רשלנות רפואית אי מניעת פצעי זיהום בבית חולים

לשון חוות הדעת קובעת: "המנוח מר אברהם מוסקוביץ ז"ל קיבל טפול ומעקב רפואי בלתי סביר ורשלני מבחינה כירורגית וסקולארית.. זאת במיוחד בשל כך שלא בוצעו פעולות כירורגיות או בלתי ניתוחיות (אנדו וסקולאריות) בנסיון להציל את הגפה הימנית של המנוח, זאת על אף גורמי סיכון וסימנים מובהקים אצל המנוח ובמיוחד סכרת ויתר לחץ דם אשר היו אמורים להדליק "נורות אזהרה" אצל ד"ר חן..

אין בכוונתי להדרש לתביעת רשלנות שקיימת, ככל שקיימת, נגד ד"ר שוראקי, וגם מהות הטיפולים ורשומה רפואית לעניין זה לא הונחה לפניי וזו גם לא התביעה שבפני, אולם ככל שהתובעות טוענות לרשלנות של הנתבעים בשנת 2004 (על אף שלא מצאתי טענה כזו ביחס לטפול הרפואי שניתן בשנה זו אלא כאמור רק לאי ביצוע CT אנגיו בשנת 2002), הרי שיש מקום להידרש גם לטיפולים שבוצעו על ידי גורם חצוני לבית חולים אסף הרופא וכן לעובדה שהתובעת הוציאו את המנוח מבתי החולים על אף התוויות רפואיות שניתנו.

בעיניינו נקבע כי לא היתה התרשלות, אך אפילו היתה נגרמת בשל העידר עריכת בדיקת איבחון של CT אנגיו, ואפילו, נרחיק, היו מבצעים צינתור באמצעות בלון כבר בשנת 2002 על אף שלא היתה התוויה טיפולית לכך כי הפצע נרפא, עדיין הפצעים הזדהמו בשל העידר טפול מתאים והוצאת המנוח מבית החולים על אף התראות ואזהרות.

גם כבוד השופט עמית היתייחס לנושא זה בפסק דינו בעיניין קדוש הנ"ל, וקבע כי אף שמבחינה תיאורטית אין מניעה לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם אם לא נגרם כל נזק והטיפול הצליח– הרי שככלל בתי המשפט אינם עושים זאת.

...

לאחר שנשמעו עדויות הצדדים (אחת מבנותיו של המנוח וד"ר חן) ומומחי הצדדים הגעתי לכדי מסקנה כי יש לדחות טענת התובעות לרשלנות הנתבעים.

אשר על כן, כאמור, מצאתי כי יש לדחות את תביעת הרשלנות.

סוף דבר אני מורה על דחיית התובענה.

התובעות תשלמנה שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

תביעה זו עניינה רשלנות רפואית נטענת בשל פצע לחץ חמור שניגרם והוחמר במהלך אשפוזו של התובע בבית חולים.

מטרת הנוהל הנה איתור וזיהוי מטופלים בסיכון לפצעי לחץ, מניעת פצעי לחץ במטופלים המאושפזים במחלקות בית החולים, בניית תוכנית טפול והתערבות סיעודית למטופלים בסיכון לפתח פצע לחץ, בחירת שיטת טפול יעילה למטופל הסובל מפצע לחץ בהתאם למצבו הרפואי, גורמי סיכון חצוניים ופנימיים, מאפייני הפצע ומניעת סיבוכים.

טענותיו של התובע מתייחסות להשתלשלות העניינים באישפוזו הראשון והתפתחות פצע הלחץ עד למועד העברתו למעונות מכבי בתאריך 20/11/12, משכך בשלב זה ניתן להפסיק בתאור ההשתלשלות ודי שאציין שבהמשך חל שיפור במצב הפצע עד ריפוי, שלטענת התובע אינו ריפוי מלא, שכן הפצע ניפתח ועתיד להיפתח מדי פעם בפעם.

