רשלנות עיריית הרצלייה בהליכי גבייה מינהלית

הליכי גביה אלה מכונים "גביה מינהלית" (רע"א 5255/11 עריית הרצליה נ' כרם, פסקה 17 (11.6.2013); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פסקה 26 (20.12.2010)).

בדעת מיעוט בפרשה זו הסבירה השופטת ד' ברק-ארז, אשר צדדה בהחלת דיני השהוי תחת דיני ההתיישנות כאשר עסקינן בגבייה מינהלית, כי למעשה ההבדלים בין גישתה שלה לבין גישת הנשיא (בדימ') אינם גדולים: הפער המעשי העקרי בין שתי הגישות יתבטא, כך צוין, "רק באותם מצבים שבהם הרשות התרשלה בנקיטתם של הליכי גבייה ובנתיים חלפה תקופת ההתיישנות. לפי גישתו של חברי במקרה זה אין תקנה לחלוף הזמן מהיבט גביית החובות. לעומת זאת, גישה של שהוי עשויה להביא בחשבון הן את התרשלותה של הרשות והן את מידת האשם של הנישום, לפחות באותם מצבים שבהם היתחמק באופן מודע מתשלום, וכן את הנזק שניגרם לציבור" (פסקה 24 לחוות דעתה).

...

בנסיבות אלו, ובאיזון בין הרכיב הסובייקטיבי של השיהוי לבין הרכיב האובייקטיבי שלו, סבורני כי העתירה לא לקתה בשיהוי המטה את הכף לדחותה (ראו גם עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקות בע"מ, פסקאות 30-23 (28.12.2014) (להלן: עניין אי.בי.סי)).

למעשה, אף על פי שבית משפט קמא הכריע בתיק על יסוד טענת ההתיישנות, הוא דן במקרה תוך שימוש ברטוריקה של דיני השיהוי ותוך יישום מבחנים רלוונטיים לדינים אלה.

כמו בית משפט קמא, וכמו חברי השופט פוגלמן, גם אני סבורה כי המערערת השתהתה בגביית חובותיה מהמשיבות, וכי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה היא הימנעות מנקיטה בהליכי גבייה מנהליים לגביית החוב.

בדרכי למסקנה זו, יש לדעתי לתת משקל גם לנזק שעלול היה להיגרם למשיבות מגביית החוב בשיהוי, בפרט לנוכח ההסכם למכירת הנכס שנכרת בינתיים עם צד שלישי.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 21004-05-15 ישפאר מוצרי צריכה בע"מ נ' עריית הרצליה עת"מ 20332-06-15 פלאש נטוורקס בע"מ נ' עריית הרצליה תיק חצוני: לפני כבוד השופטת אביגיל כהן העותרת בעת"מ 21004-05-15 העותרת בעת"מ 20332-06-15 ישפאר מוצרי צריכה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד ניר אברמוב חברת פלאש נטוורקס בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מרים זקבך המשיבה עריית הרצליה ע"י ב"כ עו"ד יונתן הראל פסק דין

ב) צו המורה כי ההתראה ודרישת התשלום לצורך נקיטה בהליכי גבייה מינהליים בטלים ואין להם תוקף.

    יודגש, כי בעיניין הראל לא חויב הנישום כלל במשך עשרות שנים בארנונה בעיניין נכס בשטח של 1,693 מ"ר. כב' השופטת ברק-ארז מצאה, כי רשלנות הערייה מלגבות ארנונה בגין הנכס היא אמנם מטרידה ובעייתית, אך ברשלנות זו חדלה הערייה כלפי הציבור ולא כלפי הנישום ושמה את הדגש על כך שהנישום נהנה מאותה רשלנות ובודאי שלא יכול לטעון, כי נפגע בגינה.

...

עם כל הכבוד, אינני מקבלת טענה זו. מצופה מפקיד העירייה הרלוונטי, כאשר הוא מקבל הסכם שכירות לידיו, לא לקרוא רק את סעיף 1 להסכם אלא להתכבד ולעיין בהסכם כולו.

