רשלנות רפואית באי מניעת פצעי לחץ זיהום של מאושפז הפרת חובת הזהירות

עוולת הרשלנות עוולת הרשלנות מאופיינת בשלושה יסודות: האחד, קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השנייה, הפרת חובת הזהירות בשני המישורים; השלישי, קיומו של נזק כתוצאה מהפרת חובת הזהירות.

בעת האישפוז השלישי בכרמל, לאחר שהמנוחה הובאה אליו ביום 13.2.09, אובחן הזיהום והוחל בטיפול אנטיביוטי אלא שאז כבר התפתחו פצעי לחץ שדרשו טפול אקטיבי כמו התניידות ושינויי תנוחה.

" מנגד, לא ראיתי לקבל את הטענה של הנתבעים כי מאחר והמנוחה עברה טפולי קרינה בעברה, באיזור שקרוב לסקרום, יהיה בו כדי להסביר את אי ריפויים של פצעי הלחץ.

יתרה מכך, לטעמי הזיהומים בפצעי הלחץ ובריאות קדמו לזיהום בפצע הניתוח ולא הובא כל הסבר הכיצד לא היה במתן אנטיביוטיקה כבר בעת שהגיעה המנוחה שוב לכרמל כדי למנוע את החמרת הזיהומים וייתכן שגם את צמיחתו של זהום בפצע הניתוחי, שהופיע מספר ימים לאחר שובה לכרמל בפעם השלישית.

...

בסופו של יום, סכום הפיצוי הכולל שנפסק בגין נזק בלתי ממוני, אשר בגדרו בא גם הפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים, אינו חורג בענייננו מגדר הסביר ועל כן הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערבות.

סוף דבר ראיתי לקבל את טענת התובעים כי הן הנתבע 1 והן הנתבעים 3 ו – 5 התרשלו כלפי המנוחה והתרשלותם הביאה לנזק.

לא מצאתי כי לנתבעים 7 ו - 8 אחריות לאירועים נשוא התביעה והתביעה נגדם נדחית.

טענתו המרכזית של התובע בתביעתו דנן הנה שהצוות הרפואי שטיפל בו במרכז הרפואי של הנתבעת בסמוך לאחר הפגיעה, לא עמד בחובת הזהירות הבסיסית והתנהגות זו הגיעה לכדי רשלנות.

באותה רשומה צוין כי התובע לאחר אישפוז במרכז רפואי רמב"ם בשל פצע מזוהם בשוק שמאל, עבר הטרייה, וקיבל אנטיביוטיקה דרך הוריד.

בבואי לבחון האם הטיפול שהוענק לו על ידי הנתבעת בכלל ועל ידי ד"ר גנדלמן בפרט – הנו בבחינת הפרת חובת זהירות של רופא (בהקשר הטענות שהועלו בחוות הדעת של מומחה התובע ובסיכומיו) – הנני מוצאת לענות על שאלה זו בשלילה.

אין בידיי לקבל את טענת התובע כי הסרוב האמור לקבלת הטיפול, נבע על רקע אי נוכחותו של פלסטיקאי באותו מועד במיון בנוסף ללחץ זמנים נטען שמקורו בכניסתו של יום הכיפורים (שחל באותו מועד), כשאלה הביאו אותו שלא להמתין לקבלת טפול.

התובע, כמי שהעיד על עצמו כי הנו מורה לעברית ובתור שכזה קורא את השפה (ר' ע' 17 שו' 16-17), וודאי היה מודע לסיבת ההפניה של הרופא בקופת חולים עקב מימצאי הבדיקה שנערכה בסמוך לפנייתו למיון, כשהתנהלותו עת בחר מדעת שלא לקבל טפול, מנעה למעשה בפועל את איבחון ואישוש מימצאי החשד לקיומו של זהום.

בשעה שפנייתו הבאה לגורם רפואי הייתה כאמור לאחר פרק זמן של כשלושה שבועות, לא ניתן לגלות כל גישה מקילה עם היתנהלות זו. וידוא קיומו של חיסון טטאנוס; אין מחלוקת כי ברשומה הרפואית אין כל אינדיקאציה אודות בירור שנערך עם התובע באשר לזריקת טטאנוס שניתנה לו בתקופה בת חמש השנים שקדמה לביקורו.

...

התובע אמנם טען שהצלקת כואבת לו "תמיד כל הזמן" ומרגיש כאב "כל תקופה מסוימת ברגל" (ר' עדותו בע' 14 שו' 28-30 לפרו'), אולם אבהיר מיד כי דין הטענה להגבלה תפקודית כלשהי שמקורה בצלקת להידחות, שכן טענה זו נעדרת כל תמיכה ברשומה רפואית כלשהי או מסמך אחר הרלוונטיים לתקופה שלאחר תום הטיפול בפצע; כך עיון בתיק המוצגים של התובע, מעלה כי הרשומה האחרונה הינה מיום 9/11/14 (כחודשיים לאחר הפגיעה) ונערכה במסגרת ביקור התובע בקופת חולים.