בתאריך 3/9/17 נתן ד"ר רגב חוות דעת משלימה שלישית במספר, הנסמכת על סיכומי בדיקת פרופ' חייק מתאריכים 26/6/16 ו- 2/7/17, כאשר באתר ההחלמה נוצר פצע חדש, תרבית הפצע הייתה חיובית לזיהום והתובע טופל אנטיביוטית בהתאם לרגישות החיידק שנימצא.

...

בהקשר לטיפול בפצע הלחץ, באתי לידי מסקנה שהתנהלות הצוות הרפואי הייתה בלתי סבירה, אף שניתן להניח שגם זאת לא בכוונת בכוון.

כמפורט לעיל, לאחר שקילת מכלול הנסיבות ואומדן סביר של הנזקים שנגרמו לתובע, בראי מצבו הרפואי הכללי ומגבלותיו סבורני שהפיצוי המגיע הוא כדלקמן – עזרת צד ג' – 110,000 ₪ ניידות – 8,000 ₪ הוצאות רפואיות ואחרות - - 225,000 ₪ נזק לא ממוני - 200,000 ₪ סה"כ פיצוי - 543,000 ₪.

הנתבעת תשלם איפוא לתובע סך של 543,000 ₪, בצירוף החזר אגרה כפי ששולם, שכרו של המומחה מטעם התובע לרבות שכר עדותו, הכל בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום.

זאת ועוד, לאחר שהתובע עזב את בית החולים, הוא לא פנה לקבל טפול רפואי במקום אחר אלא בחלוף 20 יום נוספים!! לטענת הנתבעת, יש בהתנהלות זו של התובע כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזקים הנטענים ולחילופין, הדבר עולה כדי רשלנות תורמת בשיעור 100%.

גם אם אקבל את טענת התובע כי נאמר לו על ידי גורם כזה או אחר בבית החולים כי ההמתנה לפלסטיקאי תימשך מספר שעות, איני רואה הסבר זה ככזה שמניח את הדעת מבחינת סבירות ההחלטה לעזוב את כתלי המרכז הרפואי מבלי לקבל טפול.

התובע, כמי שהעיד על עצמו כי הנו מורה לעברית ובתור שכזה קורא את השפה (ר' ע' 17 שו' 16-17), וודאי היה מודע לסיבת ההפניה של הרופא בקופת חולים עקב מימצאי הבדיקה שנערכה בסמוך לפנייתו למיון, כשהתנהלותו עת בחר מדעת שלא לקבל טפול, מנעה למעשה בפועל את איבחון ואישוש מימצאי החשד לקיומו של זהום.

התובע אמנם טען שהצלקת כואבת לו "תמיד כל הזמן" ומרגיש כאב "כל תקופה מסוימת ברגל" (ר' עדותו בע' 14 שו' 28-30 לפרו'), אולם אבהיר מיד כי דין הטענה להגבלה תפקודית כלשהיא שמקורה בצלקת להדחות, שכן טענה זו נעדרת כל תמיכה ברשומה רפואית כלשהיא או מיסמך אחר הרלוואנטיים לתקופה שלאחר תום הטיפול בפצע; כך עיון בתיק המוצגים של התובע, מעלה כי הרשומה האחרונה הנה מיום 9/11/14 (כחודשיים לאחר הפגיעה) ונערכה במסגרת ביקור התובע בקופת חולים.

...

התובע אמנם טען שהצלקת כואבת לו "תמיד כל הזמן" ומרגיש כאב "כל תקופה מסוימת ברגל" (ר' עדותו בע' 14 שו' 28-30 לפרו'), אולם אבהיר מיד כי דין הטענה להגבלה תפקודית כלשהי שמקורה בצלקת להידחות, שכן טענה זו נעדרת כל תמיכה ברשומה רפואית כלשהי או מסמך אחר הרלוונטיים לתקופה שלאחר תום הטיפול בפצע; כך עיון בתיק המוצגים של התובע, מעלה כי הרשומה האחרונה הינה מיום 9/11/14 (כחודשיים לאחר הפגיעה) ונערכה במסגרת ביקור התובע בקופת חולים.

