רשלנות רפואית בטיפול שיניים - קרב חוות דעת מומחים

בשלב זה קרב אליהם הנתבע 1 (להלן - "נימר"), ובעט בעוצמה רבה ללא סיבה בראשו של אבינועם, תוך גרימת דימום פנימי ונפיחות בולטת לעין בצד שמאל של הראש.

עוד טען כי בית המשפט קבע כי "הוא מאמין לעדי ההגנה שהנאשם הותקף ושהמתלונן העיף שן מפיו של הנאשם". לעניין פגיעת אבינועם, טען כי אבינועם נבדק באיכילוב ביום הארוע וכל שנימצא בבדיקה הוא "שיפשוף קרקפת שמאל". כן, הפנה למימצאי ומסקנות חוות דעת אליצור, מומחה הנתבעים ולכך כי אבינועם עבר תאונת דרכים ביום 26.11.96 בה נפגע בראשו ויש לבחון את כל החומר המתייחס לתאונה זו. עוד הפנה לחוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר גרופר.

בין היתר, אחראית על השמירה השוטפת על הסדר הצבורי, פעילות שאינה מחייבת שיקול דעת רחב הקף מעבר למקצועיות הרגילה שכל בעל מיקצוע חייב בו. לדבריה, פסיקת בית המשפט בשנים האחרונות מלמדת כי אחריות המדינה בגין נזק שגרמה המישטרה, עובדיה או שלוחיה נשללת רק במקרים בהם נשלל קיומו של יסוד ההתרשלות, נשלל קיומו של קשר סיבתי משפטי או עובדתי, או שנשללים שני אלו (ר' שם בעמ' 42-43).

נזק- ניזקי גוף- תקיפה- חלוקת הנזק בין נימר לנתבעת 5 הנכות הרפואית אבינועם- פרופ' עמיחי לוי מסר חוות דעת מטעם התובעים (נספח כ"ו לכתב התביעה).

בחוות דעת מומחה בית המשפט, לא מצאתי כי קיים תעוד לטיפולים נפשיים הקשורים לארוע, או כי מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי יש צורך בטיפולים נפשיים או תרופתיים.

...

לאחר ששיקללתי את טענות הצדדים, גיל התובע, מקצועו ומסלול חייו, הנני קובעת כי נכותו התפקודית שווה לנכותו הרפואית, קרי שיעור של 5%.

לאחר עיון בכרטסת שכר ובהעדר ראיות להעסקתו ושכרו כשחקן כדורגל, הנני קובעת כי בסיס שכרו למועד האירוע, הינו סך של 4,500 ₪.

לאור כל האמור לעיל ולאחר שהזהרתי את עצמי כי אין לפסוק כפל פיצוי לאבינועם, הנני פוסקת לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 35,0000 ₪, אשר ישולם על ידי הנתבעת 5.

כמו כן הוגשו הודעת עד ראיה, תצלומים וחוות דעת מומחה.

הוא הסביר כי ביום התאונה היה בוחן יחיד וטיפל בשתי תאונות, תאונה שלישית העבירו למוקד חדרה והתאונה הרביעית, עסקינן, לא יכלו להגיע אליה ובנוסף דובר בפציעה קלה בהתחלה ורק אחר כך התברר שהפציעה קשה.

יש לציין כי גם ד"ר אוהד שרון (רופא השיניים שהולכת הרגל היתה בדרכה אליו) העיד כי הולכת הרגל שכבה אחרי מעבר החציה היכן שציין העד ג'ורג' במביליה.

רשלנות הנאשם בית המשפט העליון פסק בע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (3.5.98) בעיניין החובות המוטלות על נהג בהתקרבו למעבר חצייה כדלקמן: "מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להיתחשב גם באפשרות של היתנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל." מעדותו של הנאשם עולה כי הוא מכיר את האיזור בו התרחשה התאונה וכי הוא נוסע בו לעיתים קרובות וכן ידע שיש במקום מעבר חצייה ותמרור 306 המוצב במקום גם התריע על כך. למרות זאת, הנאשם לא נקט באמצעי הזהירות הדרושים ופגע בהולכת הרגל על גבי מעבר החצייה, כפי שקבעתי לעיל.

