" (הדגשה שלי- א.ב)
לגבי בחירת החלופה של מעבר לשלב של הצינתור הטיפולי במטרה לפתוח את עורק האוטם, על פני חלופה כירורגית (ניתוח מעקפים), או חלופה של הפסקת הצינתור ובצוע בדיקות עזר כפי שגורסים מומחי התביעה, אז מלבד העובדה כי מומחה בית המשפט דחה טענות אלו מהפן הרפואי, יפים לכאן גם את דבריו של כב' השופט עמית בע"א 2538/15 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' יהודית זר (פורסם בנבו מיום 15/1/17):
"...לעיתים, רופא ניצב בצומת שבה נידרש ממנו להפעיל שיקול דעת ולבחור דרך טיפולית אחת מבין חלופות שונות שכל אחת מהן צופנת בחובה סיכון למטופל. כאשר הבחירה שנעשתה היא בחירה באפשרות סבירה ומוכרת, קשה יהיה לראות בכך התרשלות מצד הרופא..." (הדגשה שלי-א.ב)
אשר לטענת התביעה כי היה על הצוות הרפואי להפנות את המנוח לניתוח מעקפים המתבצע בבית חולים בו קיימת מחלקה כירורגית לניתוחי לב חזה כחלופה עדיפה על ביצוע צינתור טפולי על מנת להיות "על הצד הבטוח", אזי מלבד העובדה כי טענה זו נדחתה מבחינה רפואית על ידי מומחה בית המשפט, הרי שגם הפסיקה תומכת במסקנה זו עת קבעה כי אין סיבה לחזור לשיטות רפואיות שהיו נהוגות יותר בעבר, אלא יש ללכת עם הקידמה.
בעיניין זה אפנה למסקנה אליה באה כב' השופטת חיות בעת שבתה בבית משפט מחוזי בת.א (מחוזי-ת"א) 1180/97 עז' בויום ואח' נ' פרופ' מור ואח' (מיום 14/8/2003) לאחר ניתוח מעמיק של המסד הראייתי שהונח לפניה: "במילים אחרות, אין בפנינו כל ממצא רפואי פוזיטיבי, להבדיל מהשערות, היכול לבסס מסקנה לפיה היתרחשו במהלך הניתוח פעולה או מחדל רשלניים, אשר גרמו למצבו הנורולוגי של המנוח.נ"
כאמור, עצם העובדה כי סיבוך זה היתרחש במקרה של המנוח, מצער וטרגי ככל שיהא, אין בה כשלעצמה כדי להקים אוטומאטית התרשלות אותה מבקשת התביעה להטיל לפתחו של המצנתר.
...
על רקע האמור לעיל, אשתדל להלן לתמצת את עיקרי הדברים, על מנת להציג בצורה נהירה וברורה, עד כמה שניתן, את הסוגיות שבמחלוקת דרך הצגת ההחלטות והפעולות שננקטו על ידי הצוות הרפואי מטעם הנתבעים, על פני ציר הזמן בצורה כרונולוגית, החל מהרגע בו התקבלה החלטה על ביצוע הצנתור ועד שהצוות נאלץ להכריז על מות המנוח בתום ניסיונות ההחייאה.
אולם גם טענה זו דינה להידחות נוכח דבריו המפורשים של מומחה בהמ"ש עת הסביר מדוע גם הפתולוג שביצע את הנתיחה לאחר המוות, לא יכול היה לאתר את הדיסקציה בעורק ובכך לאשש (או שמא לשלול) את הסברה שזו אכן ארעה, בהסבירו: " האמת היא שהוא (הפתולוג-א.ב) לא יכול להגיד, ואני אסביר אולי...אחרי ההחייאה הניסיונות להחדיר שם ציוד וסטנטים אז זה מטשטש את כל התמונה. בגלל שפה הייתה התערבות מאד בוטה של הניסיון לפתוח את העורקים, לכן, לעניות דעתי, הוא לא יכול לראות מתי בדיוק לפני התחלת הטיפול. אם אתם שואלים אותי ביושר, אני לא רואה פה אפשרות אחרת". (עמ' 713 לפרוטוקול).
לפיכך אי הבאת הרופא שערך את המסמך ברוח דבריו של דר' ג'עפרי, מקום בו אין חולק כי המצנתר הראשי אשר מעיד מידיעה אישית ובלתי אמצעית על מהלך הדברים הוא דר' ג'עפרי בעצמו ("אני בחרתי את הצנתר ואני צנתרתי...אני החלטתי ואני עשיתי"), בעוד שדר' איליה היה רק העוזר והמתמחה שלו- אינה צריכה לפעול לחובת הנתבעים שכן לא התרשמתי כי עדותו חסרה להבנת התמונה המלאה שנדונה עד דק כפי שמצינו לעיל, וזאת מלבד העובדה כי דר' מנביץ מתגורר בארה"ב מזה שנים.
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.