כן, לא היה מקום להכיר בכל פיצוי שמקורו בהפסד שכר נטען של חודש שמקורו באשפוז ו/או בתקופת ההחלמה, כמו גם בפיצוי שמקורו בטענה לאי קבלת "תפקידים בבית הספר" (ר' ע' 17 שו' 28-32 לפרו') – מקום בו התובע לא הניח כל ראיה רלוונטית בנדון, ובכלל זה תלוש/י שכר רלוונטי/ים. בנסיבות אלה, הרי שבאם הייתי מוצאת כי הנתבעת התרשלה באופן הטיפול בתובע במועד ביקורו כשהתרשלות זו היא שהביאה לצורך בניתוח במרכז הרפואי "רמב"ם", הפיצוי לו הייתי נעתרת היה מסתכם בסך של 20,000 ₪ בגין כאב וסבל ביחס לניתוח ותקופת האשפוז וההחלמה.

סוף-דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

לעניין זה הפניתה הנתבעת לבר"ע (חיפה) 1775/07 חיים ענבל נגד דאנס בר (6.7.2007) שם נקבע כי: "החובה להגיש חוות דעת בעיניין שברפואה עם הגשת התביעה מהוה מעין 'מסננת' ראשונה למניעת הגשת תביעות סרק. בתביעת רשלנות רפואית, חוות הדעת בשאלת האחריות והקשר הסיבתי, היא שמקימה את עילת התביעה, ואי הגשת חוות דעת מטעמו של התובע, מעוררת ספק לגבי עילת התביעה". כן הפניתה הנתבעת לדברי בית המשפט בת.א. (חיפה) 914/03 חזות שירלי (קטינה) נגד פרופ' שוחט ואח' (14.1.2005), שם נקבע: "הגשת כתב תביעה בעיניין של רשלנות רפואית, מבלי לצרף לכך חוות דעת רפואית תומכת, פגומה, אפוא, לא רק מבחינת הדין, אלא גם מבחינת הצדק ...." בתגובתו טען התובע כי הבקשה הוגשה בשיהוי, שכן הוגשה רק בחלוף עשרה חודשים ממועד הגשת חוות הדעת מטעם התובע.

באותו מקרה הוגשה בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובעת בשל נזקים שנגרמו לה עקב פגיעה מוחית קשה שסבלה סמוך לאחר לידתה בשל זהום מחיידק אי-קולי בו נדבקה בבית החולים של הנתבעת.

בית המשפט קיבל את הבקשה תוך שקבע: "על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לבסס טענה מטענותיו לצרף חוות דעת מומחה, בהתאם לתקנה 127 לתקנות. חובה זו היא בעלת משמעות מיוחדת בתביעות שעניינן רשלנות רפואית, שאז הן הוכחת ההתרשלות, הן הוכחת הנזק והן הוכחת הקשר הסיבתי תלויות בחוות דעת כזו (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4)898, 911). בהיעדר חוות דעת מומחה רפואי לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעם אותו בעל דין, בהתאם לתקנה 137(א) לתקנות. חוות הדעת, אמנם, אינה יוצרת את עילת התביעה אך קיומה נידרש, כתנאי בלעדיו אין, על מנת לתמוך בה מבחינה ראייתית. בהיעדר חוות דעת – לא ניתן יהיה להוכיח את הטענות שברפואה הכלולות בכתב התביעה (רע"א 1527/09 מדינת ישראל נ' אבו עודה, 14.10.09)". כן מפנה הנתבעת לדברי בית המשפט בע"א 235/59 אלהנקרי נגד ד"ר הרי פולק, פ"ד יד (3) 2497 בעמ' 2500 לפיהם: "לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דוקא; נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על היסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על ידי גורמים אחרים". לעניין ההחלטה בעיניין יוספוף טוענת הנתבעת כי החלטה זו אינה עומדת בקנה אחד עם כלל הפסיקה וכי גם באותו תיק הגישו שני הצדדים חוות דעת מטעמם והתיק היתנהל כמקובל.

