טענה לרשלנות רפואית של רופאי הנתבעת 1 אשר ביצעו ניתוח לפרוסקופי לכריתת רחם התובעת, טענה לפגיעה באוטונומיה וטענה להעדר הסכמה מודעת.
ואולם מבלי לפגוע בכבודו, או למעט ממקצועיותו, איני יכול לקבל את חוות דעתו, כבסיס מוחלט, קטגורי, לתיזה שהוצגה על-ידו, כלומר שהיה על רופאי הנתבעת 1 לתכנן את הניתוח, מלכתחילה, בשיטה הפתוחה, או שהיה עליהם לעבור לשיטה זו במהלך הניתוח הלפרוסקופי, עת התבררו להם מימדי ההידבקויות.
לדבריו, בחמש השנים האחרונות ביצע ניתוחים שניתן לספור אותם על כף יד אחת:
"ת: אני כבר רופא בפנסיה...ש: עשית בגישה לפרוסקופית ?..בשנה האחרונה ? ת: אף אחת...ש: כמה עשית לפני שנתיים ? ת: אחת..."(עמוד 7 שורה 11 והלאה + עמוד 26 שורה 20 והלאה).
...
מסקנות:
אני קובע שהתובעת לא הוכיחה, כנדרש בהליך זה, כי עצם הבחירה בניתוח הלפרוסקופי, מלכתחילה, או אי המעבר לניתוח בשיטה הפתוחה, כשלעצמם, מלמדים כי רופאי הנתבעת 1 התרשלו כלפיה, עת בחרו ונקטו בדרך ניתוחית זו.
אני קובע שהתובעת הוכיחה, כנדרש בהליך זה, הן מכוח הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" והן מתוך התבססות על עדותה של ד"ר סופיה גורביץ עצמה, אשר הותירה תרחיש עובדתי סביר לקרות הנזק למעי, כי מעשה הניתוח היה רשלני, לאמור בעת חיתוך הרחם והוצאתו, פגע המנתח, ד"ר סוראינו, במעי.
על כן, אני קובע ביחס לשתי העילות (אוטונומיה והעדר הסכמה מדעת בשווה) פיצוי בסך 150,000 ₪.
תוצאה:
אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת 1.
אני מקבל את התביעה נגד נתבעת 2: אמנם, נתבעת 2, מתוקף מעמדה, תפקידה וסמכויותיה, ניסחה נהלים המחייבים חופש בחירה, קבלת הסכמה מדעת, בשפה המובנת לתובעת, ואין לה קשר ישיר לניתוח המדובר, אך היא לא פקחה על יישומם של הנהלים, לא בקרה שכך מתנהלים הדברים, הלכה למעשה, והיא הייתה המעסיקה של הרופאים הרלוונטיים של נתבעת 1 והמחזיקה שלה.