גם אם נלך לשיטת העירייה, כי לא הוכח שהעותרות או מי מהן שילמו את הארנונה "החסרה" למשכירות (למרות שישפאר העלתה טענה כזו ובא כוחה אף ביקש להגיש מסמכים שיתמכו בטענתו), אזי במצב שבו נשלחה הדרישה באופן רטרואקטיבי לאחר שכבר העותרות "כלכלו" את צעדיהן מבחינה תקציבית זמן רב קודם לכן ולא היו אמורות לצפות את הדרישה הרטרואקטיבית, אני סבורה כי אין מקום להפעיל את החריג ולאפשר דרישת חיוב רטרואקטיבית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין העתירות להתקבל.

לפיכך, כנושה, מהוה הרשות "שחקן חוזר". פקודת העיריות מסמיכה את הרשות לגבות חוב ארנונה ואגרות בשתי דרכים חלופיות: הרשות רשאית לבחור בין הדרך של הליכים מנהליים על-פי פקודת המסים (גבייה); לבין הדרך של הליכים אזרחיים, קרי, הגשת תביעה כספית לבית המשפט וגביית החוב הפסוק בדרכי הוצאה לפועל, או הגשת תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל.

אינטרס זה מצדיק כשלעצמו את יצירת מנגנוני האכיפה המפורטים, תוך מתן יתרון דיוני לרשות המקומית על פני בעל דין אחר המבקש לגבות את חובותיו והפרת האיזון האדוורסרי בין הצדדים (ראו: עניין עריית הרצליה לעיל).

אינטרס צבורי נוסף הוא כי הרשות תפעל בצורה תקינה ותפנים את נזקיה של היתנהגות רשלנית (ראו עניין קריית אתא לעיל והאסמכתאות המצוטטות שם).

...

לפיכך, אינני מקבל טענת ההתיישנות של הנתבעת ביחס לחובות משנת 2010.

סיכומו של דבר, אין לומר כי נוכח ההכרעה בהליך הקודם העירייה היתה מנועה מלנקוט הליכי גבייה אזרחיים באמצעות הגשת תביעות על סכום קצוב בהוצאה לפועל לגביית החובות שלא שולמו.

סוף דבר: לאור כל האמור והמקובץ לעיל, דין שתי התביעות להתקבל ביחס לסכומים הפורטים בסעיף 6 לעיל.

כך הורנו בית־המשפט העליון בעיניין זה בפסיקה נרחבת שנמנתה בעיניין כרם דלעיל, פס' 17 לפסק־הדין: "בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על חשיבותה וחיוניותה של הגבייה המינהלית (ראו: ע"א 92/76 בן־ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164, 166 (1976); בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 542-541 (1997) (להלן: עניין סגל); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פסקות 27-25 [פורסם בנבו] (20.12.2010) (להלן: עניין מנאע)). הגבייה המינהלית נועדה לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת הישתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושויון; מממשת את אופיה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עיקרון שילטון החוק (עניין מנאע, שם). לשם כך הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל (עע"ם 1164/04 עריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 7 [פורסם בנבו] (5.12.2006))". לפיכך, לא מצא בית־המשפט דופי בבחירתה של הנתבעת בהליך מנהלי חלף הליך אזרחי, ולא בהטלת עיקול מנהלי.

יהיו פני הדברים אשר יהיו, בית־משפט זה מחויב בהלכה שנקבע בעיניין כרם בנוגע לחשיבותם של הליכי גבייה מנהליים, ואינו חפץ ליצור "אפקט מצנן" שלפיו תשלל הגנה בדיני לשון הרע מרשות אם הפעילה את סמכותה באופן שגוי ואף ברשלנות.

...

הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין הטלת עיקול שלא כדין 20,000 ש"ח. הנתבעת התנהלה באופן אשר האריך את המשפט שלא לצורך בכך שהוסיפה וטענה כי לא נעשו כל עוולות על פי פקודת הנזיקין מקום שברור היה שנעשו עוולות כאלה נוכח החיוב הרטרואקטיבי שלא נבדק וחילופי המחזיקים שנעשו על יסוד הצהרת הקבלן שלא היה מחזיק.

הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עו"ד לפי כפל הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) לתביעת נזיקין, בתוספת שתי ישיבות נוספות, בסך 10,028 ש"ח .

לפיכך תשלם הנתבעת החזר אגרה באופן יחסי בין הסכום הנתבע לסכום הנפסק כאשר בגדר הסכום הנפסק חושבו גם הסכומים שהחזירה הנתבעת במהלך ההליך, סך הכל החזר אגרה בשיעור 17.5% ובסך של 1,544 ש"ח. הנתבעת תעביר את הסכומים לתובע בתוך 60 ימים, ומאותו יום יצברו הסכומים הצמדה וריבית על־פי חוק.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 45583-03-15 אור-פז נ' עריית הרצליה תיק חצוני: לפני כבוד השופטת ארנה לוי עותר ע"י ב"כ עוה"ד מלכה אנגלסמן ורועי רמר איזי יזהר אור-פז משיבה ע"י ב"כ עו"ד אסף הראל, הררי טויסטר ושות', עורכי דין עריית הרצליה פסק דין

עוד נפסק כי אין להעביר לידי הרשות המנהלית את ההכרעה בסכסוך חוזי בין מחזיקים: "אין להפוך את הערייה לצד לסכסוך בין משכירים ושוכרים. אלה הצדדים האמתיים ל"סיכסוך", וצד הרוצה בכך יכול לנקוט בהליכים משפטיים ולהביא ראיות.

כב' השופט דנציגר ציין בהקשר זה כי, לדעתו, "גם ידיעתן הפוזיטיבית של מחלקות אחרות של הרשות המקומית אודות הפסקת החזקה או הבעלות של הנישום בנכס, באמצעות הודעות בכתב שקבלו אותן מחלקות, עשויה להיות אינדיקאציה לכך שהרשות עצמה את עיניה והתרשלה באי בדיקת העובדות...אין בכך כדי לפטור את הנישום מחובתו על פי סעיפים 325 ו – 326 לפקודת העיריות, אולם, לא ניתן יהיה לדעתי להיתעלם, במקרים המתאימים, מנסיבות בהן מחלקות אחרות של הרשות המקומית ידעו באופן פוזיטיבי על כך שהחזקה בנכס הועברה לאחר שאינו הנישום הרשום, נסיבות המטילות על הערייה את חובת הבדיקה מיהו הנישום הנכון והראוי לצורך חיוב בארנונה". כב' השופטות פרוקצ'יה וארבל הסתייגו מדברים אלו.

באשר לגביית החובות שנוצרו לגבי השנים 2011 – 2012, טרם תיקון השומה, מקובלת עלי הטענה שנוכח סכום החוב הנמוך לא ננקטו הליכי גבייה מנהלית עד מאי 2013 וכי אין לראות בכך השתהות בלתי סבירה.

...

בשים לב לאשמו של העותר בכך שלא נגבתה ארנונה בשיעורה הנכון לאורך השנים, המסקנה היא כי הוצאת הארנונה המתוקנת על ידי המשיבה בשנת 2013, מיד לאחר שנודע לה דבר הטעות, תוך גביית הפרשים משנת 2009 ואילך, היא סבירה.

באשר לגביית החובות שנוצרו לגבי השנים 2011 – 2012, טרם תיקון השומה, מקובלת עלי הטענה שנוכח סכום החוב הנמוך לא ננקטו הליכי גבייה מנהלית עד מאי 2013 וכי אין לראות בכך השתהות בלתי סבירה.

לאור כלל האמור, דין העתירה להידחות וכך אני מורה.