רשלנות רפואית באבחון מאוחר של סרטן ריאה

אין המדובר בקביעה מאוחרת כלל כפי שמציין ד"ר שכטר.

נכון שיש חשיבות לאבחנה מוקדמת של גילוי סרטני בריאות, והוא מסכים כי המתלונן התלונן תקופה ארוכה על כאבים בצד שמאל, אולם, המדובר בכאבים שנבעו מהפציעה ולא מסרטן הריאה.בלתי סביר שכאב בצד שמאל הסתיר גידול שהיה בצד ימין דוקא.

אין מחלוקת בין הרופאים המומחים של שני הצדדים כי המחלה לא נגרמה עקב השרות כי אם מעישון כבד של המנוח במשך שנים רבות.אין גם מחלוקת ביניהם כי המערער טופל כהלכה ולא היתה רשלנות כלשהי בטיפול בו.אין גם מחלוקת בין המומחים והמומחה הרפואי מטעם המערערות מציין בעצמו כי סוג זה של סרטן קשה לגילוי וגילויו הוא בדרך כלל מיקרי.זאת הן מהטעם שהגידולים הם א-סמפטומטיים בשלב המוקדם ובשל קצב הגידול המהיר.

...

לא מצאנו כל עיכוב באבחון המחלה.המנוח התלונן מיד לאחר תאונת הדרכים בחודש 5/03 על פגיעות בצוואר,יד שמאל,בית החזה משמאל ורגליים.כל התלונות לאחר מכן הן על כאבים בשרירי הצוואר,חזה משמאל,זרוע ושכם שמאל.המדובר בתלונות מתועדות במשך כ-3 חודשים לאחר התאונה.לאחר מכן במשך כחצי שנה המנוח לא מתלונן כלל.הכאבים עליהם מלונן מפברואר 2004 ואילך הם על כאבי צוואר ועמ"ש.סביר להניח מהבחינה הרפואית כי המדובר בכאבים על רקע אורטופדי גם אם המדובר במי שלא עבר תאונת דרכים ונפגע באיברים אלו,העובדה שהמנוח עבר כ-10 חודשים קודם לכן תאונת דרכים לא שינתה דבר לעניין האיבחון.התלונות הראשונות על חולשה בצד ימין ועל כאבים בצד ימין מופיעות בחודש מרץ 2005 והמנוח אובחן כחודש לאחר מכן.הבדיקות אליהן נשלח המנוח התאימו לתלונות ולא היה כל שיהוי בטיפול.המנוח נשלח לבדיקת CT מיד לאחר התחלת התלונות והבדיקה לא העלתה חשד לגידול סרטני.נהפוך הוא על פי תוצאות הבדיקה וכפי שד"ר ברעם העיד,חדירת הגידול היתה לתוך העצבים של שורש ברכיאלי.

אנו מקבלים את האמור בסיכומי ב"כ המשיב לעניין העלאת טענות רפואיות במסגרת סיכומי ב"כ המערערות שאין להן בסיס בראיות.התעלמנו מהם בפסק הדין.

אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערערות בהוצאות משפט מינימאליות בסך 5000 ₪.הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

רקע עובדתי וטענות הצדדים: תחילתו של הליך זה בתביעה נזיקית שהוגשה ביום 6.9.2018 לבית המשפט המחוזי בנצרת, שהגישה התובעת כנגד הנתבעת יחד עם בית חולים הילל יפה בת"א 14802-09-18 (להלן: "התביעה במחוזי"), בעילה של רשלנות רפואית שהביאה למותו של המנוח שורבג'י חוסיין (להלן: "המנוח").

השני, בכך, שהרופאים מטעם הנתבעת לא פעלו בהתאם למקובל בכל הנוגע לגילוי מוקדם של סרטן הריאה שהתגלה אצל המנוח, ושבסופו של יום הביא למותו ביום 12.7.12.

בנוסף, הסרטן אובחן אצל המנוח לראשונה באוגוסט 2011, ולכן, לכל המאוחר, עילת התביעה נולדה ממועד גילוי המחלה, וגם ממועד זה ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות.

בנוסף, הטלת אחריות על המבקשת בגין מחלה שנגרמה על ידי מעשיו ו/או מחדליו של המנוח, עלולה להביא למדרון חלקלק המחייב את הרופאים בגין נזקים שנגרמים כתוצאה מבחירה של אנשים, גזירה שהממסד הרפואי בישראל אינו יכול לעמוד בה. התובעת טענה בתגובתה כי ביום הגשת התביעה לבית המשפט כאן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות ולפיכך, יש לדחות את הבקשה; התובעת לא חלקה על טענת הנתבעת לפיה מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום גילוי מחלת הסרטן אצל המנוח, ולכל המאוחר ביום 29.8.11.

...

בנוסף, הטלת אחריות על המבקשת בגין מחלה שנגרמה על ידי מעשיו ו/או מחדליו של המנוח, עלולה להביא למדרון חלקלק המחייב את הרופאים בגין נזקים שנגרמים כתוצאה מבחירה של אנשים, גזירה שהממסד הרפואי בישראל אינו יכול לעמוד בה. התובעת טענה בתגובתה כי ביום הגשת התביעה לבית המשפט כאן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות ולפיכך, יש לדחות את הבקשה; התובעת לא חלקה על טענת הנתבעת לפיה מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום גילוי מחלת הסרטן אצל המנוח, ולכל המאוחר ביום 29.8.11.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, ובתגובה לה, ובחנתי את מכלול טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, ו אנמק; סמכות בית המשפט לדחיית תביעה מחמת התיישנות קבועה בתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות"), אשר חלה מכוח תקנה 180(ג)(1) לתקנות (ראו דברי ההסבר לתקנות, עמ' 57).

מכאן, שהטענה לפיה נגרם לנתבעת נזק ראייתי בשל אותו שיהוי, דינה להידחות.

לסיכום, אני מורה על דחיית הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בקשה זו בשיעור 1,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, ללא קשר לתוצאות המשפט.

פתח דבר תביעה לתשלום פיצויים שעילתה רשלנות רפואית עקב איחור באיבחון גידול סרטני נוירואנדוקריני, מסוג קרצינואיד.

בבדיקה נמצא כי: "קיימת קליטה פתולוגית בקשריות באונה העליונה של שתי הריאות. קיימות קליטות פתולוגיות בבלוטות לימפה במפתח בית החזה פארא-טרכאלי משני הצדדים, במיצר קדמי עליון פרה-טרכאלי מימין, רטרו-קבלי פרה-טרכאלי, פרה-קרינלי, פארא-אורטלי במיצר האחורי, בבטן – בשער הכבד, פרי-פנקראתי, פארא-אורטלי, ובשרשרת איליאקלית, בקשריות פריטונאליות ובגוש מזנטריאלי מרכזי באגן" (מוצג מ' למוצגי התובעת).

בהפניה שעמדה בפני ד"ר ארונביץ, להבדיל מהפניות מאוחרות, לא התבקש איבחון התובעת ועל כן לא קמה חובה לערוך בירור רפואי מעמיק אשר יחליף את פעולתו של רופא הקהילה: "חדר המיון נבדל מביקור אצל רופא בשני עניינים. ראשית, לעתים מצוי חדר המיון בעומס רב ובלחץ עבודה. רופאי המיון מדלגים מחולה לחולה והם נדרשים לעשות את מלאכתם בדייקנות וביעילות. בנסיבות אלו, הם נאלצים ליטול מן החולה את המידע הרפואי הרלבנטי בלבד, מבלי להתעכב על מידע שאינו נראה להם חיוני באותה שעה לאיבחון הבעיה. שנית, מטרת האיבחון בחדר המיון, כשמו, הוא מיון ראשוני של החולה – אם הוא נזקק לטפול רפואי מעמיק יותר בבית החולים, או שניתן לטפל בו באופן נקודתי בחדר המיון ולשלחו לביתו. גם בשל היבט זה, מיתמקדת האנמנזה הנערכת בחדר המיון באיבחון הבעיה הקונקרטית של המטופל, ולאו דוקא במכלול ההיסטוריה הרפואית שלו (ע"א 2910/14 דואניאס נ' מרכז רפואי שיבא תל השומר, פסקה 14 לפסק דינו של השופט סולברג (7.12.2015)).

