רשלנות רפואית בביצוע ביופסיה בערמונית

התובע מוסיף וטוען כי בשל התרשלות רופאת המשפחה הוא לא הופנה לאורולוג, לא נערכה ביופסיה בערמונית ואף לא נערך מעקב אחר ערכי ה-PSA.

טענת מומחי הנתבעת, ובעיקר פרופ' קוטן, היא, למעשה, שלא ניתן לקבוע כי לו אובחנה המחלה ביולי 2012 או בסמוך לכך, הייתה מבוצעת כריתה רדיקאלית של הערמונית או טפול קרינתי, שהיו מרפאים את מחלת התובע, וכי ייתכן שהתובע היה בוחר בבצוע מעקב אחר ערכי ה-PSA.

גם פרופ' ליבוביץ העיד כי ככל שהיה מבוצע מעקב אקטיבי של ביופסיות חוזרות, ברגע שהיה מאובחן סרטן בדרגת גליסון 7 ו-8 הייתה מבוצעת כריתה רדיקאלית של הערמונית כדי למנוע התפשטות המחלה או היותה גרורתית (בעמ' 71-72, 74).

...

לסיכום, יש לקבוע כי התובע הוכיח כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הרופאה המטפלת לבין נזקיו.

מבלי להידרש לשאלה, האם ענייננו מתאים לפסיקת פיצוי נוסף בגין נזק לא ממוני בשל פגיעה באוטונומיה, סבורני כי התובע לא הוכיח זכאותו לפיצוי בגין ראש נזק זה. על פי ההלכה, "הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ניתן בשל נזק תוצאתי סובייקטיבי המתבטא בתחושות של כעס, תסכול, ועוד כיוצא באלה תחושות שליליות שמעוררת התנהגותו של המזיק" ולא בשל עצם אי הגילוי או שלילת זכות הבחירה (ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון ראבי, פסקה 40, 4.12.11, ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, 3.9.15, פסקה 39 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות, ע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית, 28.5.12, פסקה 72-73).

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את אגרת בית המשפט ששילם, וכן שכר טרחת המומחים מטעמו ושכר הופעתם בבית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם.

היתה לו גדילה לא סדירה של הערמונית ורק לפני שנתיים – שלוש אובחנה כסרטן הערמונית.

באותו יום לא נתנו לבן להכנס איתו לחדר הניתוח ששם בוצעה הביופסיה ושם הוא הוחתם על טופס הסכמה שלא בנוכחות בן מישפחה כלשהוא, הטופס בשפה העברית שלא נילווה לו טופס בשפה הרוסית וזה בנגוד להנחיות משרד הבריאות כפי שצורפו לתחשיבי הנזק מטעמנו.

<#5#> החלטה בפניי תביעה שעניינה רשלנות רפואית.

...

עובדות המקרה התביעה המונחת לפניי היא תביעה בעילה לרשלנות רפואית הסבה סביב בדיקה רפואית ותוצאותיה שבוצעה לתובע (להלן : המשיב) ביום 31/01/2005,בבית חולים רמב"ם שבבעלות הנתבעת מס' 1 (להלן : בי"ח רמב"ם או המבקשת 1).

על פי הנטען בכתב התביעה, למשיב בוצעה ביופסיה של הערמונית בבי"ח רמב"ם במהלך אישפוז יום.

...

לכן משהתביעה שלפני חודשה פחות משנה מיום מחיקתה אני דוחה את טענת ההתיישנות.

באשר לאי צירוף חוות דעת רפואית אינני מקבל את טענת המבקשות כי על התובע לקבל את הסכמת פרופ' רז לצירופה לתביעה הנוספת טענה זו אין לה על מה לסמוך.

סוף דבר לאור האמור לעיל הבקשה נדחית, בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ביום 31.1.2005 עבר התובע, במסגרת אישפוז יום, ביופסיה של הערמונית בבית החולים רמב"ם. עם קבלת ההזמנה, נידרש התובע להתחיל בטיפול אנטיביוטי יומיים לפני הביופסיה, ולהמשיכה גם יומיים לאחר הביופסיה, כמקובל בעת ביצוע ביופסיה מסוג זה. התובע שוחרר לביתו בתום הבדיקה, עם המלצה לשתייה מרובה והמשך טפול אנטיביוטי, המשך מעקב רופא עם קבלת התשובה הפתולוגית.

