רשלנות רפואית בניתוח קיסרי ידוע מראש

בסופו של דבר קובע המומחה מטעם בית המשפט, בעמ' 7 לחוות דעתו, כדלקמן: "סיכום: הסיום העגום של ההריון הוכתב מלכתחילה מן הצירוף הגרוע של אי ספיקת צואר הרחם והריון תאומים. על אלה נוסף ריבוי מי השפיר שהוסיף להגדלה היתרה של הרחם בגין הריון התאומים והחמיר את העומס הגובר והולך על צואר הרחם. לא די בכך, היתה גם מעורבות של זהום בחיידק אלים בנרתיק. גורלו של ההריון הנידון מצטרף לשורה של מקרים בלתי נמנעים והסתיים בגיל 25 שבועות ו-5 ימים, בילדת תאומים בניתוח קיסרי עם פגות קיצונית במשקל נמוך מאוד, פחות מ-1000 גרם. ניהול ההריון בשרותי בריאות כללית ובבי"ח הדסה היה ראוי, מסודר ועקבי כמקובל. לא היה ניתן למנוע את הלידה המוקדמת ואבדן הצאצאים". כאן המקום להדגיש את מעמדה העדיף של חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

בעיניין זה עיון בחוות הדעת של פרופ' פייזר, כמו גם של פרופ' בליקשטיין, מלמד כי לא ניתן היה למנוע את הלידה המוקדמת, עקב גורמי הסיכון שצוינו על ידם, וכי בעיניין זה בוצעו הבדיקות וניתן כל הטיפול הנידרש על פי הסטאנדרט הרפואי הידוע והמקובל.

הוכח, כי עקב גורמי הסיכון שפורטו לעיל, מדובר כימעט בתוצאה ידועה מראש, וכי לאור גיל ההיריון, לא ניתן היה לעשות דבר כדי להציל את הילודים.

באשר לשאלת הטיפול הרפואי הסביר, מקובלת עלי עמדת התובעים כי היה ראוי להפנות את התובעת למרפאת היריון בסיכון גבוה, וכך גם לא היה זה ראוי שהנתבעת 2 תטפל בתובעת, בהיעדר רישיון כאמור לעיל, ולכל הפחות היה על הנתבעים ליידע את התובעת בעיניין זה. יחד עם זאת, מכאן ועד לקביעה כי מדובר בטיפול רפואי רשלני, שאינו תואם את הטיפול הרפואי המקובל לאור מצבה הרפואי של התובעת, רב המרחק.

...

באשר לשאלת הטיפול הרפואי הסביר, מקובלת עלי עמדת התובעים כי היה ראוי להפנות את התובעת למרפאת היריון בסיכון גבוה, וכך גם לא היה זה ראוי שהנתבעת 2 תטפל בתובעת, בהעדר רישיון כאמור לעיל, ולכל הפחות היה על הנתבעים ליידע את התובעת בעניין זה. יחד עם זאת, מכאן ועד לקביעה כי מדובר בטיפול רפואי רשלני, שאינו תואם את הטיפול הרפואי המקובל לאור מצבה הרפואי של התובעת, רב המרחק.

סבורני, כי התובעים לא השכילו להוכיח כי במצב אחר ניתן היה ליתן טיפול שונה, שהיה בו כדי להביא לתוצאה אחרת.

סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

כללי בפני תביעה שענינה בטענה לרשלנות רפואית.

. הנני להדגיש כי היה ידוע לי ולצוות רפואי מראש וזמן רב קודם לכן שהנני אמורה לעבור ניתוח קיסרי בשל העובדה שהעובר היה במצב עכוז.

...

אשר על כן, התביעה בראש זה – נדחית.

לא יכול להגיד שזו מסקנה.

בנסיבות אלה, אני דוחה את התביעה גם בראש זה. לפנים משורת הדין, ובשים לב לסבלה של התובעת, איני עושה צו להוצאות.

לאחר שהתקבלה בשנית בבית החולים ברזילי הודיעה התובעת לד"ר שנהב, מנהל היחידה לסיכון גבוה, שהיא מעוניינת מראש בלידה בניתוח קיסרי, "כיוון שידוע לי שיש סיבוכים בלידות רגילות בפגים ושאני מעדיפה ניתוח קיסרי, (הייתי אז בשבוע 29 לערך). הודעתי מפורשות לד"ר שנהב, כי אני לא מוכנה להיקלע למצב או לאפשרות של לידה מכשירנית כי ידוע לי שעלולים להתפתח נזקים פגים" (סעיף 11).

האם העדפתה של לידת וואקום על פני לידה בניתוח קיסרי היא בגדר רשלנות רפואית אף שכאמור לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השמוש בואקום לבין מצבה הרפואי של התובעת, אתייחס גם לקיומה של התרשלות כלשהיא בטיפול בתובעת והאם העדפת סיום הלידה באמצעות וואקום במקום ניתוח קיסרי היא בגדר רשלנות רפואית.

...

לאור כל האמור מצאתי שיש לקבוע שהסכמתה של התובעת לביצוע לידת הוואקום הייתה הסכמה מדעת.

סיכום אשר על כן התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאותיהם, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום של 5,000 ₪.

מבלי לפגוע בטענה בדבר העברת נטל השיכנוע ו/או ההוכחה לכתפי הנתבעת טענו התובעים כי על הנתבעת לפצותם בגין נזקיהם הואיל ואלה נגרמו עקב טפול רשלני שהתבטא בין היתר במעשים או במחדלים הבאים של רופאי ו/או עובדי הנתבעת: לא נתנו לתובעת הסבר על אפשרות נוספת לסיום ההיריון – לידה בניתוח קיסרי ו/או על הסיכונים הכרוכים בהשראת לידה לעומת סיום הריון בניתוח קיסרי.