הלכה היא אתנו משכבר כי לא כל נזק מלמד על רשלנות ולא לכל חבלה יש תרופה.

דא עקא, בעיניין יוספוף השאלה הייתה האם אם התובעת נדבקה מחיידק הכולי לפני הגיעה לבית חולים או לאחר מכן.

...

כב' השופט א' רובינשטיין דן בטענת התובעת כי נסיבות העניין מצדיקות העברת נטל הראייה לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין וקבע כי השאלה האם התקיימו בנסיבות העניין התנאי השלישי לתחולת הסעיף (נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה) הנה שאלה עובדתית ולא ניתן מראש לשלול את אפשרות התובעת להביא ראיות התומכות בטענתה, ולפיכך הורה על מחיקת הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

משטוען התובע לרשלנות רפואית מטעם הנתבעת ומשלא נתמכת טענתו זו בחוות דעת, דין התביעה להימחק (לעניין זה ראו החלטות בתי המשפט בתא (נצ') 58988-05-13‏ ‏ שירותי בריאות כללית מחוז דן נ' א.א (13.11.2014); תא (חי') 10207/04 פיטוסי חגית נ' ד"ר מוסקונה רוני (24.8.2005); בר"ע 6098/92 נטלי זכאי נגד מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 651; תא (אשד') 443-09 מלכה נ' שירותי בריאות כללית בע"מ-המרכז הרפואי (1.10.2010)).

בנסיבות העניין אני סבורה כי יש לאפשר לתובע לתקן את מחדלו.

התביעה שלפני היא תביעה נזיקית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין רשלנות רפואית בטיפול שניתן לתובע ע"י שתי נתבעות בהיותו קטין לאחר פציעה בכף ידו הימנית.

לאחר מכן חבש את ידו של התובע ונתן לו טפול אנטיביוטי למניעת זהום.

לעומת זאת ביום למחרת כבר היו ניכרים סימנים של פגיעה עצבית כי לדבריו "לוקח קצת זמן" (עמ 126 לפר') דיון האחריות הפסיקה דנה רבות בהגדרתה של רשלנות רפואית ובע"א 7276/18 עיזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל (2.3.21) נאמר: "רשלנות רפואית מוגדרת במחוזותינו, מאז ומעולם, כסטייה מהותית מנורמות טיפוליות מקובלות אשר התפתחו בגדרן של דיסציפלינות רפואיות שונות ואשר קובעות מהו הטיפול הרפואי הנכון והמועיל למטופל בהתבסס על שקילתם של הסכויים מול הסיכונים.... במסגרת זו, רופא או בית חולים ייחשב לרשלן רק כאשר הוא אינו מונע נזק למטופל שאותו ניתן למנוע באמצעים רפואיים מוכרים ומקובלים, שעלותם, לפי הדיעה הרפואית המקובלת, פחותה מתוחלת הנזק. " עוד נקבע כי ביה"ח או הרופא חייב לנקוט בכל אמצעי רפואי ולוגיסטי בגבולות של סבירות, הגיון ושכל ישר.

...

אני סבורה כי יש לקבל את טענות התובע באשר לבסיס שכר לנוכח גילו של התובע, אולם בהתחשב בעיסוקיו בעבר הקרוב, הפוטנציאל התעסוקתי כמתואר על ידו, וההשפעה התפקודית כתוצאה מהנכות בזיקה לאשמה של הנתבעת, אני מוצאת כי יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי לראש נזק זה בסך של 500,000 ₪.

המסקנה היא אפוא שמכלל הנזק בסך של 670,000 ₪ יש לפסוק לתובע פיצוי על פי אחריות הנתבעת (בשיעור 20%) ובניכוי אשם תורם (30%).

לסיכום לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 93,800 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה וחו"ד מומחה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪.