לא תמיד תואם את הקשר הסיבתי המשפטי, גם בנושאים רפואיים" (ראו סעיף 22 לפסק הדין).

ומן הכלל אל הפרט; בעיניינו הסוגיות הרפואיות הטעונות הכרעה, מיתמקדות בשאלות רפואיות גרידא מתחום הגניקולוגיה אשר ניתן לנסחן באופן הבא: האם באילו מבין שתי סקירות המערכות שבוצעו לעוברית, היו ממצאים חריגים (אקוגניות יתר במסתם המטרלי, סינוס קורונרי מורחב) שהחשידו במום לבבי עוד בחייה העובריים של התינוקת? במידה וכן- האם ניתן היה לאבחנו במסגרת סקירת המערכות המוקדמת או המאוחרת שביצע הנתבע 1? במידה וכן- האם הייתה התוויה רפואית כבר אז ( שבוע 15 ו 22 להיריון) להפנותה לבדיקת אקו לב עוברי? מענה על שאלות אלו מוביל גם לשאלה הבאה: באיזה שלב משלבי ההיריון, אם בכלל, החל להווצר המום הלבבי: האם בשלביו המוקדמים של ההיריון או שמא לקראת סופו, או שמא כבר לאחר הלידה.

...

אדרבא, גם מדבריו של כב' השופט זילברטל ניתן להיווכח כי במקרים המתאימים אין מנוס אלא ממינוי מומחה מטעם בית המשפט.

ברע"א 1663/22 אליו מפנים התובעים, מציין בית המשפט העליון את הנימוקים שהובילו את בית המשפט השלום שלא לאמץ את חוו"ד של המומחה מטעמו, וכך קבע: "בית משפט השלום מצא שיש קושי להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, וזאת, בין היתר, בשל כל אלה: המומחה חיווה דעתו בנושאים שלא הוסמך לכך; המומחה אישר בחקירתו כי הוא אינו נותן חוות דעת לטובת תובעים בתיקי רשלנות רפואית; המומחה אישר כי במועד מתן חוות דעתו כיהן כמרצה במוסד שבו המומחה מטעם המשיב היה מנהלו; וכן כי בעברו עבד המומחה ביחידה לאולטרסאונד בבית החולים מאיר כאשר המומחה מטעם המשיב היה מנהל היחידה. בכל אלה, כאמור, מצא בית המשפט המחוזי קושי שהצדיק לסטות מחוות דעתו של המומחה". בהמשך נקבע: " לפיכך, די בכך כדי לקבוע כי ראוי היה למנות מומחה נוסף מטעם בית המשפט, ומשכך לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי". דומני כי דווקא דוגמא זו ממחישה יותר מכל עד כמה בית המשפט אינו כבול בצורה "עיוורת" למומחה שמונה מטעמו, ומתייחס לחוות דעתו כראיה נוספת בתיק תוך בחינת חוות הדעת וחקירת המומחה בצורה ביקורתית.

באשר למינוי מומחה בתחום קרדיולוגית ילדים- לאחר שעיינתי בחוו"ד הרפואיות, באתי לכלל דעה כי עיקר המחלוקת הרפואית קשורה לתחום הגניקולוגיה והמיילדות, עת השאלה שבמוקד היא: החמצה נטענת של מום לבבי בהליך סקירת המערכות, פעולה שכל כולה נעשית מעיניו המפענחות ונקודת מבטו של הגניקולוג האמון על בדיקה זו בשגרה השוטפת במהלך מעקב היריון, בדומה לנתבע 1 במקרה דנן.

ד"ר לויתן הוסיף כי פרופ' מזעקי עצמו הסכים לחוות דעתו לגבי מדידת אורך צואר הרחם כאמצעי לחיזוי לידה מוקדמת, הטיפול בפרוגסטרון בחשד ללידה מוקדמת והטיפול בקורטיקוסטרואידים למניעת סיבוכי הפגות, כאשר לגישתו כל אלו לא אמורים היו להתבצע היות שדובר בשנת 2005, ולא בשנים מאוחרת יותר.