הלכה פסוקה היא כי על נהג הקרב למעבר חצייה מוטלת חובת צפיות, ועליו לנקוט במשנה זהירות בסמוך למעבר חצייה (רע"פ 6073/09 תגדייה נ' מ"י (4.11.10)).

לעניין תוצאות התאונה, גב' גור הגישה מסמכים רפואיים (ת/3 ו-ת/4) מהם עולה כי ניחבלה חבלות של ממש, נגרמו לה שברים באגן והיא עברה ניתוח לצורך קיבוע ושקום ממושך.

...

סיכומו של דבר, למרות מיקומו של הרכב לאחר התאונה בצמוד לפני קו מעבר החציה, הרי שמרחק ההטלה של הולכת הרגל מלמד כי התאונה התרחשה על גבי מעבר החיציה, ומכאן אני קובעת שהולכת הרגל חצתה במעבר החצייה.

סוף דבר סיכומו של דבר, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

בהתאם, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הנתבעים הגישו כתב הגנה וחוות דעת רפואית של ד"ר פרידמן, מומחה בכירורגיה פה-ולסת, שעיקרה כי דחיקתו של שתל לתוך הסינוס היא סיבוך מוכר וידוע.

לאחרונה, ברע"א 2223/14 מדינת ישראל נ' פלוני (2017) הביע כבוד השופט הנדל דעתו [דעת יחיד לגופו של המקרה שם] כי חוק הנכים מהוה חקיקה סוציאלית שנועדה לסייע לחיילים שנפגעו במסגרת שירותם הצבאי: "עסקינן בהסדר מיוחד – סוג של אחריות שלא על פי כללי דיני הנזיקין. אך גם שטר שובר בצדו. יחד עם הסיוע – אם בתגמולים או בצדדים אחרים – נקבע גם פטור המדינה מנשיאה באחריות נזיקית ביחס לפגיעות מעין אלה. המחוקק פתח את שער התשלום, והגבילו על פי מתוה ייחודי. זוהי דוגמא של צדק חלוקתי בשדה הקרב. כך בראיה של התפקיד הייחודי של החייל, וחובת המדינה לדאוג לו במקרה של גרימת נכות עקב ותוך כדי השרות" (שם, בפיסקה 4).

התובע טוען כי נתבעים 1-2 התרשלו בטיפול הרפואי בשיניו, אותן שיניים שהוכרו במסגרת נכותו.

לטענת נתבעת 1, בהתאם להתקשרות עם משרד הבטחון, היא מנועה מליתן שירות וטפול לאחרים במסגרת השעות והמועדים בהם היא פועלת מכוח ההסכם, רופאיה מנועים מליתן חוות דעת רפואית העלולה לשמש נגד המדינה בכל הליך שהוא, והיא פועלת בהתאם למחירון ודרישות משרד הבטחון.

...

סוף דבר חסימת דרכו של התובע מלהגיש תביעתו כבר בשלב זה, בטרם התבררו טענותיו העובדתיות והמשפטיות לגופו של עניין אינה מידתית ואינה מתיישבת עם מגמות הפסיקה בכל הקשור לזכות הגישה לערכאות, והזהירות המתבקשת בקשר לסילוק תובענות על הסף (ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (2010) בפסקה 12; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (2007)).

הבקשה לסילוק התביעה על הסף, נדחית.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

שאלת האחריות התובע טען כי הנתבעת התרשלה כלפיו בכך שסיפקה לו מפתח ישן, חלקו האופקי הנייד רופף, והשיניים בחלקיו שחוקים, דבר שגרם להשתחררותו בעת ביצוע פעולת ההידוק ולהחלקתו, ועקב כך לפגיעתו ביד.