כן, לא היה מקום להכיר בכל פיצוי שמקורו בהפסד שכר נטען של חודש שמקורו באשפוז ו/או בתקופת ההחלמה, כמו גם בפיצוי שמקורו בטענה לאי קבלת "תפקידים בבית הספר" (ר' ע' 17 שו' 28-32 לפרו') – מקום בו התובע לא הניח כל ראיה רלוונטית בנדון, ובכלל זה תלוש/י שכר רלוונטי/ים. בנסיבות אלה, הרי שבאם הייתי מוצאת כי הנתבעת התרשלה באופן הטיפול בתובע במועד ביקורו כשהתרשלות זו היא שהביאה לצורך בניתוח במרכז הרפואי "רמב"ם", הפיצוי לו הייתי נעתרת היה מסתכם בסך של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל ביחס לניתוח ותקופת האשפוז וההחלמה.

סוף-דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

היא התלוננה על חולשה, סחרחורת, הרגשה רעה וראיית "שחור מול העיניים", ללא חבלת ראש או איבוד הכרה (גיליון חדר המיון חתום ע"י ד"ר גראץ-נספח ל-נ/1).

על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר וקשר סיבתי לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 112).

ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג, בספרם "רשלנות רפואית" (מהדורה שנייה-תש"ס-2000) בעמ' 283 כותבים: "ברוב המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה. ודאי שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טפול רפואי; מנקודת מבטה של המדיניות המשפטית ומבחינה נורמטיבית הוא צריך לצפות את הנזק (הדגשים במקור-ד.פ.)". גישה זו ישימה אף בענייננו; הצוות הרפואי שקיבל ובדק את התובעת בחדר המיון יכול וצריך היה לצפות אפשרות התרחשותו של נזק עקב איחור באיבחון מצבה ו/או אבחון שגוי של חומרת מצבה, כתוצאה מאי עריכת בדיקות רפואיות מתאימות.

מהותו של מבחן "הרופא הסביר" הוגדר בפסיקה כך: "יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהוה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עימנו. היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק; חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה. כך גם, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות". (ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני, תק-על 2007(1), 4624; ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו, תק-על 2007(4), 3040).

עוד נכתב, שיש צורך לבצע "אבטחה" של המפרצת כאמור לעיל, עוד לפני התפתחות איסכמיה עקב ואזוספאזם, מכיוון שהטיפול בוואזוספאזם כולל העלאת לחץ הדם וכמות הדם, פעולות המסוכנות לבצוע כאשר המפרצת אינה "מאובטחת". בספרם של Schmidek & Sweet "Operative Neurosurgical Techniques" (הוצאת W.B. Saunders Company 1995), בפרק 73, שכותרתו "Perioperative Care Following Aneurysmal Subarachnoid Hemorrhage", כותבים המחברים Macdonald & Weir, בעמ' 939, שברגע שנעשית אבחנה של מפרצת מוחית, על החולה להתאשפז במחלקה לטפול נמרץ, כאשר המטרה שאשפוז כזה נועד להשיג היא מניעת דימום חוזר עד שניתן יהיה לבצע ניתוח; וכן למנוע ולטפל בסיבוכים נוירולוגיים ורפואיים העלולים להתפתח, כאשר הסיבוכים השכיחים ביותר הם הואזוספאזם ודימום חוזר.

במשך השנים חוותה אשפוזים חוזרים בבי"ח שיבא בשל זיהומים.

...

לאור האמור, אני מקבלת את טענת הנתבעים ומורה על מחיקתו של הנתבע 2-בי"ח קפלן כנתבע בהליך, מהטעם שהוא אינו מהווה אישיות משפטית, וזאת בנסיבות, ללא צו להוצאות.

ח.סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת כמפורט בגוף פסק-הדין והנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, את סכומי הפיצויים המפורטים לעיל.

לצורך ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפיצוי, כטענת הנתבעים, אני מורה על הגשת חוות-דעת אקטוארית בתוך 10 ימים ממועד מתן פסק-הדין.

הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים, לאחר ניכוי תשלומי המל"ל, ובתוספת מע"מ. התובעים זכאים גם להחזר הוצאותיהם אותן ישום הרשם.

לימים, הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה על ידי צרוף "הכללית שירותי בריאות" שהינה הבעלים של בית חולים "מאיר" ו"בית לוינשטיין", כנתבעת נוספת, כנגדה טענו התובעים לרשלנות בטיפול שהעניקו מוסדות אלו למנוחה, באי מניעת פצעי הלחץ, הזיהום וההידרדרות במצבה שהובילו לפטירתה.

את חוות דעתו מסכם ד"ר רוגב כדלקמן: "הזיהום שהביא למותה של המנוחה יכול היה להיגרם כתוצאה ממספר גורמים, והמחלות שמהן סבלה המנוחה תרמו להיווצרות הזיהום. יחד עם זאת, כיוון שלא בוצעה נתיחת הגופה לא ניתן לקבוע מה הגורם הישיר לזיהום". אין חולק, כי בעת הגיע המנוחה לאשפוז בבית חולים "מאיר" ביום 14.6.97, בשל השברים בעצמות הירכיים, היה גופה נקי מפצעי לחץ (ראה חקירתו הנגדית של פרופ' היס מיום 18.5.03).

בנסיבות אלו, משנקבע כי אי מניעת פצעי הלחץ אצל המנוחה אינם מהווים הפרה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שחבו עובדי הנתבעת 2 כלפי המנוחה, דין התביעה להידחות.

...

אין בידי לקבל את עמדת התובעים, כי ניתן היה למנוע את היווצרות פצעי הלחץ אצל המנוחה, וכי אי מניעתם מהוה התרשלות.

כאמור, בקביעת המדיניות המשפטית על בית המשפט לשקול גם את עלות האמצעים למניעת הסיכון, כך שלא תגרם הכבדה בלתי אפשרית על הגופים המטפלים, דבר שיפגע בסופו של דבר בכלל המטופלים.

בנסיבות אלו, משנקבע כי אי מניעת פצעי הלחץ אצל המנוחה אינם מהוים הפרה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שחבו עובדי הנתבעת 2 כלפי המנוחה, דין התביעה להדחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית ובטענה, להפרת חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעים, כלפי התובע, על דרך המחדל, בעניין רסיסי זכוכית, שחדרו לכתפו של התובע, מפגיעת זגוגית שהתנפצה על גופו והתרשלות הנתבע 2, שטיפל בתובע, מטעם הנתבעת 1, משלא ביצע צילום רנטגן, לאיתורם וגרם במחדלו, לטיפול רפואי נוסף, שנדרש התובע לקבל אצל הנתבעת 3, להוצאתם.

ביום 8/4/98 נבדק התובע, במרפאה האורטופדית, של הנתבעת 3 ולאחר שנמצא זיהום מקומי בפצע הניתוח, טופל באנטיביוטיקה והמשיך טפול ומעקב במרפאה, לרבות טיפולי פיזיוטרפיה.

הראשונה, בשאלה, האם הפר הנתבע, בנסיבות העניין, את חובתו כלפי התובע, על דרך המחדל, בכך שלא אבחן את קיומם של רסיסי הזכוכית בכתפו והשניה, לעניין הקשר הסיבתי (העובדתי), בקשר לפגימה ביד שמאל ובשאלה, האם יש לייחס את החולשה ביד שמאל ל"נדידת" רסיסי הזכוכית.

בנסיבות אלו ולאחר שבחנתי את הראיות הרלוונטיות, התרשמתי מעדויות העדים ובעיקר, חוות דעת המומחים וחקירתם, שוכנעתי כי הנתבע (ובית החולים, כמעסיקו), הפר את חובתו כלפי התובע, בכך שנמנע מלבצע צלום רנטגן לאיתור רסיסי הזכוכית, פעולה שהתחייבה, בנסיבות העניין, לנוכח נסיבות התאונה ולצורך בחינה מושכלת של האפשרות להוצאתם.

גם ד"ר אופנהיים, אשר קבע בחוות דעתו כי "החולשה והתנועות הבלתי רצוניות של שריר הזרוע שהופיעו כשנה לאחר הפציעה והשתפרו לאחר הוצאת הרסיסים והינן קרוב לוודאי תוצאה מכך שאחד הרסיסים לחץ על סעיף מוטורי של העצב האקסילרי...

התובע טען כי נזקק לעזרת קרוביו-הוריו, בפרט בתקופה שלאחר אשפוזו אצל הנתבעת 3 (ס' 23 לסיכומיו), אך לא הובאו ראיות של ממש להוכחת ראש נזק זה. בנסיבות העניין ובשים לב לכך שבעיקר בתקופת אשפוזו נזקק התובע לעזרה וסיעוד, הנני פוסק לו פיצוי גלובאלי בסך 2,000 ₪, כולל הפרישי הצמדה וריבית.

...

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, את הטיפולים, הכאבים והצלקות שנגרמו לתובע בשל רשלנות הנתבע, והעיקר, התרשמותי ממראה הצלקות, שגרם הנתבע לתובע בשל רשלנותו, כפי שאלה הוצגו בפני במהלך הדיון, ובשים לב לשיעור נכות הצמיתה וחלקם היחסי של הנתבעים באחריות לגרימתה, הנני פוסק לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪, כולל ריבית.

משקבעתי כי הנכות התפקודית הנה בשיעור כ-2/3 וחלקם של הנתבעים הוא 30% הימנה, הנני קובע לתובע פיצוי בשיעור 2% מהשכר הממוצע במשק ולמשך תוחלת חיי עבודתו.

לאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, בתוך 30 יום, את הסכומים כדלקמן: א.כאב וסבל – סך של 40,000 ₪.