גם התובעים מבססים את טענת הרשלנות על כך שהתובעת הגיעה למיון ביום 30.11.15 בתלונות חוזרות, המחשידות ללידה מוקדמת (סע' 28 – 29 לסיכומיהם) כך שמדובר בבסיס הכרחי לטענת האחריות בתיק זה. הביקור ביום 30.11.05 לא הצביע על מקרה לא שיגרתי או מקרה בסיכון ללידה מוקדמת: ידוע כי לידה מוקדמת בעבר מגדילה באופן משמעותי את הסיכון להישנות של לידה מוקדמת נוספת (ד"ר לויתן – עמ' 30 ש' 11 – 12, 25 – 26, עמ' 31 ש' 4 – 6).

פרופ' מזעקי ציין גם בחוות דעתו, וגם בחקירתו הנגדית, שבדיקת אולטרסאונד ואגינאלית לא הייתה מקובלת בשנת 2005 ולכן לא היו מכשירים רבים כאלו בנמצא (עמ' 192 ש' 27 – 28).

לתובעת לא היה היריון בסיכון גבוה ללידה מוקדמת, והדברים נלמדים מהגדרת מונח זה במאמרם שד"ר לויתן עצמו הפנה אליהם, וכן מהעובדה שגורם הסיכון הראשון ללידה מוקדמת – היסטוריה רפואית של לידה מוקדמת – נשלל מיניה וביה לאור העובדה שבכל ההריונות האחרים של התובעת, שבעה במספר, הלידה הייתה במועד.

...

במסקנה זו תומכות גם הראיות המצביעות על כך שהאירוע ביום 30.11.05 היה אירוע פתאומי חריף.

סוף דבר התובעים לא הוכיחו קיומה של רשלנות על פי הפרקטיקה שהייתה מקובלת בזמנים הרלבנטיים לתביעה.

לאור האמור מתייתר הצורך לדון בטענות הנוספות של התובעים, ודין התביעה להידחות.

]השופטת י' וילנר: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופטת י' אילני) בת"א 10910-02-17 מיום 17.10.2021, בגדריו נדחתה תביעת המערערים בגין רשלנות רפואית שגרמה, לטענתם, ללידה מוקדמת של המערער 1 (להלן: המערער) ושל אחיו התיאום, ולהידבקות המערער בפטריית קנדידה במהלך שהותו בפגיה בבית החולים 'סורוקה' בבאר-שבע (להלן: בית החולים), שבבעלות המשיבה.

המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבה, בטענה כי רופאיה התרשלו במהלך ביצוע מעקב ההיריון, מאחר שלא עקבו אחר אורכו של צואר הרחם; לא איבחנו אי-ספיקת צואר רחם; ובהתאם לכך, לא ביצעו תפר צוארי שיכול היה להאריך את ההיריון ולמנוע את תוצאות הלידה המוקדמת.

נקבע כי אי-מדידת צואר הרחם, במסגרת בדיקות שנערכו בשלב מאוחר יותר של ההיריון, איננה בגדר סטייה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת.

...

לנוכח האמור, לא מצאנו עילה להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

בשים לב לכל האמור, לא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ואף לא מצאנו פגם בקביעות המשפטיות שהתקבלו על בסיס ממצאים אלו.

אנו דוחים אפוא את הערעור ומאמצים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

לטענת התובעים מותה של התינוקת נגרם בשל רשלנותה של הנתבעת שלא הפניתה את התובעת לבית החולים או לכל טפול רפואי מתאים, ביודעה כי כאבי גב מהוים סממן ללידה מוקדמת ובהיעדר אפשרות לבדוק אצלה האם אכן מדובר בלידה מוקדמת (בהיעדר גניקולוג או איבזור גניקולוגי מתאים כמו מוניטור או אולטרסאונד במרכז הנתבעת בבאר שבע).

