רשלנות רפואית בתאונת דרכים: ייחוד עילה

משעמדה המערערת על כך שהתאונה היא "תאונת דרכים", כדין פסק בית משפט כשקבע כי אין עילה נגד המשיבים, שכן טפול רפואי רשלני בהמשך לנזקים גופניים עקב תאונת דרכים, חל עליו כלל "ייחוד העילה" שבסעיף 8(א) לחוק פלת"ד, ונזקים בגינו יפוצו על ידי האחראי להם על פי חוק פלת"ד. העובדה שהמערערת חזרה בה מתביעתה הראשונה, איננה משנה את הדין, לפיו חל הכלל של "ייחוד העילה" תהא הסיבה לוויתורה אשר תהיה.

...

אמנם המערערת ציינה בכתב התביעה כי היא נפגעה ב"תאונת דרכים", אך לא נאמר כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד , כאשר חוק הפלת"ד שולל פיצוי מנפגע שיש לו "עילה" על פי החוק ובענייננו – נוכח פסק הדין בתביעה הראשונה ברור כי למערערת אין "עילה" על פי חוק הפלת"ד. אני סבורה כי יפה בענייננו פסק דינו של כבוד השופט א. רובינשטיין בע"א 4430/12 ‏ ‏ הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.14) בו נאמר כי: "כמות שציינה חברתי (פסקה 40 לחוות דעתה), השורה התחתונה של תיק זה מעוררת חוסר נוחות. הקושי נובע מכך שהמערערת אינה יכולה – נוכח הוראת סעיף 8(א)לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 – לחזור אל הגורם האחראי לתאונה. ואולם, אין זה מתקבל על דעת האדם מן היישוב, כי הגורם העיקרי לנזק יֵצא כשהוא פטור בלא כלום. הדעת, כמו גם שורת הצדק, מתקשה להלום תוצאה לפיה משיב 1,מעסיקתו (משיבה 6), החברה דרכה הועסק (משיבים 9-8) וקרנית (משיבה 2) – לא יחויבו בפיצויָם של משיבים 5-3, הגם שמשיב 1 – שנהג באוטובוס ללא רישיון, באופן רשלני עד כדי גרימת מוות – הוא הגורם העיקרי, האשם העיקרי, להשתלשלות העניינים הטרגית המתוארת בחוות דעתה של חברתי.

לגבי דידי גישה זו ממלאת – מזה – אחר התכלית שביסוד משטר האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים,קרי, שלא יעמוד הניזוק בפני שוקת שבורה, ומזה – מאפשרת להגיע לתוצאות צודקות(לעמדה שונה ראו א' ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, 2012) 267-264; להלן ריבלין); המשנה לנשיאה ריבלין הוא שדחה בקשה לדיון נוסף בתיק (דנ"א9634/06 חברת זלמן בראשי נ'אליהו [פורסם בנבו] (2007)), תוך שהעיר, בין השאר, כך "כשלעצמי סבורני, כי שקילת שיקולים של אשם (ואולי גם של סולבנטיות) בקביעת סיווגו של אירוע כ'תאונת דרכים' עלולה להביא לתוצאות בעייתיות.היא עלולה לחתור תחת תכלית היעילות של החוק. היא עלולה להחזיר 'בדלת האחורית'שיקולים שהחוק ביקש להוציא. היא עלולה להחזירנו אל 'קן הצרעות' של ההתדיינות בשאלת האחריות" (פסקה 9).

ער אני לביקורת זו, וגם לגישה המרכזת הכל בסל של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; אך סבורני שהתרופה לביקורת היא כי את הניזוק עצמו תפצה חברת הביטוח, ועל כן אין חשש פן ייצא וידיו על ראשו, אך במקומות המתאימים תיפתח בפני חברת הביטוח הדלת לחזור על מעוולים אחרים, בגדרי צדק".

עילת הרשלנות הרפואית לא נדונה ולא הוכרעה, וממילא ככל שיקבע שמותו של המנוח אינו כתוצאה מתאונת הדרכים, הרי שכלל ייחוד העילה לא יחול, ותהא לתובעים הזכות להגשת תביעה נוספת בעילת רשלנות רפואית.

...

