רשלנות רפואית באבחון אוטם שריר הלב

הכרעה המבחן הנוהג להיותו של אוטם שריר הלב תאונת עבודה, הנו מבחן "הארוע החריג" או "המאמץ המיוחד". ארוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם, "הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל או מתח נפשי (היתרגזות או התרגשות) יוצא דופן אשר משמשים 'trigger' להופעת האוטם" (דב"ע (ארצי) מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 411 (1987); בג"ץ 1063/91 משה פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(4), 267 (1991)).

הוא אישר שהיה זה תחקיר ראשון עבור התובע (עמ' 13, ש' 17; עמ' 14, ש' 14) וכי "עצם המילה תחקיר מפחידה" (עמ' 14, ש' 14); הוא אישר שלמעשה נאמר לתובע בתחקיר שהוא התרשל ופעל בצורה אסורה, גם אם במילים אחרות (עמ' 13, ש' 30; עמ' 14, ש' 20); הוא אישר שזו הפעם הראשונה שהתובע "עשה פעולה שאפשר לקרוא לה התרשלות" (עמ' 14, ש' 16) ואישר שהתובע "מאוד לקח את זה ללב" (ש' 17) ו"לא היה במצב רוח טוב" (ש' 19).

למחרת עבד התובע ובערב לאחר העבודה, הישתתף התובע בארוע הכנסת ספר תורה בבית הכנסת ובמהלך התהלוכה חש סחרחורת, עד שאיבד את ההכרה והתעורר, לאחר שצוות מד"א שהוזמן למקום טיפל בו. התובע פונה לטפול רפואי ואובחן כסובל מאוטם שריר הלב.

...

האם אירע לתובע אירוע חריג בעבודה ביום 18.5.15? זו המחלוקת בה עלינו להכריע בשלב זה. נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אל מול כלל הראיות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע הוכיח קיומו של אירוע חריג ולפיכך יש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין אותו אירוע חריג לבין אירוע לב שפקד את התובע, בכדי לקבוע האם אירעה לתובע "תאונת עבודה" כהגדרתה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

בנסיבות אלו – אנו קובעים כי התחקיר שבוצע ביום 18.5.15 מהווה אירוע חריג בעבודתו של התובע.

בהתחשב בכלל העדויות שבפנינו ובהוכחה הברורה בדבר קיומו של אירוע חריג, כמפורט לעיל, לא מצאנו באלו כדי לכרסם בקביעה כי התחקיר שבוצע ביום 18.5.15 היווה אירוע חריג בעבודתו של התובע.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל אנו קובעים כי התובע הניח תשתית ראייתית מספקת לצורך קביעה כי אירע לו אירוע חריג בעבודתו ומשכך, יש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין הליקוי הלבבי שאובחן אצלו.

התובע עותר לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לו מחמת רשלנות רפואית שמקורה באי איבחון מחלת לב כלילית דבר שגרם לאוטם שריר הלב שהתרחש ביום 18.1.2008 (להלן: "הארוע").

בנוסף טוענת ב"כ הנתבעת כי לא ניתן לנבא מבעוד מועד אוטם שריר הלב באמצעות בדיקת דימות, אלא רק אם קיימת איסכמיה פעילה, ולעיתים עלולה להתקיים מחלת לב כלילית מבלי שהדבר בא לידי ביטוי בבדיקת מפוי ובהעדר הרחבה חולפת של חדר שמאל ובהיות הנבדק אי תסמיני לא הועלה חשד כזה.

...

קבלת טענות ההגנה מקובלת עלי טענת ההגנה לפיה על פי הנחיות ה Guildlines American Association עולה כי מבחן המיפוי ומבחן המאמץ מעניקים תמונה ברורה יותר מבדיקת מכפלת X באק"ג. כמו כן אני מסכים שמומחה התביעה בהיותו סבור כי צנתור היה עדיף על גישה שמרנית, התעלם מהעובדה כי לתובע הייתה תופעה פיזיולוגית של דפנות חדר שמאל, אשר היו מעובות.

