רשלנות רפואית בצנתור לב שגרם לאירוע מוחי

שלושה ימים לאחר הניתוח היא עברה ארוע מוחי ותפקודה הגופני נפגע משמעותית בשל כך. הטענה העיקרית הנה כי הארוע המוחי נגרם בשל התרשלות הצוות הרפואי בהמנעותו ממתן תרופה נוספת לדילול דם, כדוגמת הפרין, בסמוך לאחר הניתוח.

היא עברה ביום 21.06.07 צינתור ונימצא כי העורקים הכליליים היו תקינים.

פרופ' צבעוני מקבל את האמור בחוות דעתו של פרופ' בטלר, לפיה סביר להניח שהארוע המוחי אינו קשור לפרפור הפרוזדורים, כן הוא כותב כי יתכן שהארוע המוחי נגרם מקריש שנוצר בלב או על גבי המסתם מיד לאחר ניתוח אך אין הוכחה שארוע מוחי לאחר ניתוח לב, ובפרט ניתוח מסובך, קשור דוקא בשליחת קריש.

...

בכוונתי להכריע במחלוקת זו, אך גם נראה בהמשך הדברים, כי גם אם הייתי מגיע למסקנה שונה מזו אשר הגעתי אליה בנושא זה הנדון, לא היה בדבר כדי להביא לתוצאה שונה מתוצאת פסק הדין, לעניין שאלת הרשלנות.

אשר על כן, לא שוכנעתי בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות רופאי התובעת באי קבלת הסכמה מדעת, לבין הנזק שאירע לתובעת.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 250,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 58,500 ₪ (כולל מע"מ) ותשיב לה את אגרת המשפט ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה.

תביעה זו עניינה רשלנות רפואית נטענת בשל פצע לחץ חמור שניגרם והוחמר במהלך אשפוזו של התובע בבית חולים.

התובע עבר צינתור וניתוח לב פתוח, שלאחריו אושפז במחלקה לטפול נמרץ בין התאריכים 1/10/12-31/10/12.

המומחה הסכים שצריך לשנות תנוחה בין 8-12 פעמים ביום והסביר שבחולה במצבו של התובע היה צורך בשינויי תנוחה בשים לב לכל הפצעים שהיו לו. המומחה הסביר לגבי הטריה – "...לפי פרוגנוזה של פצעים ואני עוסק בזה הרבה מתוקף תפקידי ככירורג פלאסטי ומתעסק בפצעים, ברגע שאנחנו עושים הטריה אנחנו עוצרים את התהליך הבסיסי המסוכן ביותר והוא למעשה יצירת רקמה נמקית שמפריעה לריפוי הפצע ומחמירה את הפצע ולמעשה גורמת להתפשטות נוספת של הפצע הזה. כי עצם ההטריה היא חלק בסיסי בטיפול להמשך המניעה של ההחמרה של הפצע, זה א' ב' ולכן גם עושים את ההטריה" פרוטוקול מיום 19/3/20, עמ' 24 שורה 12 ואילך).

שיעור הנזק התובע יליד 4/1/1956, בן 56 במועד האישפוז, בן 64 כיום, אושפז כזכור במצב בריאותי קשה מאוד, נזקק לניתוח לב פתוח, סבל מארוע מוחי ובהמשך בשל מצבו נכרתו שני רגליו.

...

בהקשר לטיפול בפצע הלחץ, באתי לידי מסקנה שהתנהלות הצוות הרפואי הייתה בלתי סבירה, אף שניתן להניח שגם זאת לא בכוונת בכוון.

כמפורט לעיל, לאחר שקילת מכלול הנסיבות ואומדן סביר של הנזקים שנגרמו לתובע, בראי מצבו הרפואי הכללי ומגבלותיו סבורני שהפיצוי המגיע הוא כדלקמן – עזרת צד ג' – 110,000 ₪ ניידות – 8,000 ₪ הוצאות רפואיות ואחרות - - 225,000 ₪ נזק לא ממוני - 200,000 ₪ סה"כ פיצוי - 543,000 ₪.

