רשלנות רפואית בניתוח לפרוסקופי לכריתת רחם

תביעה בטענה לרשלנות רפואית שבעטיה נותר בגוף התובעת התקן תוך רחמי שלא אותר ולא הוצא.

בוצעה גרידה והתובעת עברה לפרוסקופיה וניתוח לכריתת החצוצרות.

אף שכעקרון יש לנקוט גישה אקטיבית להוצאת ההתקן, כיום, לאחר שנים רבות ללא תלונות וללא הפרעה כלשהיא, המומחה "אינו משוכנע באותה מידה של נחישות בהכרח שבהוצאתו ע"י לפרוסקופיה חוזרת". בסיכום חוות דעתו קובע המומחה כי "למרות התייחסותו הביקורתית לעצם ההתנהלות הרפואית השנויה במחלוקת, בכל הקשור לאי הוצאת ההתקן שהוכח שמצוי בחלל הפריטונאום, איני יכול למצוא קשר סיבתי כלשהוא בין עובדה זו לסיבוכים גניקולוגיים/מיילדותיים כלשהם אותם חוותה התובעת (הפלה מוקדמת, הריון מחוץ לרחם) ו/או בריאותיים אחרים" (ההדגשה במקור).

...

אני סבור כי פיצוי זה משקף את מידת הפגיעה באוטונומיה, כולל תחושותיה הקשות של התובעת כשסברה שהשארת ההתקן היא שגרמה למספר הפלות ולניתוח קשה ואפשרות הליך כירורגי עתידי, ומנגד לנסיבות המקלות והעובדה שעד כה לא נגרם נזק ממשי (אף שעלול להיגרם בעתיד) ולאפשרות הוצאת ההתקן.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪, בתוספת שכ"ט בסך 13,000 ₪ והוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

התובעת נפגשה עם ד"ר בני פיינר, מי שהיה אותה עת מתמחה בגניקולוגיה, אשר הסביר לתובעת בשפה העברית את מצבה והמהלך הרפואי והמליץ לה לעבור ניתוח לכריתת רחם על-צוארית בגישה לפרוסקופית (להלן: "הניתוח").

מהלך הניתוח אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת בדבר מהלך הניתוח: · הנתבעת חוזרת על היתנגדותה שהועלתה במהלך שמיעת הראיות ובמהלך שמיעת סיכומי התובעת לכל הרחבת או שינוי חזית, ובמיוחד לטענות בדבר התרשלות בבצוע בדיקת האולטרה סאונד ביחס לגודל הרחם; אי ביצוע בדיקת משטח צואר הרחם; · פרופ' פישמן קבע כי הייתה הוריה לבצוע הניתוח, שכן עסקינן ברחם שרירני גדול המלווה בדימומים וכאבים; · ד"ר קלמן אישר בחקירתו הנגדית כי אין לו כל טענה ביחס לדוח הניתוח והתיעוד הרפואי; · במהלך הניתוח הבחינו המנתחים בדימום שנצרב וטופל.

...

סבורני כי די בכך על מנת לזכותה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אף כי לא נטען לכך במפורש בכתב התביעה.

כפי שנימק זאת השופט אור (שם, 581): "אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידיו.

סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 229,648 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%.

בלס, ביום 13.8.01, סוכם כי זו תהיה הפרוצידורה הרפואית, שהתובעת תעבור; כי התובעת הסכימה לכך; וכי זימונה לניתוח כעבור שבוע היה על פי תכנית זו. אף המומחה מטעם התובעת, ד"ר ערן אהרון, אינו חולק על הצורך בפרוצדורה הניתוחית כפי שסוכמה באותו שלב, היינו: ניתוח לפרוסקופי לכריתת השחלה עם הממצא; עריכת בדיקת "חתך קפוא"; המשך הניתוח או הפסקתו, על פי תוצאות הבדיקה.

אני מקבלת את חוות דעתם של הרופאים ושל המומחה מטעם הנתבעת, כי בנתונים הרפואיים של התובעת, כריתת הרחם היא בגדר הסביר והמקובל, כאשר המטופלת מסכימה לכך, וכי מקובל להעתר לבקשה של המטופלת לבצע ניתוח זה. על כן אני דוחה את טענת התובעת בנושא הראשון שבמחלוקת: כאילו היתה רשלנות רפואית מצד רופאי הנתבעת בעצם הבצוע של כריתת הרחם, גם לו ניתנה הסכמתה של התובעת לכך.

...

אני סבורה כי על כך צריכה התובעת להכיר תודה לרופאים.

הפועל היוצא הוא כי התביעה נדחית, בהעדר חבות של הנתבעת.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כלהלן: א. בגין עדותו של פרופ.

טענה לרשלנות רפואית של רופאי הנתבעת 1 אשר ביצעו ניתוח לפרוסקופי לכריתת רחם התובעת, טענה לפגיעה באוטונומיה וטענה להעדר הסכמה מודעת.

...

מסקנות: אני קובע שהתובעת לא הוכיחה, כנדרש בהליך זה, כי עצם הבחירה בניתוח הלפרוסקופי, מלכתחילה, או אי המעבר לניתוח בשיטה הפתוחה, כשלעצמם, מלמדים כי רופאי הנתבעת 1 התרשלו כלפיה, עת בחרו ונקטו בדרך ניתוחית זו. אני קובע שהתובעת הוכיחה, כנדרש בהליך זה, הן מכוח הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" והן מתוך התבססות על עדותה של ד"ר סופיה גורביץ עצמה, אשר הותירה תרחיש עובדתי סביר לקרות הנזק למעי, כי מעשה הניתוח היה רשלני, לאמור בעת חיתוך הרחם והוצאתו, פגע המנתח, ד"ר סוראינו, במעי.

על כן, אני קובע ביחס לשתי העילות (אוטונומיה והעדר הסכמה מדעת בשווה) פיצוי בסך 150,000 ₪.

תוצאה: אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת 1.

אני מקבל את התביעה נגד נתבעת 2: אמנם, נתבעת 2, מתוקף מעמדה, תפקידה וסמכויותיה, ניסחה נהלים המחייבים חופש בחירה, קבלת הסכמה מדעת, בשפה המובנת לתובעת, ואין לה קשר ישיר לניתוח המדובר, אך היא לא פקחה על יישומם של הנהלים, לא בקרה שכך מתנהלים הדברים, הלכה למעשה, והיא הייתה המעסיקה של הרופאים הרלוונטיים של נתבעת 1 והמחזיקה שלה.

בהתייעצות של הצוות הרפואי מיום 15.4.04 הוחלט כי הניתוח יבוצע בפתיחת בטן מלאה להבדיל מניתוח לפרוסקופיה שאינו דורש פתיחת הבטן.

אשר לטענה לפיה היה צריך לבצע בטרם הניתוח איבחון היסטולוגי של הממצא ברחם, נאמר בחוות הדעת המשלימה של פרופ' גונן כי מדובר במהלך אשר איננו עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

יצויין כי בחוות הדעת המקורית שהגיש, ציין המומחה קצרות כי הפגיעה שנגרמה לתובעת איננה תולדה של רשלנות רפואית כלל, שכן מדובר בסיבוך ידוע ושכיח שעלול להתרחש עקב סוג זה של ניתוח.

על רקע האמור העיד ד"ר הורשנטיין בחקירתו, כי פעולת הזיהוי של השופכנים היתה הכרחית ומחויבת במקרה דנן, זאת הן נוכח הסיכון הכללי והידוע של פגיעה בשופכן בעת כריתת רחם כפי המצויין לעיל, והן בפרט ובמיוחד בנסיבותיו של המקרה הנידון לנוכח ההידבקויות שהיקשו על ביצוע הניתוח ושעשויות אף להשפיע על המהלך הרגיל של השופכן ומיקומו ביחס לרחם, וכן הדימום הרב שהיה בניתוח (עמ' 51-52).

...

סבורני כי לא ניתן לראות בפניה בע"פ מעין זו, אף אם נניח שאירעה, משום פניה ממשית ורצינית של עובד לבחון אפשרות של פרישה מוקדמת לגמלאות.

סיכומם של דברים: התביעה מתקבלת.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים הוצאות משפט בסך 35,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 20% מהפיצוי שנפסק בצירוף מע"מ. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.