ליבי ליבי עם התובע על הנזק שנגרם לו, אך לצערי לא כל נזק הינו בר פיצוי על ידי מאן דהוא- ומכאן ועד להטיל אחריות על מוסד רפואי בגין טיפוליו המרחק הינו רב. בידי נותר רק לאחל לתובע הרבה בריאות ואריכות ימים אך סבורני כי עליי לדחות את התביעה.

מסקנתי היא שהן על פי החוק והפסיקה והן על פי תורת ישראל הנתבעת לא חבה חובת פיצוי התובע בגין התנהלות רופאיה, כפי שפורטו לעיל.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

דיון התובע טען כי הנתבעים התרשלו באיבחון אוטם שריר הלב ובטיפול הרפואי שניתן לו, ומשכך הם נושאים באחריות לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאותה רשלנות.

...

נוכח הפערים בין חוות הדעת בתחום הקרדיולוגי, החלטתי למנות את פרופ' אדוארד אבינדר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום זה (להלן: "מומחה בית המשפט" או "המומחה"), על מנת שיחווה דעתו לגבי המחלוקות הרפואיות המתעוררות בתיק, אשר נוגעות לתחום מומחיותו.

לפיכך, אני דוחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין הפגיעה הנטענת באוטונומיה של התובע.

סוף דבר על יסוד מקבץ האמור אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע 1.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 545,560 ₪, וכן מחצית מהוצאות משפט, על פי קבלות שיוצגו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

שבע שנים פחות חודש ימים מיום הפטירה, הגיש עיזבון המנוח, באמצעות יורשיו החוקיים, תביעת ניזקי גוף בעילת רשלנות רפואית בעקבות ביצוע צינתור הלב מיום 7/5/2007 במהלכו כאמור נפטר המנוח (להלן: "המנוח", "צינתור אבחנתי", "צינתור טפולי", "דו"ח נתיחה לאחר המוות").

לטענת המומחה, במקרה דנן בשל האיסכמיה הממושכת והנרחבת עקב הדיסקציה של העורק הראשי, נגרמה הרחבה של איזור האוטם והחלשת איזור הצלקת ולכך הוסף את העיסוי באמצעות הפעלת כוח חצוני על רקמה מוחלשת דיה (שריר הלב) אשר יכולה לתרום להופעת הקרע, ברם לדברי המומחה "מנגנון זה הנו נדיר ביותר". לטענתו, הצוות הרפואי נקט בכל האמצעים במטרה לפתוח את העורקים הסתומים ולהפחית את האיסכמיה ואין לבקרם בשל הצורך בעיסוי לב ממושך שהיה הכרחי בחולה שליבו פסק מלפעום עקב האיסכמיה תוצאת הדיסקציה.

עיון בטופס ההסכמה מעלה כי הוא נושא כותרת: "טופס הסכמה: צינתור לב" ובו צויין בין היתר, הסבר על מהו פעולת הצינתור לרבות האבחנה בין צינתור אבחנתי לטיפולי: "בצינתור טפולי מבצעים פעולת תיקון מקומית בלב או בעורקיו בעזרת בלון או אביזרים ייחודיים המותקנים על גבי הצנתרים כולל תומך במקרים בהם במהלך צינתור אבחוני מתגלית בעיה הנתנת לטפול מיידי מבוצע הצינתור הטיפולי בהמשך לצינתור האבחוני". לגבי הסיכונים צויין כך: " הוסברו לי הסיבוכים האפשריים של הטיפול העקרי לרבות חסימה פתאומית או נזק לעורק כלילי והתפתחות אוטם שריר הלב, ארוע מוחי פגיעה בכלי דם...וכן שבמקרים נדירים ביותר עלולים סיבוכים אלו להסתיים אף במוות. הוסברו לי דרכי הטיפול החלופיות האפשריות בנסיבות המקרה, לרבות הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בכל אחד מהליכים אלה, הבדיקות והטיפולים הכרוכים בכך". (הדגשות שלי- א.ב) לשון אחר, על פניו עולה כי נוסח טופס ההסכמה עומד בתנאי סעיפים 13-14 לחוק זכויות החולה במובן של הסבר על מהות הצינתור ועל הסיכוניים הכרוכים בו. גם חקירתו של המצנתר תומכת במתן הסבר מלא למנוח.

...