הנתבעת תשלם איפוא לתובע סך של 543,000 ₪, בצירוף החזר אגרה כפי ששולם, שכרו של המומחה מטעם התובע לרבות שכר עדותו, הכל בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

דיון התובעים טענו כי הן ביקורופא והן בית חולים רמב"ם התרשלו באיבחון אוטם שריר הלב ובטיפול הרפואי שניתן לתובעת, ומשכך נושאים הם במשותף באחריות לנזקים שנגרמו לה עקב רשלנותם הנ"ל. בטרם אפנה לידון בשאלת האחריות של כל אחת מהנתבעות הנ"ל, אציין כי הוכח, על פי דעתם של כל המומחים הקרדיולוגים, כי במקרה של אוטם שריר לב, הזמן האופטימלי הנידרש מהמערכת הרפואית לבצע צנתור דחוף מוגדר כ-90 דקות ממועד הפניה לגורם רפואי, וכי חלוף הזמן אשר בו ניתן לקבל השפעה מיטבית על הקטנת הנזק בשריר הלב הנו 6 שעות.

בהתייחס להערכת הנזק שניגרם לתובעת כתוצאה מהאיחור באיבחון ובטיפול הרפואי שניתן לה, כתב פרופ' בטלר בחוות דעתו מיום 6.12.16, את הדברים הבאים: ".... עברו איפוא כ-5 שעות מאז פניתה של התובעת לעזרה רפואית ועד לצנתור הלב. זמן זה הוא ארוך מהזמן הנידרש מהמערכת הרפואית לבצע צנתור לב דחוף, זמן המוגדר כ-90 דקות מפניה לגורם רפואי, כאשר מדובר בארוע אוטם כפי שהיה לתובעת (אוטם עם עלית מקטע ST באק"ג).

לעומתן טענה התובעת כי בנסיבות המקרה שבפנינו, אין מקום לנכוי כלשהוא, מהטעמים שלהלן: במל"ל לא נקבעה לתובעת כל נכות נפשית בגין האיחור בטיפול באוטם שריר הלב, ולגבי הנכות הקרדיאלית, הנכויות בתחום זה נקבעו "בשל מחלת הלב הבסיסית שבה לקתה, ארוע האוטם, הצורך בצינתור וניתוח המעקפים שעברה, כל אלו היו ממילא מתרחשים גם ללא רשלנות הנתבעות. מכאן ברור, כי אין כל קשר בין הנכויות שנקבעו בגין כל אלו לבין עילת התביעה, שהרי זו מיתמקדת באיחור באיבחון האוטם ובטיפול בו ולא בארוע האוטם או בצינתור לו נזקקה התובעת בגינו". הזכות לקיצבת שירותים מיוחדים קמה לתובעת בשל הארוע המוחי וללא קשר לארוע הלבבי, וכי קצבה זו החלה להשתלם לה ביום 16.1.15, היינו בחלוף כ-5 שנים לאחר הארוע הלבבי, וכי הזכאות של התובעת לקיצבה זו נובעת מנכויותיה הכלליות, כאשר הנכות הקרדיאלית עקב אוטם שריר הלב לא תרמה מאומה לזכאות זו. החישובים שהוגשו על ידי הנתבעות בעיניין הנכויים, אינם עומדים בהתאמה להלכה שנקבעה בע"א 7453/12 פארס אלחביאן ואח' נ' כריסי אברהם ואח' (דינים עליון 2014 (161) 14) (בעיניין קיצור תוחלת חיים).

...

על כן בהעדר הוכחת קשר סיבתי בין גמלאות הנכות הכללית המשולמות לתובעת על ידי המל"ל לבין הרשלנות המיוחסת לנתבעות, לא קמה למל"ל זכות השבה בגין גמלאות אלה, וכפועל יוצא מכך, לא יחול עקרון הניכוי במקרה זה. מסקנה דומה חלה גם על גמלת שירותים מיוחדים, שלא הוכח קשר סיבתי בינה לבין הנזק שנגרם לתובעת בעקבות הרשלנות המיוחסת לנתבעות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה כדלקמן: הנני מקבלת את התביעה כנגד נתבעת מס' 1 (ביקורופא), ומחייבת אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך של 210,000 ₪, וכן מחצית אגרת משפט, וכן הוצאות משפט (לרבות עלויות חוו"ד רפואיות) בסך של 6,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

הנני מקבלת את התביעה כנגד נתבעת מס' 2 (מדינת ישראל), ומחייבת אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך של 140,000 ₪, וכן מחצית אגרת משפט, וכן הוצאות משפט (לרבות עלויות חוו"ד רפואיות) בסך של 6,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 28,000 ₪.

