רשלנות רפואית בטיפול בפגיעה עצבית לאחר זריקת אילחוש

מומחה הנתבע קבע כי ההפרעה התחושתית החלקית נובעת מפגיעה בחלק מהסיבים של עצב הלסת התחתונה, אשר עשויה להגרם משתי פעולות שמבוצעות במהלך טפול כרורגי: האחת, הזרקה לאלחוש מקומי, והשנייה, החדרת מיכשור כרורגי לקירבת העצב, במהלך העקירה, כאשר שורש השן נישבר ויש צורך בהוצאת שאריותיו.

בעדותו הראשית אמר התובע: "עשה לי את הזריקה אילחוש ואז הוא התחיל בניתוח הכירורגי... מאז שהוא התחיל התחילו הכאבים, כאבי תופת, קפצתי לשמיים מרוב כאבים למרות זריקת האלחוש ... והוא עשה לי עוד פעם זריקת אילחוש, ואז התחלתי את הטיפול. הוא עשה לי את הניתוח תוך כדי שהוא חפר לי בתוך הפה. הוא עשה פעמיים זריקת אילחוש. אז הוא התחיל לחפור בשן בינה, ואז הרגשתי זרמים חזקים בהרבה .." (עמ' 13).

בעיניין סידי נפסק כי לאחר קביעה שאי-מסירת מידע לחולה עולה כדי התרשלות, יש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין העובדה שלא הוסבר לו הסיכון לבין הנזק שניגרם לו, שעניינה: אילו נימסר המידע, האם היה החולה בוחר לעבור את הטיפול הרפואי שבדיעבד התברר כי גרם לו נזק? הודגש כי זו שאלה היפותטית, הכרוכה לרוב בסוגיות של מהימנות העדויות, ובית המשפט נידרש לקבוע ממצא בעיניין זה על-פי מכלול נסיבות המקרה.

בעיניין סתחי נקבע כי יש צורך בפנייה לאמת מידה אובייקטיבית של המטופל הסביר, אך "אין לשכוח שבמהותה מכוונת בחינה זו להערכה מה היה עושה המטופל המסוים בעת הנתונה". הסכמה מדעת (ב) - המקרה הנוכחי האם פגיעה בעצב הלסת התחתונה וירידה בתחושה או חוסר תחושה הנם סיכון אשר היה על הנתבע ליידע את התובע בטרם ביצוע ניתוח העקירה ? המאמר של פורגל, עליו נסמך המומחה הרפואי מטעם הנתבע, מצביע על כך שנזק עיצבי קבוע עקב חסימת עצב המכתש התחתון (inferior alveolar nerve) מתרחש לעתים (very occasionallyׂ), אך המנגנון הגורם לכך אינו ידוע (ובכך מסייע לדחייה של טענת הרשלנות בטיפול - א"ג).

...

אף בסיכומי בא-כוח התובע לא מצאתי טיעון בעניין זה. סבורני כי אף לו היה הנתבע מיידע את התובע בקיומו של הסיכון האמור, היה התובע מקבל את המלצת הנתבע לביצוע הניתוח.

לאחר שהגעתי למסקנה כי אין מקום להעברת נטל הראיה אל כתפי הנתבע, בחנתי האם הוכיח התובע את עוולת הרשלנות לגבי הטיפול הרפואי שניתן לו. השבתי על כך בשלילה, ועברתי לבחון את סוגיית ההסכמה מדעת.

על-פי הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה, פסקתי פיצוי בגין ראש נזק זה. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 16.4.2014, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד תשלומה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

פרופ' ברק בדיעה כי: "במהלך ההזרקה לצורך עקירת שן טוחנת עליונה מימין נפגע העצב הפציאלי מימין – העצב נפגע כתוצאה מהזרקה לקויה שבוצעה על ידי ד''כ גאלב, טפול שאינו עומד במבחן הרופא הסביר – הזרקה למיקום אנטומי שגוי, הזרקה מהירה ובלחץ" פרופ' פלד, לעומתו הגיע למסקנה כי: "במקרים אנטומים מסויימים יכלה להיות פגיעה אקראית בעצב" כתוצאה מזריקת אילחוש לחלק האחורי של הלסת העליונה.

עוד אציין, כי לא שוכנעתי מהסבריו של פרופ' ברק המתרץ את ההפרש של 8 שעות אותו מתאר התובע בין הזריקה לבין תחושתו של התובע כי אינו מסוגל להניע את שרירי הפנים או לסגור את עין ימין בהשפעת חומר ההרדמה; זאת, כאשר טען כי ההרדמה מתפוגגת לאחר 3 שעות ולא 8 (עמוד 21 שורות 23 – 24); וכאשר ברור כי אם נפגע העצב התובע יכול היה לחוש בכך שאינו מסוגל לעצום את העין מיד כפי שציין פרופ' פלד והסברו של ד''ר ברק לפיו "לוקח זמן עד שהתופסות מגיעות לשרירים", לא היה משכנע (עמוד 22 שורות 2 - 3).

התובע לא נפגע מן העקירה אלא מחומר ההרדמה שחדר לעצב הפציאלי וגרם לשיתוק הפנים, תופעה אשר מלבד היותה סיבוך נדיר ביותר, אף לא ניתן לצפותה ולא הוכחו נתונים מסויימים אשר עשויים היו להצביע על כך שמתן הטיפול לתובע הספציפי עשויים להגביר את הסכויים לה. כאמור בעמוד 4 לחוות דעתו של פרופ' פלד: "אינני סבור כי לפנינו מקרה של רשלנות או טכניקה שגויה של אילחוש אלא סיבוך נדיר של התהליך שבהחלט אפשר שיקרה לכל רופא שעוסק בכך." על כן, לא הוכח כי המנוח התרשל במתן הטיפול הרפואי לתובע.

...

ד''ר ברק העריך כי דרגת נכותו של התובע כתוצאה מן הטיפול השגוי הנה 10% בגין פציאליס מימין בצורה קלה לפי סעיף 29(5)(ב)II לתקנות המל''ל. לטענת התובע, אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירועים ותוצאותיהם וכי האירועים והנזקים נגרמו בשליטתו של המנוח והם מתיישבים יותר עם המסקנה שהמנוח לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה ועל כן על המנוח הראיה שלא היתה התרשלות מצידו שיחוב בגינה ויש להחיל את כלל ''הדבר מדבר בעדו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

על כן, אני מקבל את מסקנתו של פרופ' פלד לפיה מדובר בענייננו ב"סיבוך נדיר אמנם אך ידוע מהניסיון ומהספרות" של זריקת אלחוש המביאה לאטיבציה של וירוס ההרפס "הגורמים למצב הקרוי פציאליס חולפת או BELL'S PALSY." (עמוד 4 לחוות דעתו של פרופ' פלד) הטענה להתרשלות המנוח כאמור, קיבלתי את מסקנותיו של פרופ' פלד מהן משתמע כי אין כל ראיה לכך שהמנוח התרשל במתן הטיפול.

יתרה מזאת, גם לו הייתי מגיע למסקנה כי חלה חובת גילוי ביחס לסיכון נשוא העקירה, איני סבור כי קיים קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין הסכמתו של התובע לעבור את העקירה.

סיכום לאור האמור אני מקבל את התביעה בפן הפגיעה באוטונומיה בלבד ומחייב את הנתבעות 2 ו - 3 לשלם לתובע את הסך של 20,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ''ט עו''ד בסך של 3,500 ₪.

נתבעת 2 הפסיקה את הקדיחה הוסיפה זריקת אילחוש נוספת והמשיכה.

לטענתו, הנתבעים התרשלו כאשר החליטו לבצע השתלה מידית לאחר עקירה שלדבריו תוארה כ"קשה" והקושי בייצוב השתל לאחר העקירה הביא לכך שהנתבעים קדחו לעומק ופגעו בסיבי העצב.

גרסת התובע, כי במהלך הטיפול ארעה פגיעה ברצפת האף או בתעלת העצב לא הוכחה ואף נשללה בבחינת הצילומים שבוצעו במהלך הטיפול ולאחריו, ובחוות הדעת של המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט.

...

הנתבעים דחו מכל וכל את טענות התובע וטענו כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי לא הוכח שהנזק העצבי נובע מכשל בטיפול.

לאור כל האמור, משמצאתי כי לא הוכחה רשלנות בטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבעים דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בשאלת הנזק.

בעקבות זריקת אלחוש שקיבל התובע במהלך טיפול שיניים, נגרמה אצלו פגיעה לעצב הלינגואלי ולעצב הבוקלי מצד ימין.

לטענת התובע, הנתבעת התרשלה כלפיו באי עריכת תרשומת וברשלנות טיפולית שהתבטאה באי עריכת מעקב ראוי, אי ביצוע בדיקות מתאימות, אי מתן טפול תרופתי, אי הפניה לביצוע ניתוח כירורגי אי הפנייה למומחים מתאימים וכן בהפרת חובת הגילוי ואי קבלת הסכמתו מדעת לטיפול ובפגיעה באוטונומיה.

פרופ' שוורץ כותב כי: "אין כיום בספרות פרוטוקול טפול חד משמעי ומיידי בפגיעה עצבית לאחר הרדמה כגון טפול אנטי – דלקתי או אנטיביוטי למצבים שבהם יש חשש לפגיעה עצבית משום שאין בהירות מוחלטת לגבי מנגנון הנזק" (עמוד 4 לחוות הדעת).

אני דוחה את טענת התובע לפיה זריקת האלחוש אינה הכרחית כלל מהטעם שלא מדובר בטיפול הרפואי עצמו, אלא בטיפול נלווה שנועד להקל על הכאב בלבד.

...

משנדחתה טענת התובע לפיה היה על הנתבעת לנקוט בטיפולים רפואיים חלופיים, אני דוחה את טענת התובע לפיה הנתבעת הפרה את חובת הגילוי כלפיו בכך שלא גילתה לו על סיכויי טיפולים רפואיים חלופיים.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שנפסק.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בצרוף מע"מ. בהתחשב בכך שטענתו העיקרית של התובע בעניין הרשלנות הרפואית נדחתה, תחזיר הנתבעת לתובע מחצית מההוצאות בהן נשא בהליך זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד התשלום בפועל.

עוד נקבע שאין לתביעה תקומה במישור הרשלנות שכן לא הוכחה רשלנות רפואית בטיפול שקבל המערער בכל שלבי שהותו בבית החולים.

מכתבי-הטענות ומטענות באי-כוח הצדדים לפנינו עולה כי המערער השליך יהבו על הטענה כי יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". בא-כוח המערער הדגיש שהרופאים שהעידו מטעם המשיבים לא צלחו, מי מהם, ליתן טעם לנזק.

כן נימסר על-ידיו כי הספרות הרפואית לא מתארת אפשרות של פגיעה בעצב הטיביאלי כתוצאה מניתוח אורולוגי ולכן לא הוחתם המערער על אפשרות שכתוצאה מהניתוח יסבול משיתוק.

(ה) ד"ר נחמה שיינברג, עורכת חוות-הדעת מטעם המשיבים, סיכמה כי אינה יכולה לענות בודאות על שאלת סיבת הנזק, אולם יכולה היא לומר בודאות שהנזק בעצב הטיביאלי לא נוצר בגלל האלחוש האפידורלי ובסבירות נמוכה ביותר בגלל הפרוצידורה הכירורגית.

לדבריה לא שוחחה עם ד"ר עזרי ו"יכול להיות שהכירורג לא היה בסדר, יכול להיות שהמרדים לא היה בסדר וזה גם ייתכן שזה לא אשמתו של אף אחד" (עמ' 57 לפרוטוקול), אולם מיד לאחר מכן העידה כי הסיכוי שהפגיעה ארעה במהלך ההתערבות הכירורגית לא קיים וכן לא ייתכן שהפגיעה היא בגלל האפידורל.

...

במרכז המחלוקת בין הצדדים ובהכרעה זו עומד סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וזו לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה-על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". שלושה תנאים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

האחרון לא היה צפוי ועל פני הדברים אינו אחד מהסיכונים הצפויים בניתוח מעין זה. היעדר הסבר רפואי להתרחשות הנזק במהלך הניתוחי הרגיל, בנסיבות המקרה, מחזק את המסקנה כי הצוות לא נקט זהירות סבירה.

לאחר שכבוד השופט ריבלין הגיע למסקנה כי המשיבים באותו עניין התרשלו, הוסיף כי: "בשל התוצאה שהגעתי אליה איני רואה עוד צורך להכריע בשאלת קיומה של עילת התביעה האחרת שעליה סומכת המערערת-היא עוולת התקיפה" (שם, בעמ' 565).

המשך הדברים יאה אף הוא לענייננו: "עם זאת נראה לי כי המימצאים...

סוף דבר, דעתי הינה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המשיבים התרשלו מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין וגרמו לנזק כפי שהוסכם בהליך קמא.