על רקע האמור לעיל, אשתדל להלן לתמצת את עיקרי הדברים, על מנת להציג בצורה נהירה וברורה, עד כמה שניתן, את הסוגיות שבמחלוקת דרך הצגת ההחלטות והפעולות שננקטו על ידי הצוות הרפואי מטעם הנתבעים, על פני ציר הזמן בצורה כרונולוגית, החל מהרגע בו התקבלה החלטה על ביצוע הצנתור ועד שהצוות נאלץ להכריז על מות המנוח בתום ניסיונות ההחייאה.

אולם גם טענה זו דינה להידחות נוכח דבריו המפורשים של מומחה בהמ"ש עת הסביר מדוע גם הפתולוג שביצע את הנתיחה לאחר המוות, לא יכול היה לאתר את הדיסקציה בעורק ובכך לאשש (או שמא לשלול) את הסברה שזו אכן ארעה, בהסבירו: " האמת היא שהוא (הפתולוג-א.ב) לא יכול להגיד, ואני אסביר אולי...אחרי ההחייאה הניסיונות להחדיר שם ציוד וסטנטים אז זה מטשטש את כל התמונה. בגלל שפה הייתה התערבות מאד בוטה של הניסיון לפתוח את העורקים, לכן, לעניות דעתי, הוא לא יכול לראות מתי בדיוק לפני התחלת הטיפול. אם אתם שואלים אותי ביושר, אני לא רואה פה אפשרות אחרת". (עמ' 713 לפרוטוקול).

לפיכך אי הבאת הרופא שערך את המסמך ברוח דבריו של דר' ג'עפרי, מקום בו אין חולק כי המצנתר הראשי אשר מעיד מידיעה אישית ובלתי אמצעית על מהלך הדברים הוא דר' ג'עפרי בעצמו ("אני בחרתי את הצנתר ואני צנתרתי...אני החלטתי ואני עשיתי"), בעוד שדר' איליה היה רק העוזר והמתמחה שלו- אינה צריכה לפעול לחובת הנתבעים שכן לא התרשמתי כי עדותו חסרה להבנת התמונה המלאה שנדונה עד דק כפי שמצינו לעיל, וזאת מלבד העובדה כי דר' מנביץ מתגורר בארה"ב מזה שנים.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.

תובענה זו הוגשה ע"י בתה של המנוחה, ילידת 1934 בטענה לרשלנות רפואית של הנתבעים בגין החלטתם שלא לבצע ניתוח לב למנוחה שנפטרה ביום 1.5.17.

בצהרי היום למחרת בוצע לה אק"ג בו ניראו עליות ST בקיר תחתון, היא טופלה באספירין והפרין ונשלחה לביה"ח. המנוחה אושפזה ביום 26.4.17 באבחנה של אוטם שריר הלב.

לדבריו (עמ' 104 לפר'): "חלק מטיפול כוללני בכל חולה הוא לא רק בנקיטה באמצעים (שובשו בהקלדה) שנועדו לרפא אותו, אלא לא פחות חשוב האמצעים שנועדו להקל על הסבל שלו. נקיטה באמצעים כאלה במקרה הזה מורפיום, אין משמעותה לכשעצמה שוויתרו על הסכויים של החולה הזה, אלא כחלק מהטיפול כדי למנע את הסבל..." שני המומחים הפנו במסגרת חוות הדעת מטעמם למחקר הגדול ביותר בנושא חולים שפתחו VSD לאחר אוטם שריר הלב, אשר סקר 2,876 מקרים ובו גיל החולים היה 68 + 11, אולם כל אחד מהמומחים היתייחס לאותו מחקר באופן שונה.

...

לפיכך לאור המסקנה דלעיל באשר לסבירות החלטת הנתבעים באשר להימנעות מניתוח המנוחה אין מקום לקבע כי אי הצעת ניתוח הוא בבחינת פגיעה באוטונומיה.

באשר לגובה הפיצוי, הגם שאין דרישה לסיבתיות ההחלטה נקבע כי יש טעם לאבחנה בין המקרה שבו הייתה ניתנת ההסכמה בסופו של דבר למקרה שבו לא הייתה ניתנת.

לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים באמצעות הנתבעת 1לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בתוך 30 יום.