אשר ללידה מוקדמת – המתרחשת לפני שבוע 37, גורמי הסיכון הם לידות מוקדמות או הפלות מאוחרות בעבר; הריון מרובה עוברים; הריון בעקבות טפולי פוריות; ריבוי מי שפיר; זיהומים ; ניתוחים קודמים בצואר הרחם; מומים מולדים; וירידת מים מוקדמת.

לסיכום סבר המומחה כי רופא 'בטרם' נהג כפי שכל רופא סביר, שאינו גניקולוג, היה נוהג, וזאת בהיעדר גורמי סיכון ל- ppromאו ללידה מוקדמת, ומאחר שהיולדת שללה קיום צירים ועל כן לא הייתה אינדיקאציה להפנותה לבית החולים.

...

נתונים ספציפיים אלו פועלים לטובת מסקנה בדבר סיכוייה הגבוהים של התינוקת המנוחה לחיות לו הייתה מופנית התובעת לבית החולים בלילה עובר ללידה, מקבלת את הטיפול הטוקוליטי, נדחית הלידה לפחות ביומיים עד שבעה ימים, מתקבל טיפול טוקוליטי – כגון צלסטון ומגנזיום – לשיפור מצבה של התינוקת המנוחה.

נוכח כלל האמור, אני מקבלת את חוות דעתם של מומחי התובעים בעניין זה, וקובעת כי אם התובעת ועוברה היו מופנים למיון, סביר יותר להניח שהייתה מאובחנת לידה מוקדמת, היה ניתן טיפול מתאים, היתה מושהית או נדחית הלידה והיה ניתן טיפול טוקוליטי, ובכך היה נמנע מותה המצער של התינוקת המנוחה, התובעת 1 ז"ל. הנזק נוכח ההלכות הידועות בכל הנוגע לקטין (הלכת פינץ (ע"א 10990/05  פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד סא(1) 325 (2006); שכר ממוצע במשק ועוד), אין מחלוקת בין הצדדים אשר לנזקים בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות – סך של 964,053 ₪ ובגין הוצאות קבורה ומצבה סך של 15,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעים סך של 1,829,053 ₪.

לטענת המשיבים, מותה של התינוקת נגרם בשל רשלנותה של המבקשת מאחר שלא הפניתה את המשיבה לבית החולים או לכל טפול רפואי מתאים, ביודעה כי כאבי גב מהוים סממן ללידה מוקדמת, וכן בהיעדר גניקולוג, או איבזור גניקולוגי מתאים, כמו אולטרה-סאונד או מוניטור, במרכז הרפואי של המבקשת.

בית המשפט המחוזי, בפסק הדין מושא הבקשה, קיבל את חוות-דעתם של מומחי המשיבים וקבע כי לוּ המשיבה ועוּבּרה היו מופנים למיון, סביר להניח שהייתה מאובחנת לידה מוקדמת, היה ניתן טפול מתאים לעיכוב לידה מוקדמת – ובכך היה נימנע מותה של התינוקת המנוחה בשלב מאוחר יותר; הצדדים לא היו חלוקים באשר לנזקים בגין הפסד הישתכרות בשנים האבודות ובגין הוצאות קבורה, והמחלוקת נסובה על שיעור הפצוי בגין כאב, סבל וקיצור תוחלת חיים; לבסוף נפסק כי לנוכח גילה וסיבלה של התינוקת עובר לפטירתה, שיעור הפצוי יעמוד על 850,000 ש"ח, כך שהמבקשת תשלם למשיבים סך של 1,829,053 ש"ח בצירוף שכ"ט והוצאות משפט ובסך הכל 2,305,043 ש"ח. מכאן העירעור לבית משפט זה והבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע אירעי וזמני.

...

מנגד, לשיטת המשיבים יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, ובהינתן שהמבקשת לא טענה לקושי כלכלי או אחר בביצוע התשלום, הבקשה מתקבלת בחלקה באופן שעל המערערת להעביר סך כולל של 600.000 ש"ח לידי המשיבים 3-1 וזאת תוך 30 יום מהיום.