רשלנות רפואית ברמת ההסבר המתאימה לחולה הממוצע

ד"ר סויבלמן ציין בתצהירו "כי מעיון בצלומי הרנטגן שבוצעו לתובע ביום בדיקתנו אותו בחדר מיון לא מצאתי עדות לשבר...גם לו היה שבר זה מתגלה על ידי בבחינת צלומי הרנטגן...היה התובע מטופל על ידי הצוות הרפואי באותו טפול בדיוק קרי בחבישה אלסטית אשר מהוה טפול מתאים גם לשבר שנימצא אצל התובע לאחר חלוף הזמן מעת ביקורו בחדר המיון". קבע כי "עת לא דובר בחבלה קשה הרי שדי היה בצלום רנטגן לברר את מהות הנזק שאולי נגרם לתובע עקב החבלה ולא היה כל מקום או צורך לבצע לתובע בדיקת CT או בדיקת הדמיה אחרת". [5: הסביר בחקירה כי התואר "רופא בכיר" מדבר על רופא מומחה בד"כ, המוסמך לשחרר חולים מבי"ח. מתברר מחקירתו שאינו רופא בכיר ואין בידיו תעודת רופא מומחה.

יפים לענייננו דבריהם של ד"ר ע' אזר ז"ל וד"ר א' נירנברג בספרם רשלנות רפואית (מהדורה שנייה, תש"ס) עמ' 283, לפיהם: "ברוב המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה. ודאי שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טפול רפואי; מנקודת מבטה של המדיניות המשפטית ומבחינה נורמאטיבית הוא אף צריך לצפות את הנזק". יתרה מכך, נפסק כי גם נזק נדיר, שקשה לצפותו, עקב נדירותו, מטיל חובת זהירות ובילבד שהוא ידוע גם למדע הרפואה (ר' ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1)720).

(ר' ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2)142 (להלן: "פס"ד קוהרי").יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט בייסקי בעמ' 172-173, לפיהם: "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהוה רשלנות" (ע"א 280/60, פ"ד ט"ו, 1977 ,1974).

ההכרעה מסורה לבית המשפט, אשר בהסתמך על חוות דעת של מומחים עורך איזון בין הסיכונים והסכויים של הטיפולים האפשריים, הידועים והמקובלים אל מול הטיפול שניתן בפועל, והשוואה זו מלמדת לרוב אם ניתן טפול סביר או שמא ניתן טפול שאינו עומד ברמה המקצועית הנדרשת (ר' רשלנות רפואית, עמ' 319).טפול שאינו מתיישב עם קנה המידה המקצועי הסביר והטוב מהוה רשלנות, תוך הנחה כי לא כל טעות מצד רופא מהוה רשלנות.

חוות דעתו של מומחה התביעה לעניין זה כללית מדי לטעמי ואינה מסבירה מה בטיפול שקבל/לא קיבל התובע (קרי, העדר סד גבס) הביא כדי הנזק כך שכול כולו נובע מרשלנותם של הרופאים.

...

הקשר הסיבתי: גם אם תמצי לומר כי רופאי חדר המיון התרשלו באי איתור השבר הנדון, לא שוכנעתי שקם הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק שנותר בתובע.

לסיכומם של דברים, לא שוכנעתי שלתובע נותרה נכות אשר מקורה בהתרשלות הנטענת של רופאי חדר המיון.

סוף דבר: התביעה נדחית.

המסגרת הנורמאטיבית: בהתייחס לחובת הזהירות הנדרשת מרופא, נפסק כך: "אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנידרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה ע"א 243/83 [1] ). הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו (ראה ע"א 235/59 י' אלהנקרי ואח' נ' פולק ואח' [3], בעמ' 2500), חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילוי של הפגם ובריפויו (ראה: ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל [4]; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות [5])." (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ (3) 784 (12.12.1996), סע' 9).

ועוד קובע בית המשפט העליון: "אכן, לא כל טעות היא התרשלות, וכל שכן 'כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים' (ע"א 323/89 קוהרי‎ ‎נ' מדינת ישראל‏, פ"ד מה(2) 142, 172 (1991))." (ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2/12/2015), סע' 17).

היעלה על הדעת שמצבו של החולה ומידת הדחיפות של הניתוח שעליו לעבור תלויה במועד הגעת החולה לבית החולים או במועד האבחנה?! האם התוספתן המודלק יחכה עד שהחולה יתפנה מענייניו להגיע לבית החולים או עד שהרופא המטפל יצליח להגיע לאבחנה המתאימה.