הנכות הרפואית התובע הגיש חוות דעת רפואית הערוכה על ידי ד"ר מרדכי קליגמן שבה נקבע כי התאונה הותירה אצלו נכות אורטופדית בגין השבר בעצם הסירה משמאל, בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

בשל הפער שנוצר, מונה ד"ר אבנר קרב כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, ובחוות דעתו מיום 10.5.10, קרי כשש שנים לאחר התאונה, הוא קבע כי בבדיקת התובע "לא נמצאו שום ממצאים חולניים או הגבלות ועל כן לא נותרה אצל הנ"ל כל נכות בעקבות התאונה". יצוין כי גם הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל") אשר בדקו את התובע, הגיעו לכלל מסקנה כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה בעקבות התאונה.

הנזק כאב וסבל לאור מהות פגיעתו של התובע והטיפולים שנזקק להם בעקבות התאונה, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לו בגין כאב וסבל על סך של 20,000 ₪.

...

אשם תורם לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שבפנינו יש להטיל אשם תורם על התובע, וטענתה של הפניקס כי המדובר בעובד מנוסה, נעדרת כל בסיס ראייתי (ראה עדות התובע בעמ' 10 ש' 21).

הכיסוי הביטוחי הוכח כי הנתבעת לא שתפה פעולה עם הפניקס, והתעלמה מפניותיה של האחרונה בכתב, ולא סיפקה את המידע הדרוש לצורך בירור החבות (ראה מכתב הפניקס נ/7 והאשור על משלוחו בדואר רשום), ומקובלת עליי טענתה של הפניקס כי בנסיבות אלה, הכשילה הנתבעת את בירור החבות על ידה, ובין היתר את בירור שאלת הכיסוי הביטוחי.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שהנני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, בני עווד איוב גנטוס בע"מ, ומחייבת אותה לשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיף 14 לעיל, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את נתבעת מס' 1 לשלם לתובע אגרת משפט וכן הוצאות עדים, בשיערוך ליום התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק.

התביעה כנגד נתבעת מס' 2, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, נדחית בזאת.

ב"כ הנתבע היה ער להתנהלות זו ונחשף להתכתביות ולהחלטת ביהמ"ש, מה שהיה צריך להזכיר לו את מועד הדיון הקרב ובא! זאת ועוד, נוכח המחלוקת בין הצדדים ומאחר ועדת המבטחת נחקרה לפני הנתבע, הרי היפוך הסדר בחקירת העדים גורם נזק ראייתי לאו בר תיקון.

מסקנתו הסופית של מומחה ביהמ"ש לנושא רשלנות הנתבע הנה כדלקמן: "ד"ר רמזי עקל בחר לבצע טיפולים שאינם עולים בקנה אחד עם רפואת שיניים תקינה. מעבר לעובדה שלא ביצע הכנה ראשונית והערכה מחדש לאחר מכן, החל בצורת שקום בלתי נכונה ובחר לחבר בין שקום על גבי שתלים ושקום על גבי שיניים. מר ע. ד. נמצא היום במצב חמור בהרבה מהמצב בו הגיע לד"ר רמזי עקל, לא מפאת חלוף הזמן אלא מפאת הבחירה הלא ראויה של ד"ר עקל רמזי בשיקום של שתלים בשילוב עם שיניים טבעיות, כמו גם ביצוע לא מקצועי של שתלים והראיה מצבם של הקיימים ואובדן שתלים תוך טפול". (ראה עמ' 5 לחווה"ד) מומחה ביהמ"ש העריך את עלות הטיפול בהערכה זהירה של 202,140 ₪, במינימום ו-230,460 ₪ במקסימום.

לאור האמור בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש שלא נסתרה, לרבות תשובותיו הממצות של המומחה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו, אני קובעת כי יש לייחס לנתבע רשלנות בטיפול התובע, ולקשור קשר סיבתי בין מצבו העכשוי לבין הטיפול הכושל שביצע הנתבע בשנת 2013.

...

התביעה לפיכך כנגד הנתבעת 2 הראל – נדחית.

לאור המייל השגוי שהטעה את ב"כ התובע הקודמת ולאור מצבו של התובע, אינני עושה צו להוצאות לטובת הנתבעת 2, והתביעה כנגדה נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה מתקבלת נגד נתבע 1.