כפועל יוצא מן האמור לעיל, המומחה שולל את טענות מומחה התביעה להתרשלות של הצוות הרפואי בכל הנוגע לפעולות ההחייאה שביצע הצוות הרפואי עם קרות הדיסקציה (הקרע בשריר הלב וכפועל יוצא הטמפונדה שנוצרה בעטיו והעיתוי המאוחר על פי הנטען בו אותרה) וקובע כי הטמפונדה שנגרמה בשל קרע בשריר הלב (שאינו תוצאת הצינתור ואינו קרע עצמוני לפי קביעת המומחה בנגוד לדיעה של המצנתר) הנה תוצאה של מאמצי ההחייאה האינטנסיביים להם נחשף הלב הפגוע למשך זמן רב, מאמצים שהנם בלתי נמנעים שכן נועדו להצלת חיי המנוח (החזרת זרימת הדם בעורקים הכליליים), ובכל מקרה לא הטמפונדה היא זו שגרמה לקריסת המנוח.

עיון בטופס ההסכמה מעלה כי הוא נושא כותרת: "טופס הסכמה: צינתור לב" ובו צויין בין היתר, הסבר על מהו פעולת הצינתור לרבות האבחנה בין צינתור אבחנתי לטיפולי: "בצינתור טפולי מבצעים פעולת תיקון מקומית בלב או בעורקיו בעזרת בלון או אביזרים ייחודיים המותקנים על גבי הצנתרים כולל תומך במקרים בהם במהלך צינתור אבחוני מתגלית בעיה הנתנת לטפול מיידי מבוצע הצינתור הטיפולי בהמשך לצינתור האבחוני". לגבי הסיכונים צויין כך: " הוסברו לי הסיבוכים האפשריים של הטיפול העקרי לרבות חסימה פתאומית או נזק לעורק כלילי והתפתחות אוטם שריר הלב, ארוע מוחי פגיעה בכלי דם...וכן שבמקרים נדירים ביותר עלולים סיבוכים אלו להסתיים אף במוות. הוסברו לי דרכי הטיפול החלופיות האפשריות בנסיבות המקרה, לרבות הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בכל אחד מהליכים אלה, הבדיקות והטיפולים הכרוכים בכך". (הדגשות שלי- א.ב) לשון אחר, על פניו עולה כי נוסח טופס ההסכמה עומד בתנאי סעיפים 13-14 לחוק זכויות החולה במובן של הסבר על מהות הצינתור ועל הסיכוניים הכרוכים בו. גם חקירתו של המצנתר תומכת במתן הסבר מלא למנוח.

עצם העובדה כי במסגרת הליך משפטי ארוך וסבוך זה, שמתנהל שנים רבות לאחר שנערך הסיכום הרפואי של הדברים (דו"ח הצינתור, הודעת הפטירה) ולאחר שקויימה שיחת ההסבר, הגיעו כלל המומחים למסקנה שונה קרי: כי הארוע המחולל הוא דוקא החשד הראשוני, בעוד שהקרע בשריר הלב הוא תוצאה של האירועים העוקבים לאחר מכן (עיסוי ממושך על רקמה נמקית), אינה מלמדת כי מדובר בהסתרה מכוונת של האמת.

...

על רקע האמור לעיל, אשתדל להלן לתמצת את עיקרי הדברים, על מנת להציג בצורה נהירה וברורה, עד כמה שניתן, את הסוגיות שבמחלוקת דרך הצגת ההחלטות והפעולות שננקטו על ידי הצוות הרפואי מטעם הנתבעים, על פני ציר הזמן בצורה כרונולוגית, החל מהרגע בו התקבלה החלטה על ביצוע הצנתור ועד שהצוות נאלץ להכריז על מות המנוח בתום ניסיונות ההחייאה.