על חשיבות ההקשבה לתלונות החולה נכתב: "הקשבה לבעיותיו, טרוניותיו ובקשותיו של החולה הנה מחובות היסוד של הרופא... אין זאת אומרת שהרופא חייב להיכנע לדרישת החולה ולבצע בגופו ניתוח - שאין בו הצדקה מבחינה רפואית - אך על הרופאים להסביר למטופל את שיקוליהם ומדוע יש או אין, לדעתם, לקבל את בקשת המטופל. שיחה כזאת תיאלץ את הרופא, לשקול את בקשת החולה, והאזנה לרחשי ליבו של החולה תוכל, כך נראה לי, להביא לכך שהמצב הרפואי של החולה ישקל בכובד ראש.

...

מנגד, טוענת הנתבעת כי לא הייתה כל פגיעה באוטונומיה של התובעת במסגרת הטיפול הרפואי מושא התביעה, ועל כן אין לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו בראש נזק זה. נראית בעיניי טענת הנתבעת, ועל כן אני דוחה את דרישת התובעת בגין פגיעה באוטונומיה.

לפיכך, אני דוחה את דרישת התובעת בראש נזק זה. סוף דבר התובעת הגיעה לחדר המיון לאחר הפנייה של רופא כירורג מומחה שאבחן חשד לדלקת של התוספתן.

סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) פיצויים בסך 530,150 ₪; (2) אגרת משפט בסך 712 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10/3/2014, ואגרות בסך 70 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/6/2018; (3) הוצאות משפט בסך 4,230 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7/2/2014; (3) שכר טרחת עו"ד בשיעור 17.55% מהסכום הנקוב בס"ק (1), דהיינו 93,041 ₪.

ובהמשך: "בן 59 אשר מציג מזה כחדשיים תמונה של כאבים בגפיים ירידה במשקל ושלשולים ומיקורהמטוריה. הפעם פנה למיון בשל החמרה בכאבים ברגל ימין. בבדיקתו חום מקומי וכאבים במפשעה אשר בהדמיה הודגם DVT בוריד פופליטיאלי ופמורלי. כמו כן ערכי CRP בעלייה – עד 165. עבר בירור חלקי בשאלה של מחלת קולגן אשר נשללה (RF, ASLO, VDRL שליליים). הממצאים יכולים להתאים למחלת קולגן כגון SLE, APLA, IBD, או לסימנים פאראניופלסטיים לתהליך ממאיר". (עמ' 201 למוצגי התובעים).

בהתייחס לחובת הזהירות הנדרשת מרופא, נפסק כך: "אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנידרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה ע"א 243/83 [1] ). הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו (ראה ע"א 235/59 י' אלהנקרי ואח' נ' פולק ואח' [3], בעמ' 2500), חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילוי של הפגם ובריפויו (ראה: ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל [4]; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות [5])." (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ (3) 784 (12.12.1996), סע' 9).

ועוד קובע בית המשפט העליון: "אכן, לא כל טעות היא התרשלות, וכל שכן 'כאשר לא בטעות טיפולית המדובר אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות, שהרפואה יודעת אותן אותו זמן ושהיא סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים' (ע"א 323/89 קוהרי‎ ‎נ' מדינת ישראל‏, פ"ד מה(2) 142, 172 (1991))." (ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה (2/12/2015), סע' 17).

לעומת זאת, לאחר בדיקת הביופסיה יש ראייה מוכחת לכך שהמנוח סבל ממחלת הסרטן שגרמה לתיסמונת פרה-נאופלסטית שיש בה הסבר לתופעות רבות שמהן סבל המנוח ובהן: כאבי פרקים, ירידה חדה במשקל וקרישיות יתר.

...

לפיכך, על סכום הפיצויים יש להוסיף את ההוצאות הבאות: עלות חוות הדעת הרפואיות בסך 31,570 ₪; עלות עדויות המומחים מטעם התובעת בסך 7,065 ₪, אגרת משפט בסך 712 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. סוף דבר בחודשיים שקדמו לפטירתו סבל המנוח ממיחושים שונים, ובהם כאבי פרקים.

לפיכך, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ובהתחשב בשאלות שלא היו נקיות מספק בתיק זה, החלטתי שכל צד יישא בהוצאותיו.

כלשונו של מומחה התובעת בחוות הדעת: "רשלנותם של הרופאים בבית חולים המשפחה הקדושה בנצרת שלא הדריכו את המטפלת על הצורך בהמשך ביקורת ומעקב של הצלקת הניתוחית גרמו ליולדת לסבול במשך 10 חודשים שלא לצורך". לפי טענה זו, לו ניתנו לתובעת הנחיות מתאימות עם שיחרורה, המחלה הייתה מאובחנת לפני כן. מכאן שהטענה היא להתרשלות שגרמה לעיכוב באיבחון המחלה.

לבטח, התובעת הייתה גם מספרת לו, כפי שהיה ציינה בסע' 7(ב) לתצהירה: "... אני שולטת בשפה העברית ברמת שפת אם, גדלתי ולמדתי בבתי ספר שבנצרת עלית, במסגרתן לא למדתי את השפה הערבית...", וכי היא שולטת יותר בשפה העברית, ולטענתה איננה יודעת קרוא וכתוב ערבית! (עמ' 25, ש' 17).

המומחים חלוקים בשאלת הזמן הממוצע בו מופיעה המחלה לאחר ניתוח קיסרי.

גם אם תאמר כי אי ביצוע בדיקת האולטרסאונד במהלך שהות התובעת בחדר מיון הייתה סטיה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת (ואיני קובע כך), הרי בשים לב לכך שבית החולים כן אבחן חשד לאינדומטריוזיס, ובהנתן שבדיקת האולטרסאונד הייתה בדיקה אחת מני שרשרת בדיקות שהיה על התובעת לעבור כדי להגיע לאבחנה הסופית – התרשלות זו לא גרמה כל נזק לתובעת (השוו: ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 4 (פורסם בנבו, 12.8.2010)).

כדי לידון בטענת התובעת כי היה צריך להסביר לה על הסיכון להתפתחות אינדומטריוזיס יש צורך בנתונים לגבי המחלה באופן כללי, הקשר בינה לבין ניתוח קיסרי, כיצד משתלבים נתוניה הרפואיים של התובעת עם הסיכון למחלה זו ועוד.

...

גם טענותיה להעדר הסכמה מדעת ולפגיעה באוטונומיה דינן להידחות.

התוצאה אפוא שדין התביעה להידחות.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה ולחייב את התובעת לשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וכן הוצאות בסכום כולל של 6,000 ₪.

אין מקום לשייך ירידה זו דוקא לניתוח שעברה שנים רבות לפני כן. לשיטתו, חדות ראייה אמורה להימדד עם תיקון אופטי מלא, ואילו פרופ' פיקל בדק את התובעת ללא כל תיקון אופטי כלל, שכן פרשת החולה של התובעת איננה מצדיקה העדר התאמת משקפיים והעדר שימוש במשקפיים.

המומחה היתייחס לפרסומים אלה, מסר כי לו אישית הם גרמו דאגה, אך ברמה המדעית מדובר בסך הכל בפרשות חולה (case reports) ולא במחקרים מסודרים.

ואלה הנימוקים: האם עצם ההחלטה על ביצוע הניתוח ה־LASIK בעיני התובעת, לאור נתוניה הפיסיים, הייתה רשלנית? בית־המשפט מצא לנכון לקבל את חוות־הדעת של שני המומחים ושל ד"ר ונדר ולקבוע כממצא כי הוכח בפני בית־המשפט שרף חובת הזהירות הרפואית המקובל והסביר, נכון לשנת 2002, היה עובי קרנית ראשוני של 500 מיקרון ומעלה, עובי קרנית שאריתי של 250 מיקרון ומעלה ומספר צילינדר נמוך מ־5.

בית־המשפט דוחה את הפרשנות הסטטיסטית הקיצונית שהציעה התובעת שלפיה יש לשפוט את עובי הקרנית השאריתי על־פי הערכים המרביים של טעויות המדידה הממוצעות המופיעות בהוראות יצרן של במכשירי הליטוש (מיקרוקרטום) או במכשירי המדידה, ועוד להוסיף ולסכום ערכי מאקסימום אלה.

בית־המשפט מקבל את עמדתו העקרונית של ד"ר ונדר בעדותו ולפיה שמותיהן המקצועיים המדויקים של התסמונות העומדות ברשימת הסיכונים הניתוחיים אינן רלוואנטיות לצורך השגת הסכמה מדעת מהחולה, יש למסור הסבר פשוט וברור על התופעות והמגבלות הרפואיות העלולות להגרם.

...

התביעה נדחית.

הודעה לצד ג' נדחית בהעדר חבות ביטוחית.

משכך מצא בית־המשפט כי יש לחשב את שכר טרחת עורכי הדין והוצאות המשפט על־פי הכללים הקבועים בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס–2000, לתביעה כספית, כאשר סכום התביעה מחושב על־פי סיכומי התובעת, כעולה על 1,052,500 ש"ח. אשר על כן, תשלם התובעת לנתבעים את הסכומים הבאים: לנתבע 1 – שכר טרחת עו"ד בסך 26,251 ש"ח וכן שכר מומחים ועדים ששילם על פי הוכחות תשלום.