עוד העיד כי גם תוצאות בדיקות הסיטי הביאו לשלילת החשד לקיומו של סרטן ובנסיבות אלו "אין פלא שהרופאים שהסתמכו על הבדיקות האלה חשבו שאין עדות לסרטן ולא חשבו על הסרטן הסופר נדיר המאוד מסוים שנקרא קרצינואיד" (עמ' 129 לפרוטוקול).

...

לסיכום, היה על ד"ר נויברגר לנסות לאבחן את מחלת התובעת, והחלטתו כי המשך הבירור יעשה בדרך של בדיקת קפסולה במסגרת הקופה בנסיבות בהן מצבה של התובעת לא חייב את המשך הבירור באשפוז היא סבירה.

בחקירתו הנגדית עומת פרופ' פלד עם הטענה כי לו הייתה מאובחנת התובעת בחודש נובמבר היו סיכויי החלמתה גבוהים יותר והשיב: "חוזר על תשובתי שבמרץ 2011 כבר היו גרורות. הבדיקות שבוצעו עד למועד המיפוי אינן רגישות מספיק כדי לשלול נוכחות גרורות במקומות אחרים. בהתחשב בפקטור השכפול הנמוך של הגדול המדובר, שהוא היה 3 אחוזים, ובהתחשב בנפח המחלה הגדול שנצפה במרץ 2011 ובספרות המקצועית שגם הבאתי את חלקה פה, תהליך המחלה הוא איטי ביותר בדינמיקה של שנים ולא של חודשים. לכן אני סבור על בסיס הניסיון הגדול שיש לי בתחום, שגם לו היתה מבצעת בדיקת מיפוי במהלך חודש 11/10 גם היינו מוצאים אז מחלה גרורתית" (עמ' 183 לפרוטוקול).

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

בסיכומי התובעת נטען כי "התובעת מייחסת לנתבעת ולרופאיה אי מניעת סרטן הריאות וסרטן המוח, איבחון מאוחר שכתוצאה מהם היא סובלת סבל רב לרבות גידולים במוח ובריאות". אשר ל"אי מניעת" המחלה, נטען כי לא ניתנה לתובעת הוראה או הדרכה להפסקת עישון.

אשר לאיחור באיבחון המחלה, נטען כי הטיפול הרפואי שניתן לתובעת בקופה"ח היה רשלני בשל אי ביצוע בדיקות סקר לאיבחון מחלת סרטן הריאות והעדר היתייחסות מתאימה לתלונות שעל פי הנטען לא תועדו בתיק הרפואי ואשר היה בהן כדי להעלות חשד שהתובעת לקתה בסרטן, במיוחד נוכח היותה מעשנת כבדה.