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות וההחלטות שהתקבלו במקרה דנן, סבורני, שלו למען האיזון ומראית פני הצדק, נכון להיעתר לבקשה ולאפשר לצדדים המעורבים בהליך להתמודד עם סוגיית הקשר הסיבתי באמצעות מומחה מטעם בית המשפט, שיוכל לעמוד לחקירה נגדית, ליתן הסברים ולהתמודד עם טענות הצדדים כולם.

סוף דבר, מומחה ימונה בהחלטה נפרדת.

המזכירות תשלח החלטתי אך ורק לצדדים ולא תמציאה למומחה שימונה.

לעמדתי, במקרה דנן, מתקיימת "קרבה משפטית" בין הנתבעים לבין התובעת משני טעמים מצטברים: הנתבעות טוענות שיש לקבוע מכוח עקרון ייחוד העילה על פי החוק הפלת"ד שהתאונה שעברה התובעת היא תאונת דרכים ומכילה אף את טענותיה בנוגע לטפול הרפואי בעקבות אותה תאונה.

ברור אף שאם התובעת הייתה זוכה בתביעתה על פי חוק הפלת"ד הייתה קיימת זהות אינטרסים בין הנתבעים לבין התובעת שכן, חב' הביטוח שירביט היתה מפצה את התובעת בגין סך נזקיה עקב תאונת הדרכים גם אם מקצתם הם תוצאה של רשלנות רפואית לכאורה.

...

לאחר שבחנתי את עדותה של התובעת, איני יכול לתת אמון באיזה מגרסאות התאונה שטענה להן, חוסר האמון המהותי אינו מאפשר לבית המשפט לקבוע גרסה פוזיטיבית באשר לנסיבות אירוע התאונה כל שכן לקבוע שמדובר בתאונת דרכים.

לכן, מהמקובץ לעיל, אני דוחה את הטענה שמדובר בתאונת דרכים בשל חוסר היכולת לקבוע פוזיטיבית את נסיבות אירוע התאונה .

התוצאה היא שההליך יימשך מנקודה זו על בסיס התביעה שהוגשה.

עוד נטען, בין היתר, כי המיוחס על-ידי המבקשת לצוות הרפואי אינו עולה כדי פגיעה באוטונומיה; וכי הנזק לו טוענת המבקשת נגרם כתוצאה מרשלנות בטיפול רפואי שניתן עקב ניזקי תאונת הדרכים, ומכאן שחל בעניינינו כלל ייחוד העילה, ועל טענות המבקשת להתברר במסגרת קביעת זכאותה לנזק לא ממוני לפי התקנות.

...

אף אני סבורה, אם כן, כי למערערת לא עומדת הזכות לתבוע את המשיבה 1 בגין פגיעה באוטונומיה, ומשכך יש לבחון את טענותיה לנזקים כאמור כטענות בדבר תחושות שליליות העולות כדי נזק לא ממוני (וראו בפסקה 12 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית).

(ב) נזק לא ממוני הנובע מטיפול רפואי רשלני על רקע האמור לעיל, שומה עלינו להשיב על השאלה האם הנזקים הלא ממוניים אשר נגרמו לכאורה למערערת כתוצאה מרשלנות רפואית בטיפול שניתן לה בעקבות תאונת דרכים, ניתנים לתביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק).

מכל האמור, אני מצטרפת, אפוא, לעמדת חברי השופט י' עמית כי יש לדחות את הערעור דנן.

לטענתה, כשם שנזקים (לרבות נזקים בלתי ממוניים) שנגרמו בעקבות טפול רשלני בעקבות תאונת דרכים, נכנסים בגדרי חוק הפלת"ד, כך הנזקים הנטענים בגין היתנהלות המדינה במהלך חקירת תאונת דרכים המתבצעת כדבר שבשיגרה (והמהווה המשך ישיר של התאונה), חוסים תחת כלל ייחוד העילה ואינם בני תביעה במסגרת תביעה נזיקית נפרדת.

משכך, כשם שפעולה זדונית של רופא בעת מתן טפול רפואי לנפגע תאונת דרכים אינה נכללת תחת ייחוד העילה, כך אין לכלול עוות חקירה במזיד על ידי רשויות החקירה.

...

ככל שסבר בית משפט קמא שדין הבקשה לסילוק על הסף דחיה, היה עליו לדחותה ולא להוסיף.

נדחית בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לסילוק התובענה על הסף.

מאחר ובקשת רשות הערעור נדחתה ברובה, תשלם המבקשת הוצאות המשיבים בסך של 4,500 ₪ (כולל מע"מ).