אולם גם טענה זו דינה להידחות נוכח דבריו המפורשים של מומחה בהמ"ש עת הסביר מדוע גם הפתולוג שביצע את הנתיחה לאחר המוות, לא יכול היה לאתר את הדיסקציה בעורק ובכך לאשש (או שמא לשלול) את הסברה שזו אכן ארעה, בהסבירו: " האמת היא שהוא (הפתולוג-א.ב) לא יכול להגיד, ואני אסביר אולי...אחרי ההחייאה הניסיונות להחדיר שם ציוד וסטנטים אז זה מטשטש את כל התמונה. בגלל שפה הייתה התערבות מאד בוטה של הניסיון לפתוח את העורקים, לכן, לעניות דעתי, הוא לא יכול לראות מתי בדיוק לפני התחלת הטיפול. אם אתם שואלים אותי ביושר, אני לא רואה פה אפשרות אחרת". (עמ' 713 לפרוטוקול).

לפיכך אי הבאת הרופא שערך את המסמך ברוח דבריו של דר' ג'עפרי, מקום בו אין חולק כי המצנתר הראשי אשר מעיד מידיעה אישית ובלתי אמצעית על מהלך הדברים הוא דר' ג'עפרי בעצמו ("אני בחרתי את הצנתר ואני צנתרתי...אני החלטתי ואני עשיתי"), בעוד שדר' איליה היה רק העוזר והמתמחה שלו- אינה צריכה לפעול לחובת הנתבעים שכן לא התרשמתי כי עדותו חסרה להבנת התמונה המלאה שנדונה עד דק כפי שמצינו לעיל, וזאת מלבד העובדה כי דר' מנביץ מתגורר בארה"ב מזה שנים.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.

העובדות בתמצית התובע סבל בעברו ממחלות שונות- ממחלת המעיים קוליטיס (CMV), אירועים מוחיים חוזרים (CVA) שבגינם הפסיק לעבוד בשנת 2004, לחץ דם גבוה (HTN), סוכרת (NIDMM), דום נשימה בשינה (SLEEP APNEA), מחלת לב איסכמית (IHD) הכוללת חמישה צנתורים, וניתוח עיניים.

לדברי המומחה מטעם בית המשפט, אכן לתובע הייתה בעיית לב ואוטם מוחי עוד לפני הניתוח לסגירת האוליאוסטומיה, כך שיכלי הדם שלו אכן היו חולים לכתחילה, אך מצב זה דוקא מחזק את הקביעה שלו שתסביב קטן מסוגל לגרום נזק למעי- "אם הכלי דם כאלה שהם חולים מלכתחילה המעי עושה סיבוב קטן ויכול לגרום לנזק במעי" (עמ' 25 שו' 17 לפרו' מ- 10.7.22).

לפיכך, אני מקבלת את עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט, ולפיה הטעות הטכנית שנגרמה על ידי המנתחים במהלך הניתוח, שגרמה לתסביב שהביא לנמק, היא רשלנות רפואית, והיא שגרמה לתובע את הנזקים שנגרמו לו. הנזק משנקבע כי הנתבעת התרשלה וגרמה לתובע לנמק, עליה לשאת בפצוי התובע בגין הנזק שניגרם לו כתוצאה מאותו נמק, כפי שיפורט להלן.

...

לסיכום פרק זה, התובע טוען, כי הניתוח השני, בו בוצעה סגירה של האילאוסטומיה, בוצע באופן רשלני והוא שגרם להידרדרות במצבו שהייתה לאחר מכן, כפי שפורט לעיל, לירידה במשקל, לכאבים, לשלשולים מרובים, לאשפוזים הרבים ולנכויות לצמיתות.

בהעדר קבלות, ומאחר שגם לפני הניתוח השני נשוא התביעה, נדרש התובע לטיפולים ולא היה אדם בריא, ויתכן שגם אלמלא ההחמרה היה נדרש לנסוע לטיפולים שונים, כפי שנדרש קודם לכן, אני קובעת כי הפיצוי בגין ההחמרה שנגרמה לו בניתוח יעמוד על סכום גלובלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

לאור כל האמור, ובשים לב לכך שסבלו של התובע מלווה אותו מעל ל- 11 שנים לעבר ועד תום מותר ימי חייו, אני מעמידה את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על 200,000 ₪.

סוף דבר לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה מתקבלת.