גם בהמלצות משנת 2013, המפנות לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות מיוני 2012, אין המלצה לבצוע בדיקת סריקה לגילוי מוקדם של סרטן הריאה ונקבע בהן כי "בשלב זה אין הצדקה להמליץ על בדיקה זאת לכלל המעשנים, וההמלצה לבצוע CT ריאות תהיה לפי שיקול דעת רפואי פרטני ובעקבות פניה של מטופלים". יודגש כי מדובר בהמלצות שפורסמו בשנת 2013, בעוד שהתובעת אובחנה כלוקה במחלת הסרטן בשנת 2012, וכדברי פרופ' קיטאי בחוות דעתו "עד שנת 2012, השנה בה חלתה התובעת, בדיקת CT הליקלי לא הייתה מומלצת כלל כבדיקת סקר לסרטן הריאה. גם לאחר 2012 בארץ אין עדיין המלצה לבצוע בדיקה זו כבדיקת סקר". בחקירתו הנגדית פרופ' קיטאי הוסיף והסביר כי ביצוע בדיקות סקר כרוך בסיכון של מציאת ממצאים שפירים וחשיפת המטופלים לבדיקות איבחון פולשניות הכרוכות בסיכונים משמעותיים.

...

הנתבעת מכחישה את טענות התובעת וטוענת כי היא לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה כך שדין התביעה להידחות.

אין בידי לקבל את טענות התובעת כי שורה ארוכה של תלונות וסימפטומים עליהם התלוננה תכופות בפני הרופאים המטפלים, לא תועדה בתיק הרפואי.

לצורך תחולת הכלל האמור יש להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה מה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק; כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו; וכי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

עם זאת, כאמור, תביעתה של התובעת לא הוכחה ודינה להידחות.

מדובר בתביעה שעילתה רשלנות רפואית שעל פי הנטען, גרמה לאיחור באבחון מחלת סרטן הריאה.

הן פרופ' לויט והן פרופ' ענבר, ציינו כי רוב סרטני הריאה, מתגלים ומאובחנים, בשלב מאוחר וזאת משום שאין מדיניות של ביצוע בדיקות לגילוי מוקדם ו"רוב החולים פונים לאבחנה בגלל הגרורות" (עמ' 18 לפרוטוקול), אלא שלגבי התובעת, אין בטיעון זה, כל רבותא שכן להבדיל מהאוכלוסיה הכללית לגביה אין מדיניות של גילוי מוקדם, היתה התובעת, תחת מעקב רפואי שמטרתו, אבחון וגילוי מוקדם של גרורות סרטניות בריאות ואין נפקא מינה שסופו של יום, התגלה הגידול, כסרטן חדש ולא כגרורה של סרטן בלוטת התריס.

...

יחד עם זאת, טוענים הנתבעים כי מסקנתו של פרופ' בר-זיו, הנה בגדר חוכמה שלאחר מעשה שכן פרופ' בר-זיו, בחן את הצילומים, ביודעו שהתובעת לקתה בסרטן הריאה ולכן, לטענתם, ידע מה "לחפש" בצילומים-אין בידי לקבל טענה זו. ראשית דבר, משהנתבעים לא תמכו טענותיהם, בחוות דעת של מומחה, כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אין בידם להוכיחה ובעניין זה, האמור בתצהיריהם של הנתבעים עצמם כי סביר שלא ניתן היה לזהות את הנגע החשוד "בזמן אמת", אינו שוקל כנגד חוות דעתו של פרופ' בר-זיו, שהרי אין אדם, לרבות מומחה רפואי, יכול להרים עצמו, כשהוא אוחז בציצית ראשו.

בעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אחראים הם אך לנזק הנובע מהתרשלותם.

הלכה זו מקובלת עלי לגופה ונראה לי שהיא עדיפה מכל בחינה אפשרית, על הגישות האחרות, ובמיוחד על הגישה של "הכל או לא כלום". היא מגלמת מדיניות ראויה לפיה זוכה הניזוק בפיצוי על כל הנזק שנגרם לו ברשלנותו של המזיק והמזיק אינו מחויב כלפיו מעבר לנזק שגרם לו, אלא רק כדי שיעורו.

סוף דבר, ראיתי כאמור לקבוע כי הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם לתובעת וכי התרשלותם זו, גרמה לאיחור באבחון מחלתה וכתוצאה מכך, לאבדן סיכויי החלמה שהוערכו בשיעור של 70%.