לא בדקו את התובעת כלל ו/או די, במהלך הלילה באופן שיבטיח את בריאותו של העובר חרף הסיכונים הידועים מראש עקב מיעוט מי השפיר וההיריון העודף.

לטענת הנתבעת, חופש הבחירה של הרופא בהעדפת אסכולת טפול מקובלת הידועה בספרות הרפואית נבחן במספר רב של פסקי דין ונקבע כי כל עוד הרופא בוחר לנקוט בדרך טפול מקובלת וידועה במסגרת שיקול דעת של רופא סביר, אין לייחס לו רשלנות אם לא בחר בשיטת הטיפול האחרת.

...

לטענת התובעים בנסיבות תביעה זו חל "הכלל המדבר בעד עצמו" שכן לתובעים לא הייתה ידיעה ו/או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהובילו לטיפול הרשלני , האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת או מי מטעמה לא נקטו בזהירות סבירה ולפיכך מוטל על הנתבעת נטל ההוכחה שלא הייתה לגבי האירוע התרשלות שתחוב בגינה.

"בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. הימנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהו על הפרוצדורה אותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך כלל, מאי מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נמסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה. ברור, כי מדובר בהנחיות כלליות בלבד. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיווי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין, ועל התרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים" לטענת התובעים בסיכומיהם דרך ארוכה הלך בית המשפט מההכרה בעילה זו ופיצוי בגינה בסך של 15,000 ₪ עד למצב בו פסקו כדרך שבשיגרה פיצוי בסך של 150,000 ₪ לכל אחד מהנפגעים {התובעים הפנו בין היתר לע"א 9817/02 נחום ויינשטיין נ' ד"ר דוד ברגמן ( פורסם בנבו ) } ובהמשך נקבע פיצוי בסך של 250.000 ₪ בגין ראש נזק זה { התובעים הפנו לע"א 9936/07 מאיה בן דוד ואח' נ' ד"ר אייל ענתבי ואח' ( פורסם בנבו )}.

סוף -דבר הנתבעת, מדינת ישראל, תשלם לתובעים סך של 770,000 ₪ תוך תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא סכום הפיצוי הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ כדין מסכום הפיצוי הנ"ל. ביתרת האגרה ישאו הצדדים לפי הוראות התקנות.

המסגרת הנורמאטיבית והפסיקה הנוהגת כידוע, בהתאם לפסיקה הנוהגת לא כל טעות במהלך ביצוע פרוצידורה רפואית תהווה בהכרח התרשלות, לא כל שכן, עת לא הוכחה כי בכלל נעשתה טעות של הרופא המטפל בזמן אמת, בנוגע להיקפה של חובת הזהירות של רופא מטפל, יפים דבריו של כב' השופט חיים כהן (כתוארו אז) ב-ע"א 235/59 י. ות. אלהנקרי נ' ד"ר ה. פולק ואח', פ"ד יד(3), 2497, 2500: "...עלינו לשוות לעינינו תמיד כי הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה עוד איננו מדע מדויק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידי תקלה או כשלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כל כללי אמנות הרפואה. וכבר נאמר על-ידי בתי המשפט באנגליה שכשאנחנו נהנים ברצון מן החסדים והטובות אשר מדע הרפואה המתקדם שופע עלינו בידי שלוחיו הרופאים, אין אנחנו בני חורין להיתנער מן הסיכונים הטמונים עוד בטיפולים רפואיים רבים. כללו של דבר: לא כל תקלה או כישלון תוך כדי טפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דוקא, נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על היסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים." (הדגשה שלי- א.ב) ראה גם ע"א 552/66 לויטל נ' מרכז קופ"ח של ההסתדרות הכללית וערעור שכנגד פ"ד כב (2) 480, בעמ' 482).

אכן, במהלכו ולאחריו כבר למחרת היום אובחן דימום ממנו סבלה התובעת, שהנו אחד הסיבוכים השכיחים והידועים של ניתוח קיסרי ואולם עצם הופעתו של דימום לאחר ניתוח כאמור, אין משמעו כי הניתוח בוצע בצורה רשלנית, מה גם שד"ר דסקלו עצמו אישר בחקירתו כי דימום ואפילו זהום הנם סיבוכים ידועים של ניתוח קיסרי ("ש. נכון שגם לרופא, מנתח הטוב ביותר יכול להיות שאחרי ניתוח קיסרי יופיעו דימומים? ת. כסיבוך...כל דבר יכול להיות לו סיבוכים"-עמ' 23 לפרוטוקול).

עוד מציין המומחה כי סביר להניח כי כבר ביום החמשי לאחר הניתוח הקיסרי כבר היה זהום ברחם, שאכן אובחן בלילה שבין ה- 17/8 ל- 18/8 והחל לקבל טפול ייעודי וזאת בעקבות בדיקה מקיפה שנעשתה לתובעת בסמוך לאחר הופעת הזיהום של צלקת הניתוח והטיפול בה. משכך, מסכם המומחה את חוות דעתו באומרו כי זיהומים לאחר ניתוח קיסרי עלולים לקרות גם כאשר ננקטות כל פעולות המניעה הנדרשות, ועל כן אין להסיק מעצם הופעת הזיהום כי הצוות הרפואי התרשל במעקב אחר היולדת ובמתן הטיפול.

...

אין בידי לקבל טענה זו בהיותה סותרת מסמך בכתב כאמור לעיל.

אין בידי לקבל טענה זו. טיבה וטבעה של היכרות מקצועית זו בין השניים, בכלל זה כמה זמן נמשכה, מתי התקיימה, כמה זמן חלף מאז שהופסקה- לא הובררו דיה בחקירה הנגדית ונותרה סתומה.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.