להיבט זה, נמצא היתייחסות בעיניין ניסנבאום, עת בית המשפט קבע כי גם בבית החולים הופרה חובת הידוע, עת נקבעו קביעות היפות לענייננו: "הפגיעה באוטונומיה של המערער לא נסתיימה בביקורו במרפאה, ונמשכה גם בעת ביצוע ההליך בבית החולים. סעיף 14(ב) לחוק זכויות החולה מונה, בין הטיפולים המחייבים מתן הסכמה מראש בכתב מצד המטופל, גם את פעולת הצינתור. אין ספק כי דרישת הכתב במקרה זה היא דרישה מהותית והפרתה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. אין ספק כי החתמת המטופל, סמוך לפני תחילת הטיפול עצמו, משהושלמו ההכנות לטפול, הן מצד הרופאים והן מצד המטופל, כשהוא מצוי כבר בשלב בו קיימת מצדו השלמה פיזית ונפשית עם הטיפול, היא חסרת נפקות. זהו מצב בו החולה ניצב חסר אונים (ובמקרה זה גם חסר יכולת לקרוא את הכתוב), כשהוא מעבר לנקודת האל-חזור. בשלב זה נידרשות תכופות תעצומות נפש כדי לאפשר המנעות מהטיפול. בנסיבות המקרה הזה הפרו המשיבים את הוראות החוק. הפגיעה ביכולת הבחירה האמיתית היא פגיעה ברורה באוטונומיה, ופגיעה זו מצטרפת לפגיעה הנוספת באוטונומיה, שארעה שלושה שבועות קודם לכן בעת הביקור במרפאה." לגבי מסירת מידע אודות ביצוע ביופסיה למטופל, כשהוא בחדר הניתוח תחת השפעת תרופות, כהתרשלות בטיפול, עמד בית משפט העליון בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 עת נאמר: "כאמור, אף אני – כבית-המשפט המחוזי – סבורה כי יש לבחון את עניינה של המערערת במסגרת עוולת הרשלנות, אולם מסקנתי לעניין זה שונה היא מזו של השופט קמא. לדעתי הוכח כי הרופאים בבית החולים התרשלו בכל הנוגע להליכים שקדמו לבצוע הביופסיה. התרשלות זו התבטאה בכך שמלכתחילה לא קוימה החובה להעמיד את המערערת על הצורך בעריכת הביופסיה במסגרת אשפוזה הנידון. למערערת לא נימסר מבעוד מועד כי יש כוונה לדחות את הניתוח ברגלה, והפרטים הנוגעים לניתוח שעליה לעבור הוצגו לה רק כשהייתה בחדר הניתוח, לאחר שקבלה תרופות הרגעה וטשטוש וכאשר הייתה נתונה במצב שאיננו מתאים לקבלת החלטה." כמו בעיניין דעקה, מסירת מידע לתובע מספר דקות לפני הפרצדורה, איננה מקיימת אחר פראקטיקה רפואית סבירה ומקובלת, ומפרה את חובת הרופאים, לאפשר למטופל לשקול את הסיכונים והסכויים של הפרצדורה בניחותא.

...

לכן אני מורה כדלקמן: אני מקבל את התביעה כנגד המדינה ומחייבה לשלם לתובע סך של 178,820 ₪.

התביעה כנגד נתבעים 2 – 3 נדחית.

אני מחייב את התובע בהוצאות נתבעים אלו בסך של 20,000 ₪.

העברת נטל בכתב התביעה נטענו באריכות הנימוקים בגינם יש לכאורה להעביר את נטל הראיה בנסיבות העניין באשר לחלקים נרחבים בשאלת האחריות, כלשון האמור בתביעה: "התובע יטען כי אינו יודע ולא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות אשר גרמו לכך שהנתבעים ניהלו את המקרה ברשלנות, נימנעו מלאבחן נכון את מצבו ונמנעו מלנהל מעקב ראוי אחר תלונותיו וממצאי הבדיקות שלו, ביצעו פענוח רשלני של בדיקות, כשלו בבצוע ביופסיה והחליטו שיש הסבר פשוט לערכי PSA עולים, במקום לבצע בדיקות מתאימות והערכות מצב נכונות 2) אינו יודע מדוע אובחן בצורה שגויה ומדוע לא טופל כראוי וכמתחייב ברפואה סבירה, דבר שגרם לו נזקים קשים, וכי הבדיקות שנעשו לו, המעקב הרשלני, הביופסיה הרשלנית והאיבחון השגוי בוצעו באמצעות מכשירים ו/או אמצעים ו/או חומרים ו/או צוות רפואי אשר לנתבעים הייתה שליטה מלאה בהם וכי מצבו הסופי החמור והעובדה כי מחלתו אובחנה באיחור, מתיישבים יותר עם המסקנה בדבר רשלנות הנתבעים ו/או מי מהם מאשר עם המסקנה כי לא התרשלו ולכן חל בעיניינם כלל "הדבר מעיד על עצמו" בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

] עוד הוסיף: "נהלתי דיון עם האדון והסברתי כי ערכי PSA גבוהים מספר שנים ואף ממשיכים לעלות, כי בהחלט קיים חשש לממאירות בערמונית, עם זאת לא ניתן לשלול את האפשרות כי מדובר במצב זהומי. המלצתי על ביצוע MRI אנדורקטלי. הסברתי כי עשוי להכווין ביופסיה ולהראות נגעים חשודים אם יש. בנוסף ננסה טפול אנטיביוטי לשלושה שבועות ונחזור על ערכי PSA לאחר טפול אנטיביוטי". הכרעה: למקרא סיכום הביקור שנערך ע"י ד"ר לינדנר ניתן להבחין בפערים גדולים בין האמור בו לבין מה שהועלה על הכתב במסגרת התעוד הרפואי בקופ"ח. ד"ר לינדנר למעשה לקח אנמנזה בצורה מקיפה, לרבות היסטוריה רפואית ומשפחתית, ככל הנראה בשל העובדה כי אין המדובר בהמשך מעקב אלא בפעם הראשונה בה ביקר התובע בבי"ח. כמו כן, ציין מפורשות כי ניהל דיון עם המטופל והסביר לו על ערכי PSA גבוהים וכי קיים חשש לממאירות בערמונית.

...

בשקלול כל העדויות שעמדו לרשותי, אני סבור כי שירותו של התובע היה מוארך בשנתיים נוספות, בעיקר נוכח מעמדו הרם ברשות.

] לאור הכשל האמור אני סבור כי האפשרות היחידה שנותרה בידיי היא לבסס את החישוב על הראיה הטובה ביותר המצויה בידיי והיא שכרו הקובע האחרון של התובע.

לסיכום הנזקים: נזק בלתי ממוני